Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 31 במרץ 2016

פרשת צו - הגומל לחייבים טובות

הגומל לחייבים טובות


ויקרא (ז,יב): "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ"[1].
רש"י (כאן בפס' בשם הגמ' בברכות נד:): "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז,כא), ויזבחו זבחי תודה".
בימינו שאין עדיין מקדש ומזבח, אין מקריבים תודה אך מודים לה' ע"י ברכת הגומל.

כותב השולחן ערוך (ריט,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
פרסה היא ארבע מיילים (מיל = קילומטר). כשהולכים אותה ברגל זה אורך 72 דקות. על כן קבעו הפוסקים כי מברכים הגומל רק על נסיעה של 72 דקות או יותר (עיין רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ד).
אולם אם נסע אדם במקום סכנה אפילו פחות מפרסה – פחות מ-72 דקות – בזה אין מחלוקת בין מדינות אשכנז וצרפת לבין ספרד. כולם מודים שמברכים על נסיעה כזאת "הגומל", אפילו שלא אירע לאדם שום דבר – רק שהיה במקום סכנה.
אנשים הנוסעים יום יום מרחקים ארוכים באופן קבוע, מברכים פעם בחודש.

חולה - לדעת בעל השולחן ערוך, כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל', ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים.
אלא שכתב הבן איש חי (ש"ר עקב ז'), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת השולחן ערוך, אין לברך הגומל.
לעומתו, הרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט,ח).

מי שניצול מתאונת דרכים, אין לברך ברכת הגומל, ואף אם היו עמו ברכב כאלה שנפצעו קשה, או ח"ו נהרגו באותה תאונה, אין הניצולים מברכים הגומל, אלא אם כן שהו בנסיעתם מהלך שעה ורבע, שאז יכולים לברך הגומל על הנסיעה.

בגמ' (ברכות נד:) מוזכרים ארבעה אנשים שצריכים לברך "הגומל" כשניצלים מהסכנה שהיו מצויים בה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר.

מה הדין בסכנות אחרות כגון מלחמה וירי טילים? האם מברכים כשניצלים מהם?
בשאלה זו דן הריב"ש[2]. יש להניח שהוא עצמו דן בשאלה גם על עצמו, כיוון שחלק מחייו היו בבריחה מספרד לצפון-אפריקה, בעקבות רדיפות שהיו שם כנגד היהודים.
הריב"ש (בסימן שלז) נשאל מה דינו של אדם שניצל מסכנות אחרות, כגון שקפץ עליו אריה, שירו עליו חץ, שנפל עליו כותל וניצל או שניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו. האם יברך או לא?
ענה הריב"ש: "נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריה וגנבי המצויים בדרכים, ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים".
הפוסקים האשכנזים (משנה ברורה ריט,לב) פסקו כמו הריב"ש, ולדעתם מי שניצל מסכנה אחרת כמו מלחמה או ירי טילים צריך לברך "הגומל" בשם ובמלכות.
השולחן ערוך הביא את דעתו של הריב"ש, אבל אח"כ הביא את דעת הרד"א בשם "יש אומרים", שלדעתו רק הארבעה שנזכרו בגמרא ובפסוקים בתהלים מברכים "הגומל", וסיים כי טוב לברך הגומל בלי שם ומלכות במקרה כזה, או לשמוע מישהו אחר שחייב ומברך ולענות אחריו אמן.

מים חיים (לר' יוסף משאש ח"א, סימן עו): "ברכת הגומל צריך לברך בפני עשרה, (שנאמר "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם" – זה עשרה שנקראים קהל) ואדם שבירך בינו לבין עצמו, לא עשה כתקנת רבנן שהצריכו עשרה, אך על כל פנים יצא בדיעבד, רק טוב לחזור ולברך בלא שם ומלכות בפני עשרה אם אפשר.
עוד תנאי לברכת הגומל הוא לברכה ביום דווקא ולא בלילה ובעמידה, מכיוון שאפשר שברכת הגומל היא במקום זבח תודה, שיש להקריבו ביום ובעמידה, אך גם בזה אם לא עשה כן יצא ידי חובתו".
צריך לברך מיד כשקרה הנס. אמנם אם עבר זמן – ישתדל שלא לאחר יותר מג' ימים. ואם עבר שבוע או שבועיים – גם חייב לברך. אפילו אחרי שנים ארוכות (שו"ע ריט,ו).

ילד קטן שהגיע לגיל חנוך (בן שש) האם צריך לברך ברכת הגומל?
בשו''ת מהר''ם מינץ שכתב שקטן אינו מברך את ברכת הגומל משום שכתוב בה ''הגומל לחייבים כל טוב'' וכו', וקטן איננו בכלל מי שיכול להתחייב בעונש בגלל שאינו מחוייב במצוות, לכן לא נענש על עבירות שעושה. וכ"פ המגן אברהם והמשנה ברורה (ריט,ג).
אבל כדאי לעשות איזה דבר בגלל המאורע כמו שכתוב במשנה ברורה (ריח'): "כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו" (עיין כה"ח סי' רי"ט ס"ק ב', ועיין ב'שמח נפש' עמוד כ"א).

חיי אדם (חלק ב-ג הלכות שבת ומועדים כלל קנה סעיף מא): "וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו".

מי שנתחייב בברכת הגומל מברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'.
השומעים עונים 'אמן', ואומרים: 'מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה'.
או בנוסח הארוך יותר (תמיד מרוקאים מוסיפים עוד... למה לא? כל המוסיף מוסיפים לו...): 'האל אשר גמלך כל טוב בחן בחסד ובחמלה, יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהילה, הוא ברחמיו ישמרך ויגמלך כל טוב נצח סלה'.
והמברך עונה אחריהם: 'אמן כן יהי רצון'.

מדוע לא מספיק לענות אמן אחרי ברכת המברך ברכת הגומל כמו בשאר ברכות, מדוע צריך להוסיף את המלים הנ''ל?
שלמי נדרים (בהקדמה לספר): אחרי כל נס שנעשה לאדם מנכים  לו מזכויותיו, כמו שאמר יעקב אבינו ''קטונתי מכל החסדים'' ומפרש רש''י שם: "נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי".
לכן מאחלים למברך ברכת הגומל - ''מי שגמלך כל טוב'' – בעבר, ''הוא יגמלך כל טוב'', פירוש שלא ינכו לך מזכויותיך בעקבות הנס שנעשה לך ושעליו אתה מברך ברכת הגומל.

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה"?
והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד.
לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה.
לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

יה"ר שבזכות שחגגנו השבוע את פורים בסעודה משתה והודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמ"י - ה' יראה לנו עוד הרבה ניסים ונפלאות ברחמים מרובים אכי"ר!





[1] בהכנת הדרשה נעזרתי בדבריהם של הרב שמואל אליהו שליט"א, הרב אליעזר מלמד, והרב אילן אלסטר.

[2] רבי יצחק בר ששת (1326 - 1408) - מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידו של הר"ן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!