ל"ג בעומר - רשב"י - המבט הפנימי
זוה"ק (זהר חדש כי תבא): "רַבִּי
שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, אֲזַל לֵיהּ וַעֲרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד, וְאִתְגְּנֵיז
בְּחַד מְעַרְתָּא, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אִתְרְחֵישׁ לוֹן נִיסָּא,
וּנְפַק לְהוֹ חַד חֲרוּבָא, וְחַד מַעֲיָינָא דְמַיָּיא. אָכְלֵי מֵהַהוּא
חֲרוּבָא, וְשָׁתָאן מֵאִינוּן מַיִין. הֲוָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטוֹב, אָתֵי
לוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִמְנֵי, וְאוֹלִיף לוֹן. וְלָא יָדַע אֵינַשׁ בְּהוּ.
(רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָלַךְ לוֹ וּבָרַח לְמִדְבַּר
לוֹד, וְנִגְנַז בִּמְעָרָה אַחַת, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ. הִתְרַחֵשׁ
לָהֶם נֵס, וְיָצָא לָהֶם חָרוּב אֶחָד וּמַעְיַן מַיִם אֶחָד. אָכְלוּ מֵאוֹתוֹ
חָרוּב, וְשָׁתוּ מֵאוֹתָם מַיִם. הָיָה אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, בָּא
אֲלֵיהֶם כָּל יוֹם פַּעֲמַיִם, וּמְלַמֵּד אוֹתָם. וְלֹא יָדַע אִישׁ עֲלֵיהֶם)
יוֹמָא חַד הֲווֹ חַכִּימַיָיא בְּבֵי מִדְרְשָׁא שׁוֹאֲלִין, וְאָמְרִין,
קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִינוּן כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן. קְלָלוֹת
שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן. בַּקְּלָלוֹת
שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִית בְּהוּ הַבְטָחוֹת, וַחֲבִיבוּ דְּקוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, (ויקרא כו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי
יַעֲקוֹב וְגו'. וּכְתִיב וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם.
קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לֵית בְּהוּ הַבְטָחוֹת, וְלֵית בְּהוּ נֶחָמָה
כְּלָל, כְּמָא דִכְתִיב בַּקְּלָלוֹת קַדְמָאִין. וְלָא הֲווֹ יָדְעֵי.
(יוֹם אֶחָד הָיוּ שׁוֹאֲלִים הַחֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ,
וְאוֹמְרִים קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, הֵן כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן.
קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן.
הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים יֵשׁ בָּהֶן הַבְטָחוֹת וַחֲבִיבוּת
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי
יַעֲקוֹב וְגוֹ'. וְכָתוּב, וְאַף גַּם זֹּאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם.
הַקְּלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה אֵין בָּהֶן הַבְטָחוֹת, וְאֵין בָּהֶן נֶחָמָה
כְּלָל, כַּכָּתוּב בַּקְּלָלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים)
קָם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי וַאֲמַר, חֲבָל עַל גְּרִיעוּתָא
דְּבַר יוֹחָאי, וְלֵית מַאן דְּיָדַע מִנֵּיהּ. וְאִלּוּ יָדְעֵי, לֵית רְשׁוּ
לְגַלָּאָה לֵיהּ.
(קָם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי וְאָמַר, חֲבָל עַל חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל
בַּר יוֹחַאי, וְאֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ עָלָיו. וְאִלּוּ יָדְעוּ, אֵין רְשׁוּת
לְגַלּוֹת אוֹתוֹ)
ר' יוֹסֵי בֶּן רִבִּי יְהוּדָה, קָם יוֹמָא חַד בְּצַפְרָא, חָמֵי כָּל
אִינוּן עוֹפִין דְּאִינוּן הֲווֹ טָאסָן, וְשַׁפְנִינָא חָדָא אָזְלָא
בַּתְרַיְיהוּ. קָם עַל רַגְלוֹי וַאֲמַר, שַׁפְנִינָא, שַׁפְנִינָא מְהֵימְנָא,
מִיּוֹמָא טוֹפָנָא דִּיוּקְנָא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, לְךָ יָאוֹת וּלְךָ נָאֶה,
זִיל וַעֲבֵיד לִי שְׁלִיחוּתָא חָדָא לְבַר יוֹחָאי, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ תַּמָּן.
(רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי יְהוּדָה קָם יוֹם אֶחָד בַּבֹּקֶר, רָאָה אֶת
כָּל אוֹתָם עוֹפוֹת שֶׁהֵם הָיוּ טָסִים, וְיוֹנָה אַחַת הוֹלֶכֶת בֵּינֵיהֶם.
קָם עַל רַגְלָיו וְאָמַר: יוֹנָה, יוֹנָה נֶאֱמָנָה, מִיּוֹם הַמַּבּוּל דְּמוּת
הָעָם הַקָּדוֹשׁ לָךְ יָפֶה וְלָךְ נָאֶה. לְכִי וַעֲשִׂי לִי שְׁלִיחוּת אַחַת
לְבַר יוֹחַאי, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם)
אִסְתַּחֲרָא הַהוּא שַׁפְנִינָא וְקָמַת קַמֵּיהּ. כְּתַב פִּתְקָא
חָדָא, וַאֲמַר מָה דַאֲמַר. וְקָמַת שַׁפְנִינָא וּנְטָלַת בְּפוּמָהּ, וַאֲזָלַת
לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְשַׁוִּיאַת לֵיהּ בִּכְנָפָא. אִסְתַּכַּל
בְּהַהוּא פִּתְקָא, וּבְכָה, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. וַאֲמַר, בָּכֵינָא
עַל פְּרִישׁוּתָנָא מִן חַבְרַיָא, וּבָכֵינָא עַל מִלִּין אִלֵּין, דְּלָא
אִתְגַּלְּיָין לְהוֹ, מַה יַּעַבְדּוּן דָּרֵי בַּתְרָאי, אִי יַשְׁגִּיחוּן
בְּהַאי.
(הִסְתּוֹבְבָה אוֹתָהּ הַיּוֹנָה וְעָמְדָה לְפָנָיו. כָּתַב פֶּתֶק
אֶחָד, וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר. וְעָמְדָה הַיּוֹנָה וְלָקְחָה אוֹתוֹ בְּפִיהָ,
וְהָלְכָה אֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְשָׂמָה אוֹתוֹ בִּכְנָפֶיהָ. הִסְתַּכֵּל
בְּאוֹתוֹ הַפֶּתֶק וּבָכָה, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ, וְאָמַר: אֲנִי
בּוֹכֶה עַל הַפְּרֵדָה מִן הַחֲבֵרִים, וַאֲנִי בּוֹכֶה עַל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ
שֶׁלֹּא הִתְגַּלּוּ לָהֶם, מַה יַּעֲשׂוּ הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים אִם
יַשְׁגִּיחוּ בָּזֶה?)
אַהְהָכֵי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטוֹב, חֲמֵי דִּבְכֵי, אֲמַר
בִּשְׁלִיחוּתָא אָחֳרָא הֲוֵינָא זַמִּין, הַשְׁתָּא, וְשַׁדְּרַנִי קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא לְשַׁכְּכָא דְּמָעִיךְ. אִי רַבִּי, אִי רַבִּי, לָא הֲוָה
אִצְטְרִיךְ הַשְׁתָּא לְגַלָּאָה לְצַדִּיקַיָיא מִלִּין אִלֵּין.
(בֵּינְתַיִם בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְרוֹאֶה שֶׁבּוֹכֶה.
אָמַר, הָיִיתִי מְזֻמָּן לִשְׁלִיחוּת אַחֶרֶת כָּעֵת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא שָׁלַח אוֹתִי לְשַׁכֵּךְ אֶת דִּמְעוֹתֶיךְ. אִי רַבִּי, אִי רַבִּי, לֹא
הָיָה צָרִיךְ כָּעֵת לְגַלּוֹת לַצַּדִּיקִים הַדְּבָרִים הַלָּלוּ)
אֲבָל כָּךְ אֲמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בִּקְלָלוֹת קַדְמָאִין אִית
ל''ב קְרָאֵי, וְכָלְהוֹ לָקֳבֵיל שְׁבִילֵי דְאוֹרַיְיתָא. בִּקְלָלוֹת בַּתְרָאי
אִית בְּהוּ נ''ג קְרָאֵי, לָקֳבֵיל פָּרְשִׁיָּין וְאוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא.
