יום חמישי, 12 במאי 2016

פרשת אמור וספירת העומר - כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא

כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא


בגמרא (יבמות סב:) כתוב הטעם שמתו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.
במדרש (ב״ר סא, ג) כתוב: ״שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו״.
במדרש (ק״ר, יא) הלשון: ״שהיתה עיניהם בתורה צרה זה לזה״.
האר״י (״שער הכוונות״ עניו ספירת העומר, דרוש י״ב) כתב לשון חריפה יותר: ״שהיו קנטרנין ושונאין זה את זה״.
עוד כתוב בגמרא: והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר. ורבי יהודה. ורבי יוסי. ורבי שמעון. ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.
וכתוב במדרש (קה״ר שם) שהזהיר רבי עקיבא את התלמידים, ואמר להם: ״הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה אלה לאלה, ותנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. מיד עמדו, ומלאו כל ארץ ישראל תורה״.
וכתוב במדרש (תנחומא סוף פ׳ חיי שרה) ״אילולי אותם שבעה תלמידים שהעמיד ר׳ עקיבא בזקנותו, לא היה נשאר לו תלמיד אחד קורא לו בשמו״.

תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתמא רב חייא בר אבין: כולם מתו מתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן, אסכרה!
כתב המהרש״א, מה שמתו במיתה זו דוקא, משום דמן הסתם, מתוך שזלזלו בכבוד חבריהם, היו נכשלים גם בדיבורי לשון הרע אחד על חבירו, ואמרו חז״ל (שבת לג.) סימן ללשון הרע - אסכרא. ופירש רש״י, שהוא חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון.

מי עוד מצאנו שמת באסכרא? המרגלים, שהוציאו בפיהם את דיבת הארץ!

כותב המדרש על פרשת השבוע, פרשה ששמה מורה על דיבור ועל אמירה (ויקרא רבה, אמור, כו,א-ב): "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא,א), רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי פָּתַח (תהלים יב,ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת... מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז,ח): מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה...
רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ, מָצִינוּ תִּינוֹקוֹת בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ"ט פָּנִים טָמֵא וּמ"ט פָּנִים טָהוֹר... אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ נוֹפְלִין... (דואג, אחיתופל, אנשי קעילה, והזיפים)...
אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין... אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל וְאוֹמֵר (מלכים א יח,כב): אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וְכָל עַמָּא יָדְעֵי (שעובדיה מסתיר 100 נביאים במערה) וְלָא מְפַרְסְמֵי לְמַלְכָּא...".

שו"ע (או"ח תצ"ג,ב): "נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד בַּבֹּקֶר[1] אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל''ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת".

שואל הרמ"ע מפאנו ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי ג'. (ספר גלגולי נשמות - אות כ. וראה ב"יערות דבש" ח"א דרוש ב' מה שכתב בזה) למה כתוב 'פסקו מלמות' הרי נגמרו התלמידים ולא נשאר עוד מי שימות, במתי המדבר כתוב שפסקו מלמות כי נשארו בתשעה באב האחרון 15,000 שלא מתו, אבל כאן כולם מתו, למה כתוב פסקו?

בראשית (לד,כה): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (עשרים וארבעה אלף גברים).

מגלה עמוקות (פרשת וישב): "יעקב אמר הלא אחיך רועים בשכם מה עשו בשכם הלא לא היה להם לסכן נפשם כי מתי מספר היו והרגו כ"ד אלף איש על לא חמס בכפם גרים גרורים עד שנענשו שבט שמעון עליהם ונתדבקו בהם אח"כ כ"ד אלף איש משבט שמעון".

הברור הראשון של הנשמות של אנשי שכם שהיו נשמות גבוהות היה ע"י שמעון ולוי בברית המילה של אנשי שכם.

אח"כ הם מתו ע"י שמעון ולוי.

בגלגול הבא הם כבר יהודים:
במדבר (כה,ו-ט): "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

הברור הסופי היה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא:
כותב הרמ"ע מפאנו: "הכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא".

לכן כתוב פסקו מלמות, כי זאת היתה הפעם השלישית שמתו כבר, אבל זהו, זו הפעם האחרונה.

למה זו הפעם האחרונה? בגלל שזכו ללמוד תורה עם ר' עקיבא! והתורה מזככת את האדם לחלוטין!

ע"י עסק התורה ועבודת המידות אתה יכול לחסוך לעצמך הרבה צער של גלגולים ותיקונים.




[1] רמ"א וצפון אפריקה נהגו בל"ג.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: