יום ראשון, 28 בפברואר 2016

פרשת כי תשא - הכיור, הטהרה, וסוד המקוה (שיעור מהטללי חיים)

הכיור, הטהרה, וסוד המקוה (טללי חיים)


הצווי על הכיור בסמוך לחטא העגל
לאחר הציווי על מחצית השקל, בא הציווי על הכיור וכנו (שמות ל,יח) ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה״.

למה המתין הקב״ה בציווי על עשיית הכיור עד לפרשה זו? הלא כל הכלים נמנו ותוארו בפרשת תרומה, ומה הטעם להמתין עם הכיור עד לפרשת כי תשא?

כידוע, כל כלי הקודש נועדו למשוך את ההארה הא־להית לעולמות.
כל כלי וכלי גונז בחובו אורות קודש עליונים המיוחדים לו לפי צורתו, תבניתו וייעודו.

והנה, שונה הוא הכיור מיתר הכלים. הוא לא נועד לצורך עבודת הקודש, אלא הוא 
נועד להכשיר ולהכין את הכהנים, שיהיו ראויים לעבוד את עבודת הקודש.

הכיור עומד בפתח, בכניסה למקום הקודש. ״וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם״.

הכיור עשוי נחושת, בשונה מהכלים העשויים זהב.

הנחושת היא המתכת השייכת לבחינת ההכנה (זוהר ב רכט א, עולת ראיה א עט׳ קיט), ההתמודדות עם כוחות הטומאה והרע שעלולים להיאחז[1].

כך מצינו גם שמשה נצטווה לעשות נחש נחושת. הנחושת כוללת באותיותיה את הנחש (זוהר ח"ב קמח.), אלא שהיא מתקנת ומתמודדת איתו, ומרוממת את ישראל למקום הקודש.

הכיור נועד לרחיצה - ״וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לה'״.
הרחיצה מושרשת בסוד הטהרה. העבודה שבתוך בית המקדש היא עבודת קודש, קדושה, אולם עבור הקדושה צריך קודם כל טהרה.

כידוע, לקדושה אין היפך. היא עליונה ופנימית, ואין הקליפות יכולות לפגוע בה. מי שיש לו היפך - היא הטהרה, אשר ההיפך ממנה הוא הטומאה (ראה ליקוטי מוהר״ן קמא נא).

הטהרה איננה הקדושה בעצמה, אלא הכנה אל הקדושה. הטהרה מתעסקת בהכשרת האדם לגשת לא-להיו, ״ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה׳״ (תהלים כו,ז).

צריך הוא האדם, בשעה שניגש אל הקודש, אל הדבקות הא-להית העליונה, אל אור נשמתו, לזכך את עצמו ואת גופו, לטהר את לבבו מכל לכלוך ופגם, לנקות ידיו ורגליו בבואו אל הקודש.

רחיצת ידיים ורגליים והעלאתם לעילא

מעלה מיוחדת יש לכיור ולטהרה שלו - בכיור היו רוחצים את הידיים ואת הרגליים.

אנו איננו מסוגלים לטהר גם את הרגליים, ואנו עושים רק ׳נטילת ידיים', אבל בבית המקדש, במקום הקדושה העליונה, היו הכוהנים ראויים לטהר את הכל.
למעשה, האדם נחלק לשלוש חלוקות:

הראש, שבו משכן הנשמה והאורות הטהורים והקדושים שבו.

האמצע - פלג גופו העליון, המתבטא בידיים שלו, שבו הוא פועל פעולות ועושה מעשים מכוח מחשבה והתבוננות.

החלק התחתון, הנמוך ביותר - פלג גופו התחתון, המתבטא ברגליים שלו, ששם זה מקום ההרגלים שלו שהוא עושה ללא מחשבה והתבוננות. הרגליים הן מלשון ׳הרגל', ששם המקור לצדדים הנמוכים שבאדם, אותן פעולות שליליות שהאדם עושה בהעדר מחשבה והