פסח - יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין (שיעור)

יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין

הרבי מקוצק (כוכב השחר עמ' 19, שמחה רז): 

"חרותו של אדם חשיבותה כלימוד תורה
חייב אדם מישראל ליגע בעצמו בפרשת חירותו וביציאת מצרים - 
כבסוגיה קשה שבתלמוד".

טללי חיים: ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״

כיצד יעשה זאת? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה, וכיצד יהיה הוא עצמו יוצא ממצרים? שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה׳, באה לקרב את מצרים לאדם. המושג ׳מצרים׳ מתרחב, לכלול את כל המיצרים שבעולם, ובמובן זה, כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי.

ובאמת, כמבואר ברמח״ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל ארם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המיצרים הסובבים אותו.

ואמנם, דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז״ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עם עם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לנתק עצמו מההקשר הפרטי של חייו כאן, ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, צריך הוא לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש, הציל אותו ממש ממצרים. כמו שאנו אומרים בהגדה. ״ואילו לא הוציאנו.. עדיין היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים״. ודבר זה יוליד בנפש אח הכרת הטוב האישית. לדעת שעימו ממש ועם אוהביו נעשה חסד עולם, לחרות עולם. נמצאת המטרה ב׳לראות את עצמו׳ כדי להכיר את הטובה האישית שנעשתה עימו, למען יהיה אף הוא מודה לה׳ כאילו הוא ניצול ממש.

ומכל מקום יש לדבר זה עומק גדול יותר. שהנה עדיין נשאל: הלא סוף כל סוף הוא לא יצא ממצרים, והוא נולד בן חורין בארץ ישראל. וכיצד יוכל להעמיק בהכרתו כאילו הוא יצא ממצרים?!

התשובה לדבר היא בשינוי נקודת המבט ביחס בין הפרט מישראל ובין הכלל כולו. היחס בין כל אחד מישראל ובין האומה בכללותה דומה ליחס בין התאים המרכיבים את גוף האדם ובין האדם עצמו. כידוע, התאים מתחלפים בכל עת כך שגופו של האדם ׳מוחלף׳ בכל כמה שנים. מכל מקום, הגוף והאדם נשארים על עמדם אפשר להביט על כל תא בנקודת מבט פרטית, כישות בפני עצמה, ואפשר להביט בה כחלק ממרקם הגוף כולו. במבט הפרטי תא זה מתקיים לפרק זמן קצוב ואין לו קשר לחיי הגוף לפני ואחרי תקופת קיומו של התא. ואולם, בשעה שהמבט אינו על התא לבדו אלא על הגוף כולו, אזי התא אינו נבחן כישות נפרדת, אלא היחס הוא לגוף כולו, שהוא קיים כל חיי האדם.

אם בזמן מסוים בחיי הגוף היה האדם בסכנת חיים וניצל ממנה, אזי התאים של הגוף שנוצרו לאחר עשרות שנים, אין להם קשר אל אותו המאורע, מלבד העובדה שבזכות הישרדות התאים שהיו אז, לא נכחד הגוף, ומתוך כך זכו התאים הנוכחיים להתקיים. לעומת זאת, הגוף עצמו בכללותו חווה את אותו המאורע גם לאחר עשרות שנים, והוא עצמו ניצול ממוות לחיים.

כך גם ביחס לכל פרט מישראל. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף הכללי של השכינה שהוא נצחי, וחרוז בכל ההיסטוריה כולה. דור הולך ודור בא, והשכינה, הארץ, ׳האני׳ הלאומי, לעולם עומד. כמו במשל, יכול אדם להתייחס לעצמו בהקשר האישי שלו, כישות בודדת, ואז נקודת התחלתו היא בלידתו עד מאה ועשרים. במבט זה, היחס אל שלשלת הדורות באה מתוך מבט פרטי. ההורים והדורות לפניהם ניכרים כסיבה לקיום הפרטי של האדם, ומכיר הוא טובה אליהם. אך הם נחלת העבר, וכל היחס אליהם הוא כסיבה קדומה לקיום של האדם. לעומת זאת, יכול האדם להרחיב מבטו על עצמו ולצאת מתוך חוג חייו הפרטיים. לא יביט על עצמו כישות נפרדת אלא ייכלל כולו ברוח ישראל ויתמזג כתא בגוף גדול ואיתן. מתוך כך, יצא גם ממסגרת הזמן המוגבלת של חייו אל חיי הנצח של ישראל. ביציאה זו תתעצב זהותו הפרטית באופן מוחלט עם הזהות הכללית של ישראל, וממילא יזכה להרגיש בלבבו את מה שפועם בלב הכללי של האומה. וכמו מבמשל הגוף שניצל ממוות לחיים, גם לאחר עשרות שנים יהיה זוכר הצלה זו וחווה את משמעותה העצומה, כן הדבר בנמשל, שהאומה כולה, עם ישראל, יצא לחירות עולם, נולד ונוצר ביציאת מצרים.

