עמל התורה
ויקרא (כו,ג): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ
וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
רש"י: "אם בחקתי תלכו[1]
- שתהיו עמלים בתורה".
מדברי רש"י למדנו, שכל אדם חייב ללמוד תורה על ידי עמל.
אי אפשר להסתפק בשמיעת שיעורים גרידא, כיון שאין בהם עמל. את אותם
השיעורים אדם יכול לשמוע במנוחה ובנחת. אמנם שמיעת שיעורים והרצאות באמצעות קלטות
וכדו' היא דבר חשוב כשלעצמו (והדבר הכי טוב בעולם אם אין אפשרות לעמל), אך אין בה
המעלה הגדולה של לימוד תורה מתוך עמל.
על כל אדם לקבוע עיתים לעמול, ללמוד ולהבין בעיון רב[2].
אם קשה לו, הוא יכול לקבוע לימוד עם חברותא בעניין קבוע, ובצוותא ילמדו ויעמלו
בהבנת הדברים הנלמדים.
אם אדם קובע עיתים ללימוד תורה בעמל, להתייגע בדברי תורה, או אז יזכה לכל
ההבטחות הכתובות בהמשך הפרשה.
מרשימות הרבי הריי"ץ על החיים החסידים (גליון
מס' 6) - 'יגעת ומצאת':
בימי כ"ק אדמו"ר האמצעי, התרוממה קרן האברכים הצעירים בידיעת
החסידות. כי אחרי צאת הפקודה כי כל האברכים הסמוכים על שולחן אביהם או חותניהם,
יעשו להם קביעות ללמוד בכל יום דא"ח לא פחות משלוש שעות ביום, הנה במשך הזמן
התרבו בכל עיר ומושב כמה וכמה אברכים יודעי דבר בתורת החסידות.
כעבור איזה שנים התרבו ה'משכילים'[3]
בידיעת דא"ח, ורבים מהם נעשו למשפיעים ומלמדים בעיירות בכפרים ובישובים
שונים. מה שפעל רושם עז בעדת חסידי חב"ד, כי נתרבו הידיעות והעסק בתורת
החסידות.
בעיר לעפלי, גר אחד מחסידי כ"ק רבינו הזקן, חנווני מוכר מלח, ור'
יקותיאל שמו. הוא היה אחד ה'עובדים' הידועים[4],
אבל השגתו בידיעת התורה בכלל ותורת החסידות בפרט, היתה מצומצמת ביותר.
פעם עבר דרך לעפלי אחד האברכים המשפיעים ויתעכב שם כשבוע ימים, ובכל יום
ויום היה חוזר מאמר של כ"ק אדמו"ר האמצעי בעל-פה. במאמרים ההם נתבארו
עניינים עמוקים עיוניים ביותר.
ובהיות האברך בעל כשרון נפלא בהשכלה והשגה ונוסף לזה דברן נפלא, אשר כל
הגה היוצא מפיו היה מחוטב וברור מילולו, הנה פעל רושם עז על כל השומעים.
אמנם החסיד ר' יקותיאל, בהיותו בעל שכל לא גדול, לא הבין את המאמרים ההם.
הדבר נגע אל לבו במאוד ודיכא את רוחו, והיה שפל בעיני עצמו מזה, ומייסר ומוכיח את
עצמו בקריאת שמות של בוז.
החסיד, ה'משכיל' הנודע, ר' שמואל דוב נ"ע מבריסוב סיפר את אשר שמע
מהחסיד ר' יקותיאל בעצמו בעניין זה: "הגע בעצמך – אמר ר' יקותיאל לר' שמואל
דוב – אנכי הייתי אז כבן ארבעים, וכחמש עשרה שנה הייתי הולך לרבינו הזקן, ובכל משך
העת למדתי לפי כוחי. והנה, חדשה נהיתה. בא אברך צעיר, אפרוח ממש, חוזר מאמרי
כ"ק אדמו"ר [האמצעי] בזמרה ובחיות, ואני שומע ואיני מבין. מרגיש אנכי כי
העניינים עמוקים במאוד, עניינים נפלאים, אבל אני אינני יודע מאומה.
