יראת העונש תשובה מאהבה וארץ ישראל

יראת העונש תשובה מאהבה וארץ ישראל

מסילת ישרים (פרק כד - בביאור יראת חטא): "יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת".

אדיר במרום (ח"ב - מאמר יחוד היראה  - פעולת יראת הרוממות גילוי סודות התורה): "והנה עד כאן הוא התפשטות הדברים, עכשיו אפרש הפעולה. הנה הקב"ה שם הס"א שתהיה קליפה שומרת לפרי. וז"ס מה שהקב"ה עשה העולם שיהיה חול. והאמת, שיש חול ויש שבת, והרוב הוא חול. וזה כי עשה הקב"ה שתהיה הנהגה של שכינה מתלבשת בקליפת נוגה, וזה מי שאינו ראוי ליכנס בקדושה הפנימית. והנה גם אותה הקליפה אינה עושה אלא עבודתו של מקום לייסר את הרשעים, ולהביאם אל התורה. אבל לפי היראה כך היא ההשפעה. מי שירא מן היראה רעה, שהיא קליפת נגה, הנה הוא נמסר בידה, כבן שנמסר ביד שפחה לגדל אותו וליישר דרכיו, היא מלקה אותו כמו שצריך לו להטיב מעשיו. אך כנגד זה אין לו ידיעה אלא בדברי הטבע בהבלים של העולם, או בחכמות חיצוניות, שכולם דרך חול. ונמצא שאעפ"י שלא יהיה טמא, יהיה חול, ולא יוכל לקבל מן הפנימיות. אבל מי שמחזיק ביראת הרוממות, אז השכינה עצמה מייסרת אותו לפי סדר הישיבות שזכרנו. ואז מתגלים לו הסודות הפנימיים, המתגלים לפי היראה, בסוד, "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם". וז"ס מ"ש בתיקונים שתלמידי חכמים הם בסוד שבת, כי הם בסוד השכינה, ולא בסוד קליפת נגה. והם בסוד התש"ך של הישיבות, והם ממשיכים הידיעות הגדולות מלמעלה".

גמ' (מגילה כה:): "אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה קמ''ל".

חדושי הרשב"א (שם): "דילמא אתי למעבד מאהבה ומיראה. פי' מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכוונו לאהבת השם וליראתו, והוה להו כגוים שאם יבאו עליהם יסורין מתחרטין, אבל העושה מיראה ומאהבה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור...".

תוספות הרא"ש (סוטה כב:): "בשביל שעושין מחמת יראת יסורין הקב"ה מענה אותן ומיסרן לצורפן וללבנן ולהסיר מהם עון זה שלא עשו המצוה לשמה אלא מחמת יסורין ונפרע מהם מדה במדה".

ספורנו (עה"ת שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל. אף על פי שלקץ הימין אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד. מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא בני עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש".

ספורנו (עה"ת שמות לד,ז): "ונקה. אף על פי שהוא מנקה לשבים מאהבה, והיא תשובה המגעת עד כסא הכבוד כמו שאמרו ז"ל (יומא פ' יוה"כ) שעונות נחשבים להם כזכיות שנאמר עליהם חיו יחיה מכל מקום לא ינקה אפילו לשבים כאשר תהיה תשובתם מיראת עונש בלבד, כאמרם ז"ל שזדונות נחשבים להם כשגגות שנאמר כי כשלת בעונך".

הרב חרל"פ (אורי וישעי עמ' צב-צג): "עיקר החסרון בזה הוא מפני שאין בחק העליון ענין של יראת העונש, וממילא אין אנו מתדבקים על ידי יראה זו במקוריותינו בשורש מחצבתינו שהוא המחצב העליון".

תשובתו של הרב יוסף משאש (אוצה״מ ח״ג עמ׳ קכו/ז) לרב אחד שדיבר קשות על עם ישראל והמליץ בעד שיטה ״אגרסיבית״ של חינוך וחזרה בתשובה: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. אך בזאת האדם במסגרת ביתו תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, לא לעשות כמעשיהם אשר לא טובים ח״ו, רק לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, להקדים להם שלום ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. לכל בר ישראל, יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני, ואם ראית אדם מישראל עושה מצווה, תשמח בו מאוד מאוד, כי זה אלפי שנים שאנחנו נתונים בגלות מרה ואכזרית ומעורבים תערובת גדולה ומסובכים בתוך תוכם של אומות העולם בכל מין מלאכה ומסחר ובכל מין חכמה ומדע, וכל לימודנו רק בבתי ספריהם וכו״׳.

מתי כן יראת העונש?

