ויהי ידיו אמונה
הרב
כסא רחמים: כתוב שבעת שמשה רבינו עלה לשמים המלאכים
מסרו לו סוד קדושה שאומרים בתפלתם קדוש קדוש קדוש, כמו שאנחנו אומרים כתר יתנו לך ה'
אלהינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה וכו'.
הס"מ
מסר לו מעלתו של פטום הקטורת כשיש דבר ומגפה בר מינן, שיעמדו הקהל בארבע פנות ביהכ"נ
או העיר או המדינה, ויאמרו פטום הקטורת בכוונה שלימה ותעצר המגפה במהרה.
רבי חנינא
בן דוסא שהיה לו קב חרובין מע"ש לע"ש מסר לו
שם ק"ב, ואמר לו אם תזכור שתי פעמים נ"א (בגי' ק"ב) - אנכי אענה אותך.
כשעמד
בתפילה על מרים אחותו אמר אל נ"א רפא נ"א לה ונתרפאה.
כשחטאו
ישראל בעגל עמד משה בתפלה ואמר "ועתה אם נ"א מצאתי חן בעיניך הודיעני נ"א
את דרכך וגו'.
אח"כ
הוא מתפלל אם נ"א מצאתי חן בעיניך ה' ילך נ"א ה' בקרבנו.
גם כשחטאו
במרגלים הוא אומר בתפלתו ועתה יגדל נ"א כח ה' וגו' סלח נ"א לעון העם הזה
וגו'
וכן כשרצה
להכנס לארץ ישראל אמר אעברה נ"א ורצה להזכיר עוד פעם נ"א, אמר לו הקב"ה
רב לך, אל תאמר נ"א פעם אחרת.
ק"ב
זה בגי' אמונה! (וגם מילוי ע"ב ס"ג מ"ה).
ויקרא
(א,א): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
רש"י:
"לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר, וקרא זה אל זה, אבל לנביאי האומות
עכו"ם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה,
שנאמר ויקר אלהים אל בלעם".
אם נשים
לב ההבדל בין ''ויקרא" שנאמר אצל משה ובין ''ויקר'' שנאמר אצל בלעם הרשע הוא אות
אחת ''אלף''.
האות
א' רומז לאמונה.
האדם
המאמין רואה בכל דבר שקורה לו קריאה מאת ה' אליו.
מי שאינו
מאמין בה' רואה בכל דבר מקרה.
ארבעת השבויים: ב"ספר
הקבלה" לרבי אברהם אבן דאוד (הראב"ד הראשון) הספרדי, נכתב סיפור המסביר איך
התפשטה התורה בעולם לאחר תקופת הגאונים בבבל.
על פי
הסיפור, היתה אניה שהפליגה בים התיכון, ועל סיפונה ארבעה חכמי ישראל שהפליגו מנמל בארי
שבאיטליה הדרומית על מנת להשתתף בחתונה.
כששהתה
האניה בין איי יוון, נתפסה בידי הצי של הכליף מקורדובה עבד אל-רחמן השלישי. ארבעת החכמים
שהיו על סיפון האניה נשבו, ונפדו על ידי קהילות יהודיות בערי הנמל בהן עגנו אניות הצי.
אחד השבוים
- רבי שמריה בן אלחנן, נפדה על ידי קהילת אלכסנדריה שבמצרים, ומהר מאד הפך לראש יהודי
מצרים ודיין בפוסטאט שעל יד קהיר (עירו של הרמב"ם).
השני -
רבנו חושיאל, הגיע לקירואן שבמרוקו, והפך להיות המנהיג הרוחני של יהדות צפון אפריקה-
מרוקו, אלג'יר ותוניסיה.
בנו של
רבנו חושיאל הוא רבנו חננאל המפורסם, בעל הפירוש על הגמרא.
השלישי -
רבי משה ב"ר חנוך, הגיע עם בנו רבי חנוך לקורדובה שבספרד, ושניהם הפכו לרבנים
חשובים שם (במשך המסע שם רב החובל את עינו על אשתו של ר' חנוך, שאלה הצדקת את בעלה
האם מתי הים קמים בתחיית המתים? ענה לה בעלה שכתוב 'אמר ה' מבשן אשיב, אשיב
ממצולות ים'. שמעה הצדקת את התשובה ומיד קפצה לים ונעלמה בין הגלים, הי"ד).
זהותו
של השבוי הרביעי עלומה.
סיפור
זה מראה דבר שקרה במקרה אבל היה מאת ה', שטרם פסקו הישיבות בבבל התפזרה התורה בשאר
תפוצות העולם!
הבדל
זה בין אמונה למקרה אנחנו מוצאים אצל עמלק. השבת נקרא בפרשת זכור: ''זכור את אשר עשה
לך עמלק...אשר קרך בדרך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים''.
שיטתו
של עמלק הוא שאין השגחה אלוקית על העולם אלא ''אשר קרך בדרך'', כל מה שקורה בעולם הוא
מקרה.
לכן המן
הרשע שהוא מזרע עמלק אחז בשיטתו ומפיל פור גורל מתי להשמיד את ישראל להראות שאין
השגחה והכל מקרה.
כאשר
מרדכי שומע על גזירת המן הוא מספר לשליח של אסתר מה שקרה: "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי
אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל
עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִיים לְאַבְּדָם".
אמרו
חז''ל שאמר מרדכי לאסתר ''קרהו בנו של קרהו בא עלינו''
– המן בנו של עמלק שנאמר בו ''אשר קרך בדרך'' בא להלחם ולהרוג את עם ישראל.
גם כאשר
המן מצטווה על ידי אחשורוש להרכיב את מרדכי על סוס בשושן הבירה ולהכריז בקול ''ככה
יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'' , הוא חוזר הביתה אחרי ההשפלה שעבר ומספר לאשתו ואוהביו:
"וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ"...
המן הרשע רואה בהשפלה שעבר ע''י אויבו הגדול , מקרה של גורל – הפך ההשגחה.
במלחמת
משה בעמלק, נאמר: "ויהי ידיו אמונה" – צריך
אמונה כדי להילחם בעמלק!
בזכות
האמונה והתפילה של משה רבינו יהושע הצליח בעמק לכסח את העמלקים לפי חרב...
ארועי
החדשים האחרונים אינם מקרה ח''ו הם קריאה של ה' להתעורר!
השבוע
יש לנו הזדמנות נפלאה לחזק את העבודה של כוחות הביטחון ע"י צום ותפילה ואחדות
של הרבה חלקים בעמ"י.
אי
אפשר רק פתרון צבאי ולא נכון להגיד שמספיק רק אמונה.
אנחנו
נתפלל ונאמין וחפץ ה' יצלח בידי החיילים שלנו ושאר כוחות הביטחון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!