(אֲבָל כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּקְּלָלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת
(בחקתי) יֵשׁ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם פְּסוּקִים, וְכֻלָּם כְּנֶגֶד דַּרְכֵי
הַתּוֹרָה. בַּקְּלָלוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת (כי תבא) יֵשׁ בָּהֶן חֲמִשִּׁים
וּשְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים, כְּנֶגֶד פָּרָשִׁיּוֹת וְדַרְכֵי הַתּוֹרָה)
בְּגָלוּת קַדְמָאָה דְבַיִת רִאשׁוֹן, עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אִינוּן
שְׁבִילִין סְתִימִין דְּסִתְרָא, אִתְגְּלֵי חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְגְּלֵי קִיצָא
דִילְהוֹן, וְנֶחָמָתָא וְאַבְטָחוּתָא דִילְהוֹן. בְּגָלוּת בַּתְרָאָה דְּבַיִת
שֵׁנִי, עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל ג''ן פָּרָשִׁיּוֹת אוֹרְחִין דְּאִתְגַּלְּיָין,
אִסְתִּים חוֹבַיְיהוּ, וְאִסְתִּים קִיצַיְיהוּ, וְלָא כְתִיב בְּהוּ הַבְטָחוֹת
וְנֶחָמוֹת.
(בְּגָלוּת רִאשׁוֹנָה שֶׁל בַּיִת רִאשׁוֹן עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתָם
שְׁבִילִים נִסְתָּרִים שֶׁל הַסֵּתֶר, הִתְגַּלָּה חֶטְאָם, וְהִתְגַּלָּה
קִצָּם, וְהַנֶּחָמָה וְהַהַבְטָחָה שֶׁלָּהֶם. בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל
בַּיִת שֵׁנִי עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וְשָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת וּדְרָכִים
שֶׁנִּגְלוּ, נִסְתָּם חֶטְאָם וְנִסְתָּר קִצָּם, וְלֹא כָתוּב בָּהֶם הַבְטָחוֹת
וְנֶחָמוֹת)
אַדְּהָכֵי, עֲבַר חַד רוּחָא, וְאַפְרֵישׁ לוֹן, וְסָלֵיק אֵלִיָּהוּ
גּוֹ גַּלְגַּלָּא דְנוּרָא, וְאִשְׁתָּאַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְכֵי,
וְאַדְמוּךְ אַפִּיתְחָא דִמְעַרְתָּא. אַדְּהָכֵי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר
לַטוֹב, אֲמַר, קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אִתְעַר מִשְׁנָתָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ,
דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרָךְ.כָּל הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת
דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַנֵּי קְלָלוֹת כְּתִיבֵי.
(בֵּינְתַיִם עָבְרָה רוּחַ אַחַת וְהִפְרִידָה אוֹתָם, וְעָלָה
אֵלִיָּהוּ בְּתוֹךְ גַּלְגַּל שֶׁל אֵשׁ, וְנִשְׁאָר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבָכָה
וְנִרְדַּם עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. בֵּינְתַיִם בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב,
וְאָמַר: קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתְךְ. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ,
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדְךְ. כָּל הַהַבְטָחוֹת
וְהַנֶּחָמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּתוּבוֹת בַּקְּלָלוֹת הַלָּלוּ)
פּוֹק וַחֲזֵי, מַלְכָּא דִּרְחֵים לִבְרֵיהּ, וְאַף עַל גַּב
דְּלַטְיֵיהּ וְאַלְקְיִיהּ, רְחִימוּ דִמְעוֹי עֲלֵיהּ. כַּד אַחֲזֵי רוּגְזָא
תַּקִּיף, כְּדֵין רַחְמָנוּתָא עֲלֵיהּ. כָּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַף עַל
גַּב דְּלַיֵּיט, מִלּוֹי בִּרְחִימוּ. אִתְחַזְיָין בְּאִתְגַּלְיָיא לְוָוטִין,
וְאִינוּן טַבְוָון סַגִּיאָן, בְּגִין דְּאִלֵּין קְלָלוֹת בִּרְחִימוּ הֲווֹ.
מַה דְּלָא הֲוָה כֵּן בְּאִינוּן קַדְמָאִין, דְּכָלְהוֹ הֲווֹ בְּדִינָא
תַּקִּיף.
(בֹּא וּרְאֵה, מֶלֶךְ שֶׁאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, וְאַף עַל גַּב שֶׁקִּלֵּל אוֹתוֹ
וְהִלְקָה אוֹתוֹ, אַהֲבַת מֵעָיו עָלָיו. כְּמַרְאֶה רֹגֶז חָזָק, אָז
רַחֲמָנוּתוֹ עָלָיו. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - אַף עַל גַּב שֶׁקִּלֵּל,
דְּבָרָיו הֵם בְּאַהֲבָה. נִרְאִים בַּגָּלוּי כִּקְלָלוֹת, וְהֵם טוֹבוֹת
גְּדוֹלוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַקְּלָלוֹת הָיוּ בְּאַהֲבָה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה
כֵן בְּאוֹתָן הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁכֻּלָּן הָיוּ בַּדִּין הַקָּשֶׁה)
בְּאִלֵּין אִית דִּינָא וּרְחִימוּ, כְּאַבָּא דִּרְחֵים עַל בְּרֵיהּ,
וּרְצוּעָה דְּמַלְקִיּוּתָא נָקִיט בִּידֵיהּ, עֲבֵיד נְהִימוּ סַגְיָא, וְקָלִין
רַבְרְבִין. וּמַלְקְיוּתָא כְּלִילִין בְּרַחֲמֵי.
(בְּאֵלּוּ יֵשׁ דִּין וְאַהֲבָה, כְּאָב הָאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ וּרְצוּעַת
הַמַּלְקוּת לָקַח בְּיָדוֹ, עָשָׂה נְהִימָה גְדוֹלָה וְקוֹלוֹת גְּדוֹלִים.
וְהַמַּלְקֻיּוֹת כְּלוּלוֹת בְּרַחֲמִים)
וְקַשְׁיָא מִכָּל אִינוּן קְלָלוֹת, דָּא הוּא דִכְתִיב, (דברים כח) גַּם
כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ
עַד הִשָּׁמְדָךְ. הָכָא אִינוּן הַבְטָחוֹת דְּאַבָּא עַל בְּרֵיהּ, בִּרְחִימוּ
סַגֵּי. יַעֲלֶה לָא כְתִיב, אֶלָּא יַעְלֵם, יַכְבֵּשׁ לוֹן, וִיכַסֵּי לוֹן
בְּנוּקְבָא דְדוּכְתַּיְיהוּ, דְּלָא יִפְקוּן לְבַר, וִיהוֹן כְּבוּשִׁין
וּמְכוּסִין בְּנוּקְבַיְיהוּ.
(וְקָשֶׁה מִכָּל אוֹתָן הַקְּלָלוֹת - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כח) גַּם
כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה יַעְלֵם ה' עָלֶיךְ
עַד הִשָּׁמְדָךְ. כָּאן הֵן הַהַבְטָחוֹת שֶׁל הָאָב עַל בָּנָיו, בְּאַהֲבָה
רַבָּה. לֹא כָתוּב יַעֲלֶה, אֶלָּא יַעְלֵם, יִכְבֹּשׁ אוֹתָם וִיכַסֶּה אוֹתָם
בַּנֶּקֶב שֶׁל מְקוֹמָם, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ הַחוּצָה, וְיִהְיוּ כְבוּשִׁים
וּמְכֻסִּים בְּנִקְבֵיהֶם)
עַד הִשָּׁמְדָךְ, מַה דְּלָא יְהֵי לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָיא,
דְּהָא אוֹמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא יְשֵׁיצֵי יַת יִשְׂרָאֵל לְעָלַם
וּלְעָלְמֵי עָלְמִין, וְדוּכְרָנֵיהוֹן יְהֵי קַיָּים תְּדִירָא. דִּכְתִיב,
(ישעיה סו) כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. וּכְתִיב, (ירמיה לא) כֹּה אָמַר
ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְּמַעְלָה כו'.