"בכל יום ויום – מספר ר' יקותיאל – כשהנני שומע החזרה מפי האברך,
שומע ואינני מבין, נעשה בשרי חדודים חדודים, כל מאמר ומאמר דכאני כמכתש במדוכה,
וקראתי את עצמי בכל השמות של בוז, ואש הוצת בקרבי לידע את המאמרים להבינם ולהשיגם.
ביקשתי את האברך כי יחזור לפני עוד פעם ועוד פעם, וגם השתדל להסבירני, וראשי עלי
כבול עץ ומוחי אטום מלקבל כל אשר יסבירני האברך.
"שלשה שבועות עכבתי את האברך בביתי. בימים ההם עזבתי את החנות על בני
ביתי ושמתי לילות כימים לייגע עצמי בהבנת העניינים אשר למדני האברך, אבל לדאבון
לבבי לא עשיתי פרי. האברך נסע, ואנכי נשארתי כספינה בלב ים. עניתי בצום, בכיתי בכי
רב באמירת תהלים, אבל אין שום תועלת. והלכתי לליובאוויטש.
"בבואי לליובאוויטש, הנה במשך התשע חודשים מעת היותי שם לפני זה,
נתהווה עולם חדש: כחמשה ששה מניינים אברכים שוקדים יום יום שעות ארוכות בלימוד
החסידות, חוזרים המאמרים ומסבירים זה לזה.
"לליובאוויטש באתי ביום הרביעי לשבוע. בשבת-קודש קודם קבלת-שבת אמר
הרבי מאמר; ובשבת-קודש קודם מנחה, אמר הרבי ביאור על המאמר שנאמר קודם קבלת-שבת.
המאמר הבנתי וגם חזרתי מקצתו בעל-פה, אבל הביאור לא הבנתי, ומה נפלאתי כי האברכים
ידעו גם את הביאור. צער גדול הצטערתי על אשר לא הבנתי את הביאור, וכל הלילה בכיתי
מעומקי לבבי, וצמתי כל היום.
"ביום השני, כשנכנסתי ב'יחידות' לכ"ק אדמו"ר, סיפרתי לפניו
מכל העבר עלי בביתי. כי עבר דרך עירנו לעפלי אחד האברכים המשפיעים וחזר המאמרים
ששמע בליובאוויטש, המאמרים הרגילים הבנתי, אבל המאמרים שנתבארו בהם העניינים
העמוקים לא הבנתי. סיפרתי כי המאמר הנאמר בשבת זה הבנתי, וביאורו לא הבנתי.
"כ"ק אדמו"ר ענה: 'אין לך דבר העומד בפני הרצון'. ויסביר
לי, דהגם דרצון הוא גם כן רק כוח הנפש ולא עצם הנפש, אבל בכוחו גם להטות את הנפש
לגלות גילויים עצמיים בפתיחת הכוחות עצמיים והתפתחות החושים. ובפרט דהכוחות שלמטה
מן הרצון כמו שכל ומדות, הנה הרצון פועל עליהם בגזירה ופקודה בדרך כוח עליון.
וכאשר רוצים באמת – אז גם החושים מתרחבים.
"כאשר שמעתי מכ"ק אדמו"ר כי אין הדבר תלוי אלא ברצוני,
החלטתי להשאר בליובאוויטש עד אשר אתחיל להבין. עם העוברים ושבים דרך לעפלי הודעתי
[לבני הבית] כי איזה זמן אתעכב, ועל-כן ינהלו את החנות בעצמם.
"כארבעה חודשים יגעתי ביגיעה עצומה ביגיעת נפש וביגיעת בשר להרגיל את
עצמי לחשוב עניין אחד כמה שעות רצופות, וביגיעת נפש לחזור על עניין אחד כמה
עשיריות פעמים.
