וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי
ויקרא (כו,כג-כד): "וְאִם
בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם
בַּחֲמַת קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם".
הרבה פרשנים לוקחים
מאורע בתנ"ך ומפרשים מה ה' רצה מעם ישראל באותה הפעם.
מה כוחה של פרשנות
היסטורית-רוחנית זו? כיצד אפשר לבקש לתת פשר לספר תולדות האדם ולומר "הנה
מצאת את דרכי ה'"? כיצד ניתן לזהות ארוע בודד ממכלול המאורעות שחלפו על
האנושות ועל כלל ישראל מעודם – ואף לקשור זאת עם דבר ה' הנצחי, עם התורה?
פרשתינו משיבה: האדם
חייב לבחון בחינה-רוחנית את האירועים שעוברים עליו. גם אם כוחו הפרשני של האדם
מוגבל, ועליו להכיר במגבלותיו, אין הוא יכול להימלט מחובתו הפרשנית. זהו גורלו –
הוא פרשן בעל כרחו.
התורה מזהירה ושבה
ומזהירה לבל נלך עם ה' "קרי" – בתפיסה של מקריות – פן ילך אף הוא
עמנו "בחמת קרי", ללמדנו שאף מה שנחזה כמקרה הוא כלי רב-עוצמה בידיו של
הקב"ה.
רמב"ם (תעניות א,ג): "כלומר,
כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי".
לאמור, חובה על האדם
להתבונן ביד ה' המנהיגה את דברי הימים. ה' מדבר אתנו דרך הנהגה זו, ושומה על האדם
ליטול על עצמו את עול המאמץ הפרשני. ה' מדבר אתנו בכל עת, ומי לא יטה אוזן? מי לא
יתאמץ בניסיון להבין את דבר ה'?
כל דבר בעולם שקורה
לך הוא בהשגחה פרטית!
הירושלמי במסכת שביעית, מספר
על רשב"י, אשר בתום שלוש עשרה שנות שהייה במערה יוצא לראות את אשר מחוץ לד'
אמות של הלכה. הוא מבחין בצייד עופות, אשר נסיונותיו לצוד את העופות מלוות בקריאתה
של בת קול. כשהיא מכריזה: חייב! הציפור נלכדת. וכשרשב"י שומע: דימוס! פטור,
ברומית, הציפור חומקת. הרהר רשב"י ואמר: אם הציפור מושגחת מגבוה, ואינה אובדת
מן העולם שלא בגזרת עליון, קל וחומר שאנו בני האדם, לא נהרג ללא דין!
אם מישהו מעליב אותך
ואתה מחזיר לו
כי אתה רוצה להראות שאתה גבר זה מראה שאתה לא מבין שזה בהשגחה פרטית והוא
סה"כ שליח של הקב"ה!
כשאתה מעליב אותו
חזרה אתה מלכלך את עצמך גם:
משל הפחמים - יום אחד, חזר יוסי
הביתה, כולו חימה וכעס והחל רוקע ברגליו ברצפה, צועק וחסר מנוחה. אבא שלו קרא לו,
אך יוסי המשיך בשלו, עד שהתפרץ וסיפר: "אני מתפוצץ! דני עיצבן אותי ממש! היה
אסור לו לעשות מה שעשה לי! אני רוצה להרוג אותו ממש"!
אבא של יוסי, איש
פשוט אבל חכם עד מאד, הקשיב בשלווה לבנו, שהמשיך לספר: "דני השפיל אותי מול
כל הכתה, ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית
הספר יותר!".
הביא האבא מפינת
הגינה שק מלא פחם, והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? דמיין
שזה דני, וזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אבוא לראות איך היא נראית''.
יוסי התחיל במשחק
הנקמה שלו, וזרק במרץ את כל הפחמים, אך כיוון שהחולצה הייתה מעט רחוקה, הצליח
לקלוע רק חלק מהפחמים שזרק עליה. לאחר שעה קלה, חזר האב ושאל: "בני, איך אתה
מרגיש עכשיו"?
"אני עייף אבל
שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה"!
האבא לקח את ידו
ואמר: "בוא יוסי, אני רוצה להראות לך משהו", והוביל אותו אל מול הראי.
יוסי נבהל מאוד כשראה
את דמותו ניבטת אליו מהראי, הוא היה כולו שחור, למעט עיניו ושיניו.
אמר האב בשקט: "כפי
שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה
התלכלכת הרבה יותר!!!"
במקום להשתגע תחשוב מה אתה צריך
לתקן ולמה ה' שלח אותו דווקא אליך, דווקא עכשיו, ודווקא עם המילים האלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!