בית הלוי (בראשית ב,ב): "יש שני אופני יראה, אחד יראת העונש אשר אם יתבונן האדם מעשיו אשר לא טובים שעברו עליו וכמה גדל העונש אשר יגיע לו עבורם הלא ימלא יראה ופחד, וגם מי שלא חטא כשיתבונן בעצמו היאך טבעו עלול לחטא וכשיסיח דעתו משמירת גופו ילכד בפח היצר הטמון בלבו ימלא יראה, ויראה זו באה ע"י היצה"ר דאם לא היה היצה"ר בעולם הלא לא היה מקום ליראה זו כלל, ומציאת היצר גורם שימצא יראה זו, ויראה זו רחוקה מאד ממידת האהבה, דאהבה באה כשיתבונן האדם בחסדי ה' על ברואיו ואז לא יהיה לו יראה ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו. ויראה זו יוכל להמצא גם מפני בו"ד דמי שהוא במקום גדודי חיות ולסטים ומפני מי שהוא חזק ממנו יתיירא ממנו. ובחי' זו הוא בחי' מלאכה דהיינו התחדשות עונש שלא היה לו מקודם וכמאמר שהבאנו דפורעניות רשעים נקרא מלאכה.

אמנם יש אופן אחר כשנקבע בלב האדם האמונה הגמורה במה שמבואר לעיל אשר בכל רגע השי"ת מהוה לכל העולם יש מאין ממש ואם לא יהיה מהוה אותם רגע אחד יהיו אפס ותוהו הלא אז ג"כ תפול עליו היראה והפחד. והוא כדמיון אדם שנפל בים ובא אחד ומחזיקו בידו שלא יטבע ואם רק ירף ממנו מלהחזיקו הלא יטבע הלא אז יגיע לו האהבה להמחזיקו וגם היראה ממנו שניהם ביחד וכל מה שיתבונן בהטובה שזה עושה עמו כן תגדל עליו היראה והפחד ממנו. ויראה זו קשורה באהבה לא יפרדו. ועל בחינה זו אנו אומרים בשמ"ע ועל חיינו המסורים בידך וכמש"ל.

ויראה זו נקרא יראת ה' יען כי יראה זו מיוחדת רק מפני ה' ואין לה מקום מוצא מפני בו"ד. ויראה זו היא מבחינת שבת וכמו שנתבאר דשבת מורה על זה. ועל יראה זו באה ההבטחה שישיגו אותה כל ישראל לע"ל בימי המשיח. דעד עתה הרי בחינה זו אינה נרגשת בחושי האדם והיא כעת רק בגדר אמונה ובהסח הדעת כרגע נשכחת מלב האדם ורק הצדיקים גמורים זוכים לה באמונתם הטהורה עד שנקבע בלבם ממש כמו הרגשה חושיית. אבל לע"ל יורגש בחוש לכולם כי הוא יתברך מהוה הכל בכל רגע וכי כל הברואים והעולמות והנמצאים נצרכים לטובו שיהיה מחזיקם ומזה יגיע להם הפחד. וזהו שאה"כ (הושע ג') אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו, ביאור הכתוב דיפחדו אל טובו אחרי שיהיה מורגש לכולם בחוש בחינה זו כי הם נצרכים לטובו בכל רגע כמש"ל. וזהו כוונת מדרש תנחומא הנ"ל דבעוה"ז שיש יצה"ר הם מתייראים מן העבירות וזהו יראה ראשונה הנ"ל אבל לע"ל שאין יצה"ר יקויים בהם ופחדו אל ה' ואל טובו.

ויש עוד אופן שלישי והוא יראת הרוממות אשר בהתבוננו גדולתו יתברך תפול עליו אימה[1].

ועל ג' בחינות אמרו בזוהר (הקדמת הזוהר י"א ע"ב) יראה דאית לברנש למדחל מקמי מרי בגין דאיהו רב והוא יראת הרוממות, ושליט והוא יראת העונש, עיקרא ושרשי דכל עלמין דהוא מהוה לכל הנמצאים.

ובאמת דכל האופנים נצרכים דלא כל העתים שוים להאדם להנצל מפתיו של היצר, ואם יכול לנצחו בהתבוננו מרוממותו יתברך מה טוב, ואם רואה שעדיין לא ניצל ממנו יתבונן בזה אשר גם עתה ברגע זו שרוצה לחטוא בה השי"ת מהוה אותו ואם לא יחזיק בידו הוא אפס ותוהו, ואם עוד לא נצחו יתבונן ביראת העונש. ולהג' בחי' הללו כיונו בברכות (ד' ה') לעולם ירגיז כו' לא נצחו יעסוק בתורה דעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא ק"ש, וזהו דה' אחד ואין לשום דבר מציאות בלתו. לא נצחו יזכיר לו יום המיתה והוא יראת העונש".