(עַד הִשָּׁמְדָךְ - מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי
עוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַשְׁמִיד אֶת
יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְזִכְרוֹנָם יִהְיֶה קַיָּם
תָּמִיד, שֶׁכָּתוּב כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם, וְכָתוּב כֹּה אָמַר ה'
אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה כוּ')
וְהוֹאִיל וּבְאוֹמָאָה אִיהוּ דְּלָא יִשְׁתֵּיצוּן יִשְׂרָאֵל, זְמִינָא
דִּיהוֹן כָּל מַכְתְּשִׁין וּמַרְעִין טְמִירִין וּמְכוּסִין, דְּלָא יִפְקוּן
לְבַר לְאַבְאָשָׁא לוֹן, עַד זִימְנָא דְּיִשְׁתֵּיצוּן מִן עָלְמָא, מַה דְּלָא
יְהֵא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין.
(וְהוֹאִיל וּבִשְׁבוּעָה הוּא שֶׁלֹּא יֻשְׁמְדוּ יִשְׂרָאֵל, עֲתִידִים
שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַמַּכּוֹת וְהַחֲטָאִים טְמִירִים וּמְכֻסִּים, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ
הַחוּצָה לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל עַד הַזְּמַן שֶׁיִּכְלוּ מִן הָעוֹלָם, מַה
שֶּׁלֹּא יִהְיֶה לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים)
סוֹפָא דְכוּלְהוֹן וְסִיּוּמָא דִילְהוֹן, (דברים כח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה'
מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד
לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין
קֹנֶה. הָכָא הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת, דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא
לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא. וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם
בָּאֳנִיּוֹת, אַבְטָחוּתָא לַאֲתָבָא וּלְמֶיעְבַּד נִסִּין וְאָתִין דַּעֲבַד
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, בְּיוֹמִין קַדְמָאִין. כְּדָּבָר אַחֵר
(מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.
(הַסּוֹף שֶׁל כֻּלָּם וְהַסִּיּוּם שֶׁל כֻּלָּם - וֶהֱשִׁיבְךְ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךְ לֹא
תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךְ לַעֲבָדִים
וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה. כָּאן הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף הַיָּמִים. וֶהֱשִׁיבְךְ ה'
מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת - הַהַבְטָחָה לָשׁוּב וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים וְאוֹתוֹת
שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּימֵי צֵאתְךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ
נִפְלָאוֹת)
בָּאֳנִיּוֹת, הָכָא אִיהוּ, כְּמָה דַּאֲמַרְתְּ, דְּאַתְּ דָּרֵישׁ
בַּעֲנִיּוּת, שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. אֲבָל, זְמִינִין כָּל בְּנֵי
עָלְמָא לְמֵיתֵי עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל עַל סְפִינָן דְּיַמָּא, וְיַחְשְׁבוּן
לְשֵׁיצָאָה לוֹן מִן עָלְמָא, וְכָלְהוֹ טְבִיעִין גּוֹ יַמָּא, כְּמָה דַּעֲבַד
בְּיוֹמִין קַדְמָאִין.
(בָּאֳנִיּוֹת - כָּאן הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ, שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ
בַּעֲנִיּוּת, שֶׁתִּכְלֶה הַפְּרוּטָה מִן הַכִּיס. אֲבָל עֲתִידִים כָּל בְּנֵי
הָעוֹלָם לָבא עַל יִשְׂרָאֵל עַל סְפִינוֹת הַיָּם, וְיַחְשְׁבוּ לְהַשְׁמִיד
אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, וְכֻלָּם יִטְבְּעוּ בְּתוֹךְ הַיָּם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה
בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים)
וְתַמָּן אִיהוּ חֶדְוָה סַגִּיאָה. כְּתִיב הָכָא בָּאֳנִיּוֹת, וּכְתִיב
הָתָם (ישעיה מג) בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם. מַה לְּהַלָּן רִנָּה אַף כָּאן רִנָּה.
(וְשָׁם הִיא שִׂמְחָה גְדוֹלָה. כָּתוּב כָּאן בָּאֳנִיּוֹת, וְכָתוּב
שָׁם בָּאֲנִיּוֹת רִנָּתָם. מַה לְּהַלָּן רִנָּה - אַף כָּאן רִנָּה)
בַּדֶּרֶךָ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ. מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא,
לָא גַּלֵּי גְּבוּרְתֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאִתְחֲזָאָה בְּעָלְמָא,
וְשַׁעֲתָא דִרְעוּתָא, אֶלָּא בְּהַהוּא דֶּרֶךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת
מִצְרַיִם, בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ, וּבְהַהוּא גַּוְונָא יַעֲבֵיד לָךְ.
(בַּדֶּרֶךָ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךְ. מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא
גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת גְּבוּרָתוֹ לְהַרְאוֹתָהּ בָּעוֹלָם
וּשְׁעַת רָצוֹן, אֶלָּא בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ. כִּי כַּאֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת
מִצְרַיִם - בְּאוֹתוֹ דֶרֶךְ, וּבְאוֹתוֹ גָוֶן יַעֲשֶׂה לְךְ)
דְּהָא לְבָתַר מִכָּל שְׁאָר סִטְרִין יִתְכַּנְּשׁוּן עֲלַיְיהוּ
דְיִשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁבוּן יִשְׂרָאֵל, דִּבְזִמְנָא דָא יִתְאַבְדוּן,
וְאִינוּן זְבִינִין לְבַעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים כח)
וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם, וְנִמְכַּרְתֶּם לָא כְתִיב, אֶלָּא וְהִתְמַכַּרְתֶּם,
בִּלְבַבְכוֹן תַּחְשְׁבוּן דְּאַתּוּן זְבִינִין, וְלָאו הָכֵי, דְּהָא וְאֵין
קוֹנֶה כְּתִיב, וְלֵית מַאן דְּיָכֵיל לְשַׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ...
(שֶׁהֲרֵי לְאַחַר מִכָּל שְׁאָר הַצְּדָדִים יִתְכַּנְּסוּ עַל
יִשְׂרָאֵל, וְיַחְשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה יֹאבְדוּ, וְהֵם
מְכוּרִים לִירִיבֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם. לֹא כָתוּב
וְנִמְכַּרְתֶּם, אֶלָּא וְהִתְמַכַּרְתֶּם, בִּלְבַבְכֶם תַּחְשְׁבוּ שֶׁאַתֶּם
מְכוּרִים, וְאֵין זֶה כָּךְ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב וְאֵין קֹנֶה, וְאֵין מִי שֶׁיָּכוֹל
לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם)
כְתַב פִּתְקָא לְעִידָן רַמְשָׁא, וְשַׁוֵּיהּ בְּפוּם שַׁפְנִינָא,
וַאֲזָלַת לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּהֲוָה בְּדוּכְתֵּיהּ, וְעֵינוֹי
מְחַכָּאן. כֵּיוָן דַּחֲמָא לָהּ, אֲמַר, שַׁפְנִינָא. כַּמָּא אַתְּ מְהֵימְנָא
מִכָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָא, קָרָא עֲלֵיהּ, (בראשית ח) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה
לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.