"טובה גדולה עשה לי האברך אפרים מסמיליאן, כי היה חוזר איתי המאמרים
כמה פעמים בזה אחר זה, עד אשר יכולתי להתעמק בהבנתם. על הרוב הייתי מתבודד באחד
משני המקומות: במרתף אשר מתחת בית הכנסת הגדול; או על גבי התקרה מתחת לגג בית
הכנסת.
"בחודש תשרי ההוא הרגשתי עצמי כבריה חדשה, ותודה לא-ל רחצתי את הקדרה
ונעשיתי כלי לקבלה, ונסעתי לביתי".
[1] האור החיים הקדוש בפירושו האחרון לפסוק זה, כתב: "עוד יתבאר על דרך מה שאמרו (בבא
מציעא פה:) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו
מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו
כשאר הצדיקים. וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים
כאמור שם. והוא מאמר 'אם בחקתי' – תלכו', פירוש: באמצעות השתדלות בתורה ללמוד
וללמד כרמוז בתיבת 'בחקתי' 'תלכו' - פירוש: מעצמכם, כרבי חייא, ולא תצטרכו למלאכים
להוליך אתכם.
"רבי חייא היה מזרעו של שמעי אחי דוד המלך"
(ראה כתובות סב:), אך לא בזאת בלבד היתה ניכרת דרגתו. הגמרא אומרת (כתובות כג:)
עליו: "גדולים מעשי חייא" - ר' חייא רצה ללמד את ילדי ישראל תורה, ולכן
יזם פעילות מיוחדת ועניפה להפצת התורה ברבים: הוא לא הסתפק בלימוד באמצעות ספרי
קודש הקיימים, אלא טרח בעצמו לקנות מכספו עורות, וכתב עליהם בעצמו את התורה, כדי
שהילדים ילמדו בקדושה ובטהרה.
על פעולותיו אלו זכה ר' חייא למדרגתו הגבוהה. פה
קדוש, שכל דיבורו בקדושה, זכה ל"ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב,כח) כאשר
עמד בתפילה עם בניו, כל בקשותיו התקיימו (ב"מ פב:).
זהו מה שכתב 'אור החיים' עליו, שבזכות עיסוקו
ב"בחקתי" – דהיינו בלימוד התורה ובהפצתה, זכה ל"תלכו" - שלא
היה צריך את סיועם של המלאכים, אלא הלך מעצמו ממדרגה למדרגה.
מי שילך בדרכו של ר' חייא וילמד תורה לאחרים
בקדושה, מובטח לו שגם הוא יעלה מעצמו, ללא סיועם של המלאכים.
[2] צריך לדעת שאין גבול לעמל
התורה - רבינו יונה (בפירושו למסכת אבות ג,ט) כותב,
שלפעמים אדם יכול לעסוק בלימוד הלכה אחת במשך מספר ימים ואפילו מספר שנים, עד שהוא
מגיע להבנה שלמה ואמיתית של אותה ההלכה.
[3] שני אופנים המה בעבודת ה'
על-פי תורת חסידות חב"ד: עבודת המוח ועבודת הלב. ובעלי העבודה מתוארים
בתוארים מיוחדים: עובדי ה' במוחם נקראים בשם התואר 'משכילים'; ועובדי ה' בליבם
נקראים בשם התואר 'עובדים'. למותר להגיד, כי כל 'משכיל' הוא גם עובד ה' בלבו,
(לולא זאת אינו בגדר 'משכיל', כי כל דבר השכלה בהשגה אלוקית, בהכרח שתפעול עבודת
הלב – באחת התנועות דאהבה או דיראה); וכל 'עובד' גם הוא משכיל בהשגה אלוקית. ומה
שהם חלוקים בתוארים, הוא להיות שה'משכיל' בא מן ה'השכלה' אל ה'עבודה', וה'עובד' בא
מן ה'עבודה' אל ה'השכלה', אבל שניהם מוכרחים המה. (איגרות קודש אדמו"ר
הריי"ץ חלק ו עמוד שכט, ראה שם באריכות).