אהבת ה':

תקונ"ז (תיקון ס'): "תִשְׁכַּח בַּר נַשׁ בִּישׁ בְּמִלֵּי פוּמוֹי וְטַב בְּלִבֵּיהּ מִלְּגָאו, וְאִית מִפִּימוֹי טַב וְלִבֵּיהּ בִּישׁ, הַאי אִיהוּ עִץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, הָכָא מְקַנֵּן נָחָשׁ רַמַּאי. הָכִי אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּתִשְׁכַּח לֵיהּ גּוּפֵיהּ שַׁפִּיר, וְסִימָנִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ שַׁפִּירָן, וְנִשְׁמָתֵיהּ נֶפֶשׁ חַיָּיבָא מִלְּגָאו, וְתִשְׁכַּח בַּר נַשׁ גּוּפֵיהּ בִּישׁ בְּכָל סִימָנִין דִּילֵיהּ, וְנִשְׁמָתֵיהּ מִלְּגָאו שַׁפִּירָא, דָא אִיהוּ צַדִּיק וְרַע לוֹ, אֲבָל מָאן דְּאִיהוּ טַב מִלְּבָר וְרַע מִלְּגָאו, אִיהוּ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, בְּגִין דְּלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי, טוֹב מִלְּבָר וּמִלְּגָאו צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, בִּישׁ מִלְּגָאו וּמִלְּבָר רָשָׁע וְרַע לוֹ, וְהָא אוּקְמוּהָ. טַב מִלְּגָאו וּלְבוּשָׁא דִילֵיהּ בִּישׁ, דָּא אִיהוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט,ט)".

עני ורוכב על חמור זה דורו של משיח, והתיקוני זוהר אומר שדור זה של עקבתא דמשיחא הוא טוב מבפנים ולבושו החיצוני רע.

הרב קוק (אגרות הראי"ה, אגרת תקנ"ה): "אבל דור של עקבתא דמשיחא הם כדברי תיקוני זוהר "טוב מלגו וביש מלבר". והם חמורו של משיח נאמר עליו "עני ורוכב על חמור" והכוונה : כמו חמור שמבחוץ יש בו שני סימני טומאה אם כן הטומאה בולטת בו ביותר מבחזיר וגמל שיש בהם סימן טהרה אחד ומכל מקום יש בו בפנמיותו ענין קדושה גם כן שהרי הוא קדוש בבכורה וענין מה שהתורה אמרה על זה "קדש לי" הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותה הסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבתא דמשיחא, ולהם יש תרופה אף על פי שיש בהם סרחון גדול, וחושך רב וכבד מאד".

הרב קוק (מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' נ"ט ד"ה "ובעלי הרזין"): "ובעלי הרזין צריכים להודיע לעולם, שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה, ומימלא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן.......והתשובה בזמן הזה היא תמיד תשובה עילאה, תשובה מאהבה שהזדונות נעשים זכויות גמורות, והחטא אינו יכול לפגום כל כך כבדורות ראשונים מפני רוב הביסום של העולם, ושפע הרחמים והחסדים שזורחים עליו".

אריז"ל שער הגלגולים (הקדמה לח): "כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ, מש"כ בדורות ראשונים".

בארץ ישראל יש לנו תשובה אחרת לגמרי מחוץ לארץ!!!

דברים (ל,א-י):

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

(ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

(ו) וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:

(ז) וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(ט) וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּהכִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

שלב א' - תשובה בגלות - ושבת עד ה'...

שלב ב' - ומל ה' את לבבך וקיבצך ...

שלב ג' - תשובה בארץ - ושבת אל ה'...

יש לשאול שתי שאלות:

מהו הקשר המוחלט בין התשובה - לארץ?

מהו ההבדל בין תשובה עד לתשובה אל ?

מרן החיד"א מקשה: ידוע שחיוב מלקות ב"לאו הניתק לעשה", היינו בלאו שהעובר עליו מחוייב בעשיית מעשה לתיקון הלאו. לדוגמא, העובר על לא תגזול אינו לוקה, משום שהוא מחוייב בעשה של "והשיב את הגזילה אשר גזל". ומעתה יש לשאול, לשיטת הרמב"ן שהתשובה היא מצות עשה - נמצא שבכל לאו שאדם עושה הוא מחוייב בעשה של תשובה, וממילא נשללת האפשרות למלקות מן התורה?

התשובה לכך היא, שיש הבדל עצום בין העשה של תשובה לכל עשה אחר. בדרך כלל, אם בלעדי העבירה על הלאו העשה לא היה קיים, הרי זה סימן לכך שהעשה בא מכוחו של הלאו: אם אדם לא גזל לא שייך לצוותו שישיב את הגזילה, וכיון שהעשה בא כתוצאה מהעבירה הרי כל מטרתו היא לתקן אותה, והוא יכול להיות תחליף למלקות. מצוות התשובה, לעומת זאת, קיימת גם ללא החטא, שהרי התשובה איננה רק תשובה מחטאים, מעוונות, מקלקולים.התשובה היא תהליך של הבראה של הכל. הכל שב אל מקורו, הכל שב לבריאותו, הכל שב אל ראשיתו, הכל שב לטבעיותו. האדם החוטא והאדם שאינו חוטא, המציאויות החסרות ושאינן חסירות - כל המציאות שבה אל אלוהיה.