(כָּתַב פֶּתֶק לְעֵת עֶרֶב, וְשָׂם אוֹתוֹ בְּפִי הַיּוֹנָה, וְהָלְכָה
אֶל רַבִּי יוֹסֵי, שֶׁהָיָה בִמְקוֹמוֹ וְעֵינָיו מְצַפּוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה
אוֹתָהּ, אָמַר: יוֹנָה, כַּמָּה אַתְּ נֶאֱמָנָה מִכָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם. קָרָא
עָלֶיהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף
בְּפִיהָ)
נְטַל פִּתְקָא, וְעָאל לְגַבֵּי חַבְרַיָיא, וְאַחְמֵי לוֹן. וְסָחֵי
לוֹן עוֹבָדָא, תְּוַוהוּ. בְּכָה רַבִּי יְהוּדָה וַאֲמַר, וַוי, אַף עַל גַּב
דְּלָא יַדְעִינָן לֵיהּ, (קהלת יא) מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא. אֲתַר
דְּבַר יוֹחָאי תַּמָּן, חַבְרַיָּיא בַּהֲדֵיהּ, וּמִתְעָרִין מִנֵּיהּ
וְאוֹלְפִין מִנֵּיהּ.
(נָטַל הַפֶּתֶק, וְנִכְנַס לַחֲבֵרִים וְהֶרְאָה לָהֶם, וְסִפֵּר לָהֶם
הַמַּעֲשֶׂה. תָּמְהוּ. בָּכָה רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: וַי! אַף עַל גַּב
שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים עָלָיו - מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא. הַמָּקוֹם
שֶׁשָּׁם בַּר יוֹחַאי, הַחֲבֵרִים עִמּוֹ, וּמִתְעוֹרְרִים מִמֶּנּוּ וְלוֹמְדִים
מִמֶּנּוּ)
זַכָאָה נַפְשֵׁיהּ דְּבַר יוֹחָאי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲבֵיד
עִמֵּיהּ נִסִּין, וְאִיהוּ גָּזֵיר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְקַיִּים.
וַעֲתֵיד לְמֶהֱוֵי רֵישָׁא לְצַדִּיקַיָיא, דְּיַתְבֵי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן.
וִיקַבֵּל אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְיֶחֱמֵי לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא,
וְיִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּיא, וְיֵימָא לְהוֹ, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה
וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ.
(אַשְׁרֵי נַפְשׁוֹ שֶׁל בַּר יוֹחַאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
עוֹשֶׂה עִמּוֹ נִסִּים, וְהוּא גוֹזֵר - וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם,
וְעָתִיד לִהְיוֹת רֹאשׁ לַצַּדִּיקִים שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּגַן עֵדֶן. וִיקַבֵּל
פְּנֵי שְׁכִינָה, וְיִרְאֶה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִשְׁתַּעֲשַׁע עִם
הַצַּדִּיקִים, וְיֹאמַר לָהֶם: בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה
לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ).
דווקא רשב"י הוא זה שמגלה לנו גם בגמ'
וגם בזוה"ק שהקללות אלו ברכות כי הוא זה שהוריד לעולם את תורת הקבלה
שמסבירה את הפנימיות שבכל דבר!
והוא זה שהאיר לנו בזוה"ק קצת מהאור של הגאולה שבה נראה בקרוב איך הכל
הכל היה לטובה במשך כל ה6,000 שנה!
הרי בפנימיות הכל לטובה!
לקו"מ: "כשהאדם יודע שכל מאורעותיו הם
לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא"!
כל מי שלומד קבלה כמו שצריך לומד לקבל הכל
באהבה גם ייסורים כמו שמעיד הרב קוק על עצמו באיגרות (א,מג):
"ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא
להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלמוד המוסר
ופנימיות תוה"ק פעל עלי זאת התכונה".
חשוב מאוד מאוד לנצל את היום הזה של ל"ג בעומר ואת ההגעה לציון של
הצדיק במירון
בשביל להתפלל ולבקש מה' שזכות הצדיק תאיר את עינינו שנסתכל רק בפנימיות של כל דבר.
הנהגת היחוד הפועלת בפנימיות:
חשוב מאוד לדעת כי ישנם בעולמנו שתי הנהגות שבהם מנהיג אותנו הקב"ה:
הנהגת השכר ועונש / המשפט - הנהגה הנותנת שכר או
מענישה על פי מעשיך (מידה כנגד מידה).
הנהגת המזל / הנהגת היחוד: הנהגה פנימית הפועלת
בתוך הנהגת המשפט ודואגת להביא את העולם לגאולה בכל מקרה למרות שכולם יהיו רשעים
אפי' ח"ו.
בהנהגה זו יכול צדיק לקבל עונש ורשע לקבל שכר, והדברים נראים כאילו
ח"ו אין משפט בעולם ו"צדיק ורע לו רשע וטוב לו".
דעת תבונות (סימן קע'): "צריך שתדעי הקדמה עיקרית, והיא... כי הנה האדון ב"ה
הכין סדרים עמוקים בהשלמת הבריאה, כמו שביארנו, ושם לו שני דרכים, דרך השכר ועונש
ודרך המזל (הנהגת היחוד), והוא הבוחר, ומשתמש פעם מן הדרך האחד ופעם מן הדרך האחר,
מה שהוא יודע היותו יותר טוב לעולמו.
אמנם בהשתמשו מן הדרך השכר ועונש - יהיו כל הענינים הנולדים לפי סדרי השכר
ועונש בחוקותיהם; ובהשתמשו מדרך המזל - יהיו הענינים. הנולדים לפי סדר הנהגת המזל
ותכונת הבריאה, כמו שביארנו...
רצה האדון ב"ה שיהיה מקום נסיון יותר גדול, שלא יוכלו בני האדם להבין
בבירור מה שהקב"ה עושה בעולם עם כל איש ואיש. אבל מה שיראה לכאורה - הוא היות
"הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע" (קהלת ט,ב)...
והנה זה עשוי כדי לתת שכר טוב יותר לצדיקים המתחזקים באמונתם, והוא מה
שאמר הכתוב (חבקוק ב,ד), "וצדיק באמונתו יחיה".
כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי
הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש
על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל
הגוזר עליו.
ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו
ושרעפיו בקרבו.
אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט,
לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו,
ולא כרשעים שהיו אומרים, לא יתכן דרך ה'. אלא על משמרתו יעמוד לעבוד את בוראו
בעבודה תמה, בהשואה אחת בכל מידה ומידה שהוא מודד לו, ואז יקרא תמים ממש!
כללו של דבר - שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל,
והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו".
דעת תבונות (קע): "ובמדרשו של רשב"י נמצא מאמר אחד, שאף על פי שענינו עמוק בסתרי המידות, אבל שטחיותו נראה זר מאוד למי שלא ידע הקדמות אלה שהודעתיך. וז"ל המאמר (תיקוני זוהר, תיקון ע), "ובזמנא דאסתלק הוי"ה מכרסיא דדין ומכרסיא דרחמי, לית תמן לא אגרא ולא עונשא", כי נראה כאילו ח"ו אין שכר ועונש. אמנם הכוונה האמיתית היא להודיענו שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אמנם הודיענו, שבזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מט:), "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת כך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו ית', וכמו שביארנו".
הרמח"ל (בדעת תבונות ועוד) מסביר שבהתחלת הבריאה הקב"ה השתמש
בעיקר בהנהגת המשפט, ולאט לאט עם התקדמות העולם הנהגת היחוד תופסת יותר ויותר את
ההגה עד שבזמנינו אנו כמעט רק הנהגת היחוד פועלת...
כללים ראשונים (כלל לד): "באחרית
הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל
כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, ויהיה
שלימות ניתן לעולם".
אדיר במרום (ח"ב - מאמר רישא וסופא -
זיווג זו"ן דבחי' סליק ברעותא ובחי' זו"ן כראוי ע"י עבודת
אדה"ר): "ואשלים עתה פירוש דברי הפרשה ותדע סודות גדולים מאד...
כך יתקרב מעט מעט הראש אליו ויתגלה היחוד. ובכל פעם נרויח מעלה אחת, עד
שבקיבוץ כל הזיווגים הנעשים בו' אלפים שנה יתגלה היחוד גילוי שלם, והבן היטב. כי
כל זיווג הוא גילוי יחוד כשיעור הראוי להתגלות באותו הזמן, עד שישתלם הגילוי כלו...".