[4] כך מתאר אדמו"ר
הריי"ץ את ה'יחידות' הראשונה שהיתה לר' יקותיאל אצל אדמו"ר הזקן:
כאשר נודע לר' יקותיאל על אדמו"ר הזקן ועל
עניינה של תורת החסידות, הוא מיד התפעל ונסע לליאזנא, לרבי.
מצידו, מיד בבואו לליאזנא הוא כבר היה מוכן
להיכנס ל'יחידות' לאדמו"ר הזקן. דבריהם של זקני החסידים, שניסו להסבירו
שהכניסה ל'יחידות' דורשת הכנה מיוחדת, לא הועילו. ליבו הבוער כשלהבת אש של ר'
יקותיאל, אינו מעוניין כלל לשמוע אודות זה, וביקש שיתנו לו ליכנס אל הרבי
ל'יחידות' מיד.
כאשר הוא נענה בסירוב, הוא עשה מעשה: הוא טיפס
אל חלון חדרו של הרבי שהיה בקומה השניה וצעק מתוך בכיה לבבית: "רבי, יגדע נא
את הצד השמאלי שלי, מקום משכנו של היצר הרע – אינני יכול להסתדר אתו!".
הרבי, שישב באותה שעה עטור בתפילין דרבינו תם,
רמז לו שירד מהחלון, נשען על ידיו ואמר לו: "ריבונו של עולם, 'ואתה מחיה את
כולם' כתיב! החיה נא אותו".
ר' יקותיאל עזב את החדר בשמחה גדולה, באומרו
שהרבי 'המשיך' בו חיות. ומסיים אדמו"ר הריי"ץ: "זוהי האמת – הרבי
הזקן 'המשיך' בו חיות". (עפ"י איגרות-קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק
ד עמוד תקמא).
כשרצה רבינו הזקן לברך את ר' יקותיאל ליעפלער
בעשירות, אמר שאינו חפץ בזה, שלא תטרידו העשירות מלימוד החסידות והתעסקות בעבודה,
וכשרצה לברכו באריכות ימים אמר: "אך לא בחיי-אכרים ש'עינים להם ולא יראו
אזנים להם ולא ישמעו', לא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות"....
הוא האריך ימים וזכה להיות חסידו של בן
אדמו"ר הזקן הלא הוא הרבי האמצעי, וכן חסידו של נכד אדמו"ר הזקן הלא הוא
הצמח צדק. והיה זה שהכתיר את הרבי המהר"ש בן הצמח צדק לאדמו"ר.
כשנסתלק אדמו"ר הצמח צדק לא סיפרו על כך לר'
יקותיאל (הוא היה אז בשנות התשעים לחייו, וכנראה חששו להודיע לו מפני בריאותו).
כשנודע לו הדבר החל לזעוק: "טיפשים, מדוע הנחתם לרבי להסתלק? קברו את ספרי
התורה, קברו את עצמכם". הוא שבר כל החלונות ויצא רגלי לליובאוויטש.
בבואו לליובאוויטש אמר: "לא אעשה שום דבר,
לא אתפלל וכו', בתחילה אני רוצה לשמוע מה יאמר לי הרבי". הוא שם פעמיו אל
הציון של הצמח צדק והתרפק על הקבר במשך כל היום. לבסוף הוציאוהו משם לאחר שהתעלף.
כשהתעורר מעלפונו אמר "צריכים לצאת בריקוד".
כשהגיע הרב יקותיאל ליעפלי לליובאוויטש ביקש
לבחור אדמו"ר מבין בניו של ה"צמח צדק". הוא בא אל ששת הבנים וביקשם
לומר חסידות. כשהגיע לבן הצעיר רבי שמואל, מצאו יושב כשלראשו כיפה. אמר לו "חבוש
את הכובע ותגיד חסידות". ר' יקותיאל היה חסיד קשיש ומנכבדי החסידים ואי אפשר
היה לסרב לו. נענה רבי שמואל ואמר מאמר חסידות. כשסיים לומר, נענה ר' יקותיאל
ואמר: "אתה הרבי שלי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!