זהו ההבדל בין תשובה "עד", שהיא עד הדלת, לתשובה "אל", שהיא תשובה עד החיבור השלם, עד ההרמוניה השלימה ביותר שיכולה להיות. התשובה בגלות היא תשובה "עד", ורק לאחר "וקיבצך" יכולה התורה לומר "ושבת אל".

כאשר עם שאינו בארצו הרי זה מצב של חוסר בריאות, ורק כשהעם שב לארצו יכולות כל רמות המציאות לשוב אל מקורם, ולכן התשובה השלמה איננה חונקת את החיים, אלא מרעננת אותם ומחזירה אותם בחזרה אל מקורם ובריאותם. כמובן שבדרך יש קשיים ונפילות, אבל רק בארץ ה' שהיא מקומו הטבעי של עם ישראל ניתן לשוב לשורש, אל ה'. ולאור רעיון זה מסביר מרן החיד"א מדוע לוקים על כל לאו, שכן ה"עשה" של התשובה אינו מגדיר כל לאו שאדם עובר כ"לאו הניתק לעשה", שהרי העשה קיים גם שלא מכח הלאו.

דברי החיד"א מחזירים אותנו אל הרעיון המקורי. התשובה הינה מצוה התובעת את החזרת הכל למקורו הטבעי, האלוקי. לא תשובה "עד" המבטאת תשובה מחטאים, מעוונות, אלא תשובה "אל", תשובה ההולכת אל החיבור השלם של האדם והמציאות, אל מקורה האלוקי.

בארץ ישראל התשובה היא קירבה לקב"ה יותר ממה שהיית קרוב עד עכשיו! יותר הבנה בה', יותר אמונה, יותר מצוות, יותר לימוד, יותר תפילה!!!

בארץ ישראל העבודה שלנו היא לא מלחמה ביצר הרע אלא התאמצות לעליה תמידית של כל החול אל הקודש! כל דבר שאני עושה בחול לקשר אותו אל הקודש, בי ובכל מה שמסביבי!!!

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

הזהר הק' (ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".

אהבת ה':

"אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת" – אמרו גדולי החסידות: אם ניקח יחד את כל האהבות שאוהבים כל האבות והאמהות בעולם את ילדיהם, אין זה מגיע כלל לאהבה שאוהב הקב"ה יהודי אחד, אפילו אם הוא חוטא – אהבת עולם שאינה משתנה ואהבה רבה בעצמה אין-סופית.

גם אנו מצידנו אוהבים את ה', "ואהבת את הוי' אלהיך".

בכמה מדרגות: 'אהבת עולם' – אהבה פשוטה שתמיד אפשר וצריך לעורר, מתוך התבוננות שה' מחיה את כל המציאות.

למעלה מזה, 'אהבה רבה' – תשוקה עזה לה', עד כלות הנפש, "בכל נפשך", ועד לדרגה הגבוהה של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".

למעלה מזה, אהבת עולם בדרגה העליונה, אהבת ה' שהופכת להיות הטבע שלנו (במודעות טבעית) ואינה פוסקת לעולם ועד.

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): במדרש תהלים (מזמור ט' בסופו) 'השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו' עכ״ל...

והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.

והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.

והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת) להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

---

[1] סיפר הרב ישראל נסים לוגסי, מבת-ים: לבבא סאלי הייתה יראת שמים מפחידה. מבהילה. הוא היה יושב בחדר שלו במקום שיוכל לראות ממנו את השמים בכל רגע. הוא גם לא היה מוכן לשבת בחדר אם אין בו חלון שמשקיף לשמים. הוא כל הזמן התבונן ברקיע כדי לקבל יראת שמים.

כשהוא התארח בפריס אצל הבת שלו, הרבנית אביגיל, הוא אמר לה שהוא יישן בסלון, כי בבניינים הגבוהים אפשר לראות רק בניינים אחרים. לכן הוא ביקש לישון בסלון כדי שיוכל לראות את הרקיע כל פעם שהוא רוצה לעורר את יראת ה' שלו. כל היום הוא ראה את התכלת האמיתית.

גם כשהיה מתפלל היה מקפיד להתפלל בבית כנסת שיש בו חלונות. כמו שכתוב על בגמרא (ברכות דף לד:). "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות. שנאמר על דניאל: "וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם".

גם בסוף ימיו כאשר לא היה יכול ללכת ברגליו, היה מבקש שיביאו אותו אל החלון כדי שיוכל לראות את השמים.