אדיר במרום ח"ב (פירוש מאמר ארימת
ידי): "וזה כבר שמעת, איך עיקר הכל הוא היחוד המתגלה, כי הוא [מתגלה] מעט מעט
בדרך הסופא, עד שיצא פעלו לאורה בסוף הכל, והוא תכלית השלימות".
דעת תבונות (סימן מח): "וזה דבר פשוט,
כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר
מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח
נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא
שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות
הזה. והוא מה שאמר הכתוב (תהלים מ,ו), "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך
ומחשבותיך אלינו"; וכן אמר הנביא (ישעיהו כה,א), "עצות מרחוק אמונה
אומן"; וכן נאמר (שמואל - ב יד,יד), "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו
נדח". כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך
לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והיחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית'
הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר
זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו".
יוצא מזה שכל יום שעובר העולם יותר מתוקן ויותר קרוב לגאולה!
אבל ראינו הפוך: "אם ראשונים כמלאכים אנחנו
כחמורים" (שבת קיב:), "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו" (סוטה
מט.)?
תשובה: בחיצוניות יש ירידה, בפנימיות יש עליה!
כי בפנימיות הכל נאסף כננס על גבי ענק ולא נאבד שום דבר ממה שכל צדיקי
הדורות עבדו!
אגרות הראי"ה (א' שלב'): "כעת
ראיתי ונזכרתי, שהעירני ע"ד אשר אמרתי שכעת יש תקוה בע"ה להציל ג"כ
את הנפשות מעם-קדש שנפלו ברשות הכפירה, ר"ל, ולא יעצור זה מ"ש חז"ל
ע"ז "כל באיה לא ישובון", מפני שאחרי משך זמן גדול כ"כ,
שנתבסם אויר העולם מקדושת תוה"ק, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד
שלא להשיב ולהציל מידה טרף, וידידי שאל ע"ד טעם דבר זה.
הנה, אהובי, אלה הם מהענינים העומדים ברומו-של-עולם ומקורם קודש
ברזי-תורה. ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאע"פ שהעולם
יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מ"מ אין זה כ"א מצד החיצוניות שלו, דהיינו
שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל
מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנס"י, כל דור ודור מוסיף
על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים
טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר ג"כ, ועבירה אין לה פירות ולא
צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ע"כ כללות האומה בתוכיותה היא
מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר' אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו,
ב"ב, שיצא מ"היכל קן צפור", כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל,
וראו כל בשר יחדו.
וע"כ בזמן שהי' רחוק מגאולה הי' אפשר לקליפה להתלבש
באמונות רעות בפועל כמו ע"ז וכשוף, ומינות היא ג"כ אמונה רעה תמציתה
היותר רעה של ע"ז, וכשהיא בולעת איזה נפש סובבת היא אותו במצודים ומוצצת את
דם החיים הרוחניים שבנשמתו, רח"ל. בסוד "שממית בידיה תתפש". אבל
בזמן הקרוב לגאולה אין כח לקליפה להמציא אמתות רעות, כ"א להקליש ח"ו את
אור האמונה בלב החלשים. וחלישות זו, אע"פ שהנלכדים בה חושבים שהיא כפירה, והם
כמו נתפסים ברשת באין דרך הצלה, אין לה שום ערך ועל מציאות כלל כ"א חסרון
הסברה והארת השכל והרגש, ע"כ מיד שמאירין להם בדרך ד', ע"פ דרכי שכל
ישר והרגשות טובות, הולך האור ומאיר עליהם וסופם לחזור למוטב, והם שבי פשע ביעקב
ואליהם יבא לציון גואל. ע"כ עלינו להיות בטוחים בחסדי השי"ת, הזוכר חסדי
אבות להביא גאולה לבני בנים, שכל בנינו, אפילו הנדחים והאובדים לפי מראית-עין,
יהיו למודי ד', והכתוב אומר (זכריה י,ט): "ובמרחקים יזכרוני וחיו את בניהם
ושבו". כי הרע שבהם איננו כ"א חיצוני ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש,
ע"כ הם מתעוררים לכמה מחשבות של יושר וצדק, אע"פ שהם תועים בדרכם ולא זו
הדרך ולא זו העיר, מ"מ הרבה מהם דבקים באומה בכללה ומתפארים בשם ישראל,
אע"פ שאינם יודעים בעצמם מפני מה ולמה, ואע"פ שהם מחקים בזה את האומות
שהם דבקים עכשיו כל אחד בלאומיות שלו, מ"מ שורש מדתו של עשו הוא פורה ראש
ולענה, מקור רשע ושפיכות דמים וחורבן, ושורש ישראל הוא קדוש וטוב מוכן לצדק ויושר,
שהוא באמת דעת ד' בעולם.
וזהו סוד "עני ורוכב על החמור" שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא
דמשיחא, דהוא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד
"כלו הפך לבן - טהור", וחמור אע"פ שיש בו סמני טומאה יותר משאר
בהמות טמאות, שמהן נמצאות שיש להן סמן-טהרה אחד, מ"מ יש בתוכיותו קדושה, שהרי
הוא קדוש בבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאד, וסופה להגלות ע"י העילוי של
פדיון. ואלה הם דברים, שא"א לבארם בכל עמקם כ"א מפה לאוזן בשעת רצון
המוכשרת ליושבים לפני ד'.
עכ"פ הנני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, ולקרב אפילו את המרוחקים
בזרע. וזאת תהי' כל מגמת תפלת כשרי ישראל, לקשר את כל נשמות עם ה' למקוד החיים
ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם, ואין ערוך ושיעור לשמחת עולמים וחדות ד' הבאה
מאתהפכא חשוכא לנהורא, וזאת היא עיקר התורה שנאמרת בהיכל משיח, כאמור בריש הזוהר. והיו נא דברי אלה לשמחת לב כ"ת ולב כל יראי ד'
המצפים לישועתו באמת".
בכל רגע ורגע העולם מזדכך יותר ויותר!!!
בעל הלשם (חלק הביאורים א שער עגולים ויושר
ענף ה אות ז): ״כי הנה נודע הוא, שהתורה הקדושה הנה היא מתפשטת ומתגלה בכל עת
ומתגדלת תמיד בכל חלקי הפרדס שבה, אמנם עם כל זה הנה יש חילוק גדול בין חלק הנגלה
שבה לחלק הנסתר שבה, והיינו כי הגם שבשניהם הנה היא מתגדלת תמיד הן בכמותה והן
באיכותה, והאיכות הוא מה שמתגלה חידושי תורה בכל עת מה שלא נתגלה מקודם לזה,
והכמות הוא מה שהיא מתפשטת ומתבארת מה שקיצרו הראשונים, ובשניהם הרי היא מתפשטת
ומתגלה ומתגדלת תמיד.
הנה בחלק הנגלה הנה נעשה עיקר התוספת שבה מה שנתווסף
ומתגדלת בכל הזמן היותר אחרון הוא בהכמות שבה, כי נתמעטו הלבבות בכל
דור היותר אחרון ונצרכים תמיד לפירושים וביאורים והרחבת דברים להבין ולבאר את דברי
חכמי דור הקודש, אבל התוספת באיכות הנה נתמעט התוספת בכל זמן היותר אחרון, ואינו
מתחדש בדורות האחרונים חידושי תורה מה שיהיה חידוש בהחלט גם מכל הדורות הראשונים
כולם שלאחר הגמרא והלאה, רק מעט מן המעט, כי כל דין מחודש או סברא חדשה שמתחדש עתה
הרי נמצא על פי רוב כלול ומרומז במילה אחת או שתיים מדברים הראשונים והרי נמצא כי
עיקר התפשטות התורה וגילוייה מה שהיא נתווסף להתגלה תמיד בכל דור וזמן היותר אחרון
הנה הוא עיקר רק בבחינת הכמות שבה והרי הוא רק מסיבת קלקול וחיסרון שהוא אמנם
מיעוט הלבבות שמתמעט והולך בכל זמן ודור יותר אחרון.