הבשורה העצומה הטמונה ביציאת מצרים, בו ניתן דרור לרוח ישראל, בו החלנו את פעולתנו העצומה על במת ההיסטוריה כדי להדריך עוז את כל העולמות אל תיקונם, בגבורה כבירה נגד כל המעכב והמחשיך את א-להותו יתברך, הנה כל עוצמה זו וכל תוקף משמעותה תמלא את רוחם של כל בני האומה שידלגו מעל חוג חייהם הפרטיים ויחושו את חיי העם כולו, על כל התהליך העצום והגלגל האדיר שעבר העם, מיציאת מצרים ועד עתה. שמחת הקודש הזו תתורגם לגבורת נצח, הכרה בכוח הגדול של ישראל ובחוסנו שאין למעלה ממנו כדי לנצח ולהכניע את כל המתנגדים, ולהאיר אור ישועת עולמים בגאולה שלמה.

נמצאנו למדים שבאמת האדם הפרטי לא יצא ממצרים, אך העם כולו אכן יצא. וכמו במשל, הגוף - גם לאחר שנים רבות הוא אותו הגוף ממש, אף שבנוי מתאים חדשים.

אם כן, הדרך שבא יזכה האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ממש, תהיה על ידי שינוי בהסתכלות על עצמו ועל זהותו. הוא אינו צריך לדלג אל העבר דווקא, אלא להעמיק בתודעת עצמו ולהבין שזהותו האמיתית איננה פרטית, אלא לאומית כללית. להבין שכל אחד מאיתנו הוא תא ואבר בגוף הכללי של העם, על ידי כך יחוש בכל לבבו את לב האומה, וממילא יתרגש בכל עוז בליל הסדר, בלילה בו השכינה, כנסת ישראל, שבה לחוש את יציאתה לאור עולם ומתרגשת האומה בהתרגשות מחודשת על לידתה והופעתה להאיר תבל ומלואה.

נקודת עומק עצומה יש כאן. השכינה, כנסת ישראל, היא מהות חייה. ועושר רגשותיה עצום הוא מאוד מאוד, הרבה מעבר לרגשות הבאים מהאדם הפרטי. ככל שהמשמעות של הדבר היא עמוקה ומקיפה יותר, כן עושר החיים שבו גדול יותר. אינה דומה התרגשות האדם בשעה שקנה רכב חדש, להתרגשותו בחתונת בנו יחידו. כך, אין ערוך לרגש שיש לו משמעות לאומית נצחית, וכל רגשות החיים הפרטיות אינן מתקרבות אליו. זאת הסיבה למסירות הנפש הטבעית שמוסר הפרט את עצמו בשביל הצלת הכלל, כי עושר החיים של הכלל ועומק משמעותו מבטלים כשרגא בטיהרא את חיי הפרט. ולמרות חשיבותם הרבה, הם אינםעולים כלל לעומת חשיבות חיי הכלל. ברצוננו לומר שישנם עוצמות חיים אדירות בנפש האומה, רגשות כבירים ואדירים לעילא לעילא. אלו הם רגשות השכינה כנסת ישראל המנהמת כיונה הומיה וחיה את חייה הכלליים, חיי העם כולו ממש. מעין אותו הרגש צף בנפשות הפרטיות בשעה ששמעו שהרב הבית חזר לידי עם ישראל. היה זה פרץ רגשות מנפש האומה, אור השכינה, כנסת ישראל קרקע עולם, שורש הפנימי של הווית החיים של כל פרט ופרט מישראל.