אמנם באמת הנה גם זה הוא תיקון וזכות גדול והוא עניין נפלא לאין שיעור
וחקר, כי מאחר שהדור הוא צריך לזה הרי הוא להם כנתינת התורה ממש, והוא מה שהראה
הקב״ה לאדם הראשון דור דור וחכמיו ונחשב גם זה לחידושי תורה ממש כי החידושי תורה
הוא לפי חכמת כל דור ולזאת המעמיקים ומרבים בזה, אין קץ למתן שכרן, ומחלקם יהיה
חלקנו.
אך בערך התורה בכללה הרי הווה כל התוספות שמתווסף בכל דור וזמן היותר
אחרון העיקר רק בבחינת הכמות והוא מסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות כנזכר. אך כל זה הוא
רק בחלק הנגלה דתורתנו הקדושה.
אמנם בחלק הנסתר שבתורה הקדושה לא כן הוא, כי עיקר כל התפשטותה וגילויה
וכל תוספת שמתווסף בה והיא מתגדלת תמיד הנה הווה העיקר לעולם רק בבחינת האיכות,
וכל מה שמתווסף בכל דור ועת וזמן היותר אחרון, הווה עיקר לעולם על ידי תוספת שבח
ומעלה, והיינו כי הנה הוא מגילויי אור אין סוף יתברך שמו, מה שמוסיף תמיד להתגלה
באצילות, בכל יום נוסף על היום שעבר, ומזה נמשך התגלות חכמת הנסתר למטה, בכל עת
וזמן אחרון יותר הרבה מבזמן הקודם. כי קודם שנתגלו הספרא
דצניעותא והאדרות, הנה הווה כמעט כל אורות האצילות היו נעלמים בבחינת אין סוף, ולא
היו נתגלו עדיין גם באצילות כלל, כי היו סתומים ונעלמים בשורשן. והנה היה אז אסור
לדרוש ולחקור בהם כלל כי היו סתומים ונעלמים בשורשן... אבל אחר כך כאשר נתגלו
האדרות והיה גילויים למטה על ידי שנתגלה בהם אז אין סוף יתברך שמו באצילות והאיר
אין סוף יתברך שמו בהם באצילות בגילוי גמור, הנה על ידי זה נתגלה ידיעתם על ידי
רבי שמעון בר יוחאי למטה גם כן, והותר מאז לעסוק ולדבר בהם, וכן על דרך זה בשאר
הסודות אשר באצילות כולו הנה היו כולם גלויים בימי רבי שמעון בר יוחאי משום שנתגלה
אורם באצילות על ידי גילוי אור אין סוף יתברך שמו שנתגלה והאיר בהם באצילות להדיא,
וכמו כן נתגלה ידיעתם על ידי רבי שמעון בר יוחאי וסיעתו למטה גם כן...
והרי נמצא כי פרסומה למטה על ידי שנתגלית בדורות האחרונים, מכל ספרי
האריז״ל וכן כל ספרי הרמ״ק והגר״א ז״ל עם עוד ספרי כמה קדושי עליון המגלים את
מצפוניה והרי נתווסף ונתגדל כמותה עתה הרבה מאוד ממה שהיתה בכל דורות הראשונים
והנה אינו בבחינת הכמות לבד, אלא שכל ריבוי הכמות כולו הוא כמעט לפי גודל האיכות
שבה, כי כך ריבויי הספרים בזה שנתגלו עתה הוא אינו בסיבת חיסרון דמיעוט הלבבות
שהוא מחמת פגם וקלקול הדורות, אלא אדרבא הוא כי הוא רק בסיבת שבח ומעלה שהוא מחמת
שאור גילויו יתברך שמו נמשך ומתגלה ונתווסף תמיד למעלה כן הוא הולך ומתפשט ומתגלה
ידיעתו יתברך שמו למטה...
והגם שבאמת הוא שהדורות מתמעטים והולכים ובפרט אנחנו בדור הזה שהוא כקוף
בפני אדם גם כנגד הדור הקודם שלפנינו, ומה גם בימינו אלה שהוא חורבן העולם ממש בכל
מילי דמיטב, ה׳ ירחם, אמנם הנה הוא ממש על דרך שהיה בגאולת מצרים, וכמו שאמר
׳ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שנגלה השכינה לישראל במצרים בעת הגאולה, וכן על הים,
ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים, הגם שהיו ערומים מן המצוות...
כן הוא על דרך זה בהדורות האחרונים הללו אשר מדורו של האריז"ל
והלאה... מאז התחיל להתנוצץ אור התיקון דימות המשיח והוא מתקרב והולך בכל יום.
אמנם הוא רק בפנימיות העולמות, כי אור התיקון הנה הוא נמשך מלמעלה למטה ומפנימי
לחיצוני...
ולכן הגם שבחיצוניות הנה עתה גרוע מאוד ובכל יום מרובה
קללתו משל חבירו, אבל הפנימיות הוא הולך ומתתקן תמיד, ונמשך התיקון מפנימי לחיצוני, ועיין דברינו בארוכה בזה בספר הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף טז ובכמה מקומות
שם.
והנה מתפשט בכל יום ויום נוסף על חברו האור דאין סוף באצילות ומתגלה שם
בגילויים חדשים... וכן מתגלה למטה בערך זה גם כן בפנימיות התורה חידושי תורה תמיד
בסתרי צפוניה, ועל ידי זה נמצא כי מה שהיה אסור לחקור ולדרוש בהיום שעבר,
הוא מותר ביום הבא, וזה מרגיש כל מעמיק ומעיין אמיתי, שכמה דברים אשר באיזה זמן
שעבר היה מכריח אותו יראת רוממות העניין לעמוד מלהתבונן שם... והנה באיזה זמן הבא
משיג אותו העניין בקל, כי נפתח שערי ההשגה בזה למטה בסיבת גילוי אורו הגדול למעלה
כנזכר״.
בפנימיות עמ"י זכאי:
בן יהוידע: שם אתא אליהו קם אפתחא דמערתא, אמר
מאן לדעיה וכו'.
קשא והלא אליהו זכור לטוב היה בא אצלם בכל יום ועוסק בתורה עמהם ולמה לא א"ל
דבר זה פה לפה? ונראה לי בס"ד שבאמת הם היו צריכין לישב שם י"ג שנים
מכמה טעמים כמוסים, אמנם השם יתברך יודע שביציאתם יעשו נזק לבריות כשרואים אותם
עוסקים בעולם הזה ומניחים עסק התורה, כי מחמת זכות חומרם חושבין שכל העולם ראוי
להם להיות כמותם, וכאשר עשו כן ביציאה ראשונה, לכך לא בא אליהו זכור לטוב לומר להם
בפירוש שיצאו, מפני שרצה השם יתברך שהם יצאו מעצמם בהשמעת דברים אלו שהשמיע
אותם אליהו, ואחר שיצאו ויעשו נזק בעולם אז תצא בת קול ותאמר להם להחריב עולמי
יצאתם חזרו למערתכם, ובזה ידעו שאין אשמה על אישי ישראל שעוסקים במלאכתם ואין
נוהגים כמותם, ואז אחר שיושלם זמן העקרי של שנת י"ג תצא אז בת קול בפירוש
ותאמר להם צאו מן מערתכם, ותהיה יציאתם בכבוד יותר שלא על ידי מלאך אלא על ידי בת
קול, ואז אחר שכבר נודע להם מיציאה ראשונה שיש זכות לישראל שעוסקים במלאכתם לא
יצא נזק מזה, וכדהוה הכי באמת דכל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש,
ולכן משום דיציאה ראשונה לא היתה בזמנה, אלא רק היתה להודיעם מה שראוי להיות כמנהג
העולם לכך לא רצה השם יתברך לומר לאליהו זכור לטוב שיודיעם לצאת, או שיצאו על ידי
בת קול, ורק כשהגיע זמן יציאתם האמיתי אז הודיעם על ידי בת קול שהוא יותר כבוד
להם, ומ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, פירוש כיון דאפילו רשעים די להם
בי"ב חודש, אם כן אנחנו אם חטאנו בדבר זה לשרוף כל מקום שהיינו רואין, ודאי
די לנו צער י"ב חדש לכפר עלינו".