עבודה רוחנית גדולה היא לארם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו. התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

התבטלות זו, אין בה חלילה זלזול בחיי האדם הפרטיים, כמו שמסירות הנפש של חייל בקרב לא נובעת מזלזול בחייו האישיים, אלא מהופעת ערך עליון מהם, שמבטל אותם כביטול נר באור יום. ובאמת, ההיפך הוא הנכון. הביטול של הפרט בחיי העם נוסך משמעות עצומה וגדולה לסוגיות החיים האישיות של כל אחד. כי חיים שאין להם חיבור למשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם, הרי שאין להם את הכוח והעומק ואת משמעות הקיום. אין מדרגה במציאות שמתקיימת רק מכוח עצמה, רק מהשתייכות למשהו גדול ואדיר ממנה. בנוסף לזאת, כמו במשל - הגוף הוא הוא התאים כולם. ממילא, כל חיי הפרט - הם הם חיי העם. והסוגיות האישיות שבהם האדם מתמודד, אם ישכיל ויביט לעומק - יראה שהם ממש סוגיות העם כולו לדורותיו. על ידי כך תינסך משמעות עצומה לכל האתגרים האישיים של היחיד ושל כל דור, לחברם ממש לאותו אתגר ואותה השליחות מימות אברהם אבינו ועד עתה. ועם קבלת המשמעות העצומה - גם רוח הגבורה וביטחון ההצלחה יבואו כי לא סוגיה אישית בודדת היא, אלא סוגיה לאומית היסטורית, ומלוא כוח האומה וכוח ה׳ שבה, הוא המניע את אתגרי ההווה ומסייע מראש להצלחתם.

דוגמא לדבר היא האתגר שיש ללומדי הישיבות, כאשר מצד אחד נפשם חשקה בעבודת ה' פנימית, ומצד שני בהתמדה וגדלות בתורת הנגלה. וחשים את הסתירה הנפשית שיש באיחוד בין שני חלקים אלו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהתגוששות שבין החסידים והמתנגדים. אפשר להביט על סוגיה זו כדבר בודד ואישי, וממילא גם משמעותו תהיה אישית. גודל ויוקר המשימה תהיה ההצלחה והגדילה בתורה עם טהרת הלב, שהיא אמנם דבר גדול אך אינו כמו יוקר המשימה בשעה שתיבחן במבט היסטורי וכללי. המבט הכללי יציג את האתגר הזה כמהלך עצום הקשור לחיי העם, לבית המקדש הראשון והשני, למצב האומה בגלות ולתהליך תחייתה וגאולתה. החיבור בין נגלה ונסתר הוא חיבור בין עולמות, בין פרצוף רחל לפרצוף לאה, חיבור עץ יהודה ועץ אפרים, והוא תיקון שורש הגלות והחורבן. מסכת הייסורים של הגלות הבשילה את האומה לחיבורים אלו, המעמידים את האומה במלא שיעור קומתה. כשזה מבטו של האדם, אזי אתגריו האישיים מקבלים משמעות עצומה ואדירה, וממילא כוחותיו יהיו גדולים בהתאם.

המבט הכללי הוא הוא מוחין דגדלות אמיתית, והמבט הפרטי המצומצם הוא מוחין דקטנות.

בליל הסדר, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים, ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו, במובנה ההיסטורי והנצחי. כמו כל פרק התחלה שהוא זמן שבו ניתן להביט על החיים בהיקפם הרחב, תחת היותנו ביום יום שקועים ביער עבות המסתיר מאיתנו את אור השמש הכללית של משמעות חיינו הפרטיים. כך סגולת החזרה אל הראשית, אל היציאה הלאומית מרחם בו גדלנו, ״גוי מקרב גוי״, יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי כך, בכלל מאתיים מנה, יצא גם מהמיצרים האישיים שלו, שרובם ככולם הם תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר והטפל. העיקר האמיתי זוהר ומאיר בליל הסדר. לא רק עיקר פרטי, אלא עיקר העיקרים, יסוד היסודות. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה, שלא להיות ״כופרים בעיקר״, אלא חיים אותו וממקמים את כל יתר פרטי החיים על פי משקל ואיזון נכון של עיקר זה.