גדלות נשמות ישראל והיחש בין הפנימי לחיצוני בדורות אלו:
הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "ומש"כ
מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי-ישראל, כדי להחזירם בתשובה,
וכתבתי לו ברמז כונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי-תורה הוא מתמלא יותר
מאור-החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, (שבלשון
חכמי-הסוד נקרא זה ג"כ בכלל ליקוט ניצוצות-הקדושה מתוך הקליפות), ומצא בזה
סתירה לברכת-המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם - ישים נא כ"ג לבו לדברי,
ואבאר לו לא בלשון של סתרי-תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים
פשוטים, באמת אלו ואלו דא"ח.
ידע הדר"ג, ששני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל
וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל
מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה
אותם ויבחר בזרעם אחריהם", "והייתם לי סגולה מכל העמים", והסגולה
הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו
להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם".
והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב
ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק
התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א
לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה
אמונה ותלמוד-תורה.
והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות
הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו
ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של
ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות, הוא בא מצד כח-הסגולה,
ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל
לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים
שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות.
אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה
ג"כ. אבל זה אי-אפשר כ"א במי שבא למדה זו להיות ח"ו שונא את ישראל,
ודורש רעה להם בפועל ובצפיית-הלב, כמו המינים שמפרש הרמב"ם בה' תפלה שהיו
מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, ע"כ הכריז רבן גמליאל: "כלום
יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים" , והוצרך לתקנה דוקא שמואל הקטן, שהיה נקי
מכל מדה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה: "בנפול אויבך אל תשמח" , כדי
שיכוין ביסוד הברכה דוקא על אותם שכבר אבדו את הסגולה כולה.
ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע"פ שהן שפלות מאד בענין-הבחירה,
וע"כ הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ד' ישמרנו, מ"מ
אור-הסגולה מאיר בהם, וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י,
ובכמה דברים טובים ויקרים מהמדות שהם באים מסגולת ישראל בטבע-נפשם הם מצוינים בהם.
ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת-עין לדעת לחלק בין
הצד הסגולי הפנימי הקדוש, שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם
כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם,
ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה
ומחשבה זו ובל שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.
אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה
וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב"ה, ולא ח"ו
ביראה תתאה לבדה מצד עונשי עוה"ז או עונשי עוה"ב - שהיא יראה חיצונית,
שאסור לת"ח העוסקים ברזי-תורה בהבנה פנימית להרבות בה, רק לקחת ממנה מעט, כדי
ליסר את הגוף ונטיותיו הגסות, במדות רעות ותכונות מגונות ח"ו, אבל העיקר צריך
להיות הלב מלא אהבה קדושה, ויראה עליונה, מסוד קדושים, כיראת מלאכי-מעלה גבורי-כח
עושי דברו - ת"ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים
להפריד ממנה בדבקות-מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים ע"ז לקרב
פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד
שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו.
ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם. לפעמים
פעולותיהם נראות בגלוי, ע"י מה שהמקורבים מהם מטיבים את מעשיהם, ומישרים את
דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן
העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כ"כ גרוע עד שהוא בעצמו לא
יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע-נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא, שישוב
בתשובה, ויתקן ג"כ את נפש אביו, כדין "ברא מזכא אבא".
והשי"ת יודע, שלא את כל הפושעים אני מקרב, כ"א אותם שאני מרגיש,
שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם ודרכים רבים ישנם
לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.
ועל אותם שכבר אבדו גם את הסגולה הפנימית שלהם לגמרי, אמר דוד הע"ה:
"הלא משנאיך ד' אשנא", ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על-זה.
והמינים והכופרים ע"פ רוב אבדו גם את הסגולה הפנימית, ומדה זו נוהגת ברוב
הדורות, אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר
"טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו
"עני ורוכב על חמור", והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-טומאה,
א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד
עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה,
וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד.
וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם
בעקבא-דמשיחא, ולהם יש תרופה, אע"פ שיש בהם סרחון
גדול, וחושך רב וכבד מאד. אמר ע"ז רב יוסף: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא
דכופיתא דחמריה" , ורב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ותלה גדולתו בגדולת
ההוא יומא דקא גרים", ואמר על אמו : "איקום מקמי שכינתא דאתיא" ,
ואמר על עצמו : "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", אע"פ שמצד החיצוניות
נראה הדבר לגאוה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי
הקדושה והענוה האמיתית, מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם
הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משרע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את
הע"ר, ואע"פ שזה גרם אריכות-הגלות, מ"מ סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי
בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים
דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים". ואמרו בזוהר, שחסדיו של משה היו גדולים משל
אברהם, ובאברהם אבינו, אע"פ שמדת-חסדו היתה גדולה מאד, ולא היה כנח שלא בקש
רחמים על רשעים בני-דורו, מ"מ לא בקש רק בתנאי: "אולי ימצאון שם עשרה",
אבל משרע"ה בקש בלא שום תנאים: "אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא, מספרך
אשר כתבת", שהיא מסירת-נפש אפילו מעולם-הבא, כי הספר של הקב"ה, הוא
עוה"ב עצמו.
ומה שמשיג עלי, שכתבתי שאיני נפחת חלילה ממה שיש מהפושעים
שמשבחים אותי , כי נאמר ג"כ באברהם אבינו ע"ה : "ונברכו בו כל גויי
הארץ" , ואמר (מר) שאוה"ע לא חשבו ח"ו לא"א שהוא כמותם -
יאמין לי כ"ג: גם רובם של החיצונים שמחבבים אותי יודעים ומכירים, שח"ו
איני מהם ומהמיהם ושכרחוק מזרח ממערב רחקו מחשבותי ודרכי ממחשבותיהם ודרכיהם, וכן
הם אומרים בפה מלא, אלא שבעל-כרחם מוכרחים הם להודות על האמת, שב"ה שכלי הולך
למישרים, ושאין בלבבי ובשפתי רמיה, ושאני מלא ב"ה בכל קרבי באהבת ישראל.
ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת, לא מחכמתי, ולא בצדקתי, כ"א ברוב
רחמיו וחסדיו שאין להם קץ ותכלית, "ואל זה יביט אל עני ונכה-רוח וחרד על
דברו". וב"ה אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני
מדבר את דברי בסדר ובנחת, כאשר נצטוינו מעצת המלך החכם.
ואין ספק אם הדר"ג ועוד גדולי-הדור שי' היו מחזקים את ידי, נלוים
עמדי ונוהגים מנהגי כמה דאפשר לפי מדתם , היה שם - שמים מתקדש ורב שלו' וברכה היה
נשפע על ישראל ועל א"י, ורבים רבים מאד היום שבים בתשובה שלמה, והיתה באמת
במהרה מתגלה בגילוי הגון צמיחת קרן ישועה לבית ישראל, ואי-אפשר כלל לצייר ולתאר את
רוב הטובה והקדושה ותקון - העולם שיהיה נצמח מזה. ואני מלא תקוה בע"ה שכן
יהי' וסוף כל סוף ישובו לי יראיו וידעי שמו ויכירו את טהרת-לבבי ואמתת דעותי,
וכולנו נעשה אגודה אחת לעשות רצונו ית', ולהרבות אור ד' וכבודו על עמו, ועל
ארץ-חמדתו, ועל כל אפסי-ארץ".
להכניס את פנימיות לחיים:
אורות (עמ' נה', יש גם בעמ' סא'): "...כשפוגמים
את הרעיון, כשמתרחקים, על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות
העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצומה,
ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, עד שהם מתגלים בצורה
קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעז וההדר הוא לבושם הטבעי להם. וכשהמעשים נפגמים
לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז
מכל איש מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם. כדי למצוא תרופה
לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האוכלת את שתי הקצוות אשר לחיים וממילא נחר
תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על
תחום זה בלבדו. מאומה לא נשא בעמלנו, אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל
תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא
יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל
לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי
שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור
שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה".
הפנימיות שלנו חולת אהבה:
בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): במדרש תהלים
(מזמור ט' בסופו) 'השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו
שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה
מאהבתו' עכ״ל...
והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה
חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין
מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת
אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי
דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו
לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים
הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל
בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי
כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין
מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה
וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע
עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.
והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את
דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה
תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי
ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים
זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק
רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי
כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי
ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.
והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה
ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי
הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון
שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב
אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת) להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו
צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה
אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו,
כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה
לנו כל טוב סלה".
גם בארץ ישראל הפנימיות העצומה מוסתרת:
יצחק אבינו יודע שיש ברכה גדולה בארץ
ישראל, אבל ההתחלה היא דווקא רעב, חושך: "ויהי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד
הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל
אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה".
יצחק, שעדיין לא רואה את הברכה הגדולה וחושב כי השבועה תתקיים בימי בניו,
מתכוון לרדת למצרים, כמו אביו...
הקב"ה מונע אותו מלרדת ומגלה לו כי כבר בימיו תתחיל להתקיים השבועה: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר
אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ
וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו).
גם כשאברהם אבינו מגיע לארץ הוא פוגש ברעב. הארץ הולכת ונכבשת על-ידי
הכנענים מזרעו של שם. אשתו נשארת עקרה. הרשעה מרימה ראש והערים סדום ועמורה הולכות
ונבנות. הברכה שאלוקים דיבר עליה לא נראית כלל וכלל בדורו של אברהם...
מסביר ה"שפת אמת" (מסעי,
תרס"ד) את הטעם למה ארץ ישראל נראית בתחילה לא כמו שהיא באמת, למה
הדבר מתגלה רק בסוף: "כי לארץ ישראל יש פנימיות גדולה וחיצוניות קטנה. זה
מה שהגמרא אומרת (כתובות קיב.) אמר רב חסדא מאי דכתיב 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת
צבי'? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ
ישראל אינה מחזקת פירותיה... כי היא מעט הכמות ורב האיכות. כי העיקר בה הוא
הפנימיות. ולכן נדמה כ'צבי' שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן
החיצוניות מלבוש החיצון".
הרב שמואל אליהו: יש הנמנעים מלעלות לקברי צדיקים, וסומכים יתדותם בספרי הפוסקים השונים.
אמנם בספרו של גדול הפוסקים מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל מובא כי הוא
עצמו היה לומד תורה על קברו של רבי שמעון במירון.
שם מובא (מגיד מישרים פרשת אמור), שרבי יוסף
קארו עלה בסוכות ללמוד זוהר על קברו של רבי שמעון וירדו גשמים. והיה רבי יוסף קארו
חושש שמא זה כמו מה שנאמר בגמרא על מי שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.
ואמר לו המגיד "והא גשמים דאתו, לא הוו דוגמת 'שפך לו קיתון על פניו' חס ושלום.
אדרבא נתקבלו דבריכם ורבי שמעון בר יוחאי ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם
ובכפר הסמוך להם".
והוא מסביר לו למה ירדו הגשמים: "אלא דכיון
דהקפתם לרבי אלעזר בארבעת מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו. ואילו
הייתם מקיפים פעם אחרת - היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. ומפני כך
באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם".
והקפות אלו שהיו מקיפים מקומן בבית המקדש, שהיו
מקיפים את המזבח כדי לרצות על המים. והתקבלו ההקפות בקבר הצדיק כמו הקפות במקום
בית המקדש. כיוון שיש אצל צדיקים בחינת מעלה של בית המקדש, כמו שכתוב בשירו של רבי
שמעון לביא, "בר יוחאי", שזה בחינת קודש הקודשים וציץ נזר = קודש. גם
לבושי חושן תומיך ואוריך וכך עצי שיטים וכו', שכולם רומזים לבחינת בית המקדש שיש
בציונם של צדיקים. מעין מה שנאמר כי גדול סילוקים של צדיקים יותר מחורבן בית
המקדש.
וממשיך המגיד ואומר לרבי יוסף קארו כי התפילה שם
יכולה לבטל גזרות של בצורת. "וכלל זה יהיה בידכם כל זמן שהעולם יהיה צריך
לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו". וגם גזירות אחרות נענות
על-ידי כך "ועל כל צרה שלא תבא על הצבור – תקיפו אותם שבעה פעמים
ותענו".
ומסיים ואומר המגיד, כי רבי שמעון ורבי אלעזר
שמחים כשלומדים שם זוהר והלומדים שם יתגלו להם סודות עליונים. "ובכן תדע כי
הם שמחים מאד בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם, ואם תתמידו לקרות – כן
יגלו לכם רזין עלאין. וכלהו רמיזין בזוהר אלא דלא מסתכלי בהו עד דיתגלו לון ואז
ידעו למפרע אתר דרמזו להון. דהא בהאי זוהר דבנייכו רמיזי כמה רזין עלאין דלית לון
חושבנא, אלא דבני נשא לא מרגישין בהו, וכד יתגלו להו – ירגישו בהם ואתה שלום".
בספר האר"י וגוריו מובא מעשה שהיה בימי
האר"י ז"ל שהיו יושבים תלמידי האר"י סביב רבם ולומדים.
אמר הרב לחברים: תדעו שהרבנים מתקבצים במעמד
ורוצים לבטל הלולא דרשב"י, ולא לבטל ממש אלא לעשות תקנה לשמירת הצניעות וזה
עצמו יהיה בסופו של דבר ביטול ההילולה. ואמר להם האר"י ז"ל כי אם ככה
יעשו - ח"ו תבא מגיפה גדולה ויכלה רעים וטובים.
אמר לו מהרח"ו להאר"י ז"ל: ולמה
לא ילך מר להודיע להם את הדבר להציל את ישראל? אמר לו האר"י ז"ל: אינם
מאמינים בי. אמר מהרח"ו: אני אלך ואודיעם. אמר האר"י: לך, וה' יהיה
בעזרך. הלך מהרח"ו לשם ובאמת ראה את החכמים עוסקים בענייני ההילולה של
רשב"י ורוצים לתקן תקנות כפי שהודיע להם האר"י ז"ל. ואמר להם מה
שאמר האר"י. כנראה שבימים ההם עוד לא היה ידוע שמו של האר"י בקרב חכמי
צפת וחלק מהם לא האמינו לו. וחלק אחר אמרו יבוא הרב פה ונראה דבריו.
שלחו לקרוא להאר"י ז"ל ובא. ואמרו לו
שבהילולה הזאת יש חשש של צניעות. וגם אם אין עבירה – יכול להיות הרהור עבירה ואין
ראוי לעשותו במקום קדוש כמו זה. והשיב להם האריז"ל אבל מה נעשה שהרשב"י
עצמו שמח בהילולא ואין לפחד שתקרה תקלה ושמעו בקולו וקיבלו דבריו.
רש"ש (נהר שלום לו.): ״וכן על דרך זה נעשה בכל העולמות, כי עולים מיום
ליום לשבוע ומשבוע לחדש ומחדש לשנה ומשנה לשמטה ומשמטה ליובל ומיובל ליובל עד
המאציל העליון, עד שבכל יום נשלמה מדריגה אחת הסמוכה אל המאציל להתתקן ולהזדכך
תיקון וזיכוך שלם ונדבק במאציל. וכן על דרך זה הוא בירור ותיקון וזיכוך ששת ימי
בראשית אלא שהם מיום ליום לשבוע ומשבוע לשבוע לחדש ומחדש לחדש לשנה ומשנה לשנה
לעשר שנים ומעשר לעשר למאה שנים וממאה למאה לאלף שנים ומאלף לאלף עד שתא אלפי שני,
על דרך הנזכר לעיל, עד שבשתא אלפי שני דהוי עלמא חד נשלמו כל העולמות להתברר ולהתתקן
ולעלות ממדריגתם מדריגה אחת שלימה כל פרט למדרגה שעליו, כי שתא אלפי שני הוא זמן
בירור ותיקון ועליית עלמא חד שהוא מדריגה אחת לכל העולמות, ודי בזה למבין כי לא
נוכל להרחיב עוד הדיבור הצריך כי הדברים עתיקים עמוק עמוק, והמשכיל יבין״.