זהו סוד המוחין דגדלות שמאירים בליל הסדר, כמבואר בדברי האריז"ל. עיקר אור החג וזוהר קדושתו הוא בהופעת המוחין דגדלות, שהולידו את קומת האומה בשלימותה. מוחין אלו יכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, שיפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה. המהדהד בגלוי בליל התקדש החג. כל אחד יכול לצאת מקטנות מבטו, קטנות המוחין, שדווקא מהם באה יניקת פרעה ומצרים, בחינת כל הבעיות שבאו לאדם נגזרת ממבטו המצומצם והקטנוני. עיקר רפואת האדם מכל תחלואיו ומכל קשיי חייו, בחינת פרעה ומצרים האישיים שלו, אינו אלא ע"י הגדלת המוחין, הרחבת הדעת, שהוא הרחבת תפיסת עצמו, סוד עומק הדעת, שהיא דעת עצמו ומהות חייו. ועל ידי גדילה זו תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמנגדים את האדם להוציא אל הפועל את כוחות חייו ולממש את החלומות האמיתיים באמת, החבויים בכל עת במעמקי הלב, ומקבלים דרור בליל חג החירות.

והנה תשכיל עניין גדול המבואר באריז״ל בסוד הגדלת ׳ישראל העליון׳ (סוד ז׳׳א כנודע שכל אחד מישראל בחינת מקביל לו, כדברי האריז״ל בסוף פרק א׳ בכוונות הפסח). האריז״ל מלמד שנס הגדלת ׳ישראל העליון׳ בליל הסדר היה עצום, שגדל מבחינת מצב העיבור, אל בחינת הגדלות העליונה ביותר, המכונה ׳גדלות שני׳, (שהוא סוד הארת אבא ואימא, שהם בחינת גדלות שני, לעומת גדלות ראשון שהוא בחינת תבונה ויש״ס כנודע). והנה קודם הארת פסח, היה ישראל בסוד עיבור, שהוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה. והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד. ובקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, פרעה ומצרים, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו. והנה תוקף הגדלת ישראל בליל הסדר היה עצום מאוד. להעלות מתכלית נמיכות האדם בקטנות מוחיו, אל תוקף שלמותם, והוא סוד גדלות שני.

והנה יש להשכיל יסוד עמוק בדבר ההבדל בין גדלות ראשון לשני, שהוא ההבדל בין בינה שהיא סוד מוחין דגדלות שני, לבין תבונה שהיא סוד מוחין דגדלות ראשון (סוד ההבדל בין אבא ואמא עילאין, ובין יש״ס ותבונה). דבר זה מבואר ברמח״ל בקל״ח (פתחים קכז - קכט). למעשה חכמה ובינה הם בחינת אבא ואמא. אלא שיש שתי בחינות של האבא והאמא, שהם סוד ההבדל בין בינה ובין תבונה. האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד. בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה. באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית. ובאור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו. קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול. לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו. בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל, (היא היא סוד אור א״א, שהוא האור השלם של הילד, סוד בחינת ז״א, שיתממש בפועל בשבועות). נמצא השגת מוחין דגדלות שני, (סוד או׳׳א עילאין), מעין השגת היעד, ראיית התכלית, המאפשר את הצעידה אליו, מפסח ועד שבועות, בו יגיע לתכליתו בביאת כתרו.

והנה השגת מוחין זו בליל הסדר, כמו שהיא מופיעה באור הכללי של ישראל, סוד ישראל העליון (סוד ז״א דאצילות), כן הדבר לכל אחד מישראל המקביל לו. וזה נותן משמעות למה שאמרנו למעלה של קבלת המוחין הגדולים שבאים בלילה זה - יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, ולקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית. שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם. וסור עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה (כמו שעולה מדברי הרב קוק בכמה מקומות, ראה לדוגמא אורות התשובה ט,ב). אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי. זהו תכלית יציאת מצרים, תיקון החטא הקדמוני, נפילת מוחיו של האדם שהם בעצמם הולידו את המוות, שהוא אינו אלא נקודת מבט זעירה, שדווקא מנפילת פנימיות האדם, נקודת מבטו, התקצרו גם שנות חייו בחיצוניותם, ובתיקון נקודת המבט, להשיבם אל גדלותם, סוד אריכות הימים, יהיה ממילא גם אריכות שנים, תיקון חיצוניות החיים, שהוא העולם כולו, שהוא אינו אלא שקף של המוח, סוד דעתו של האדם.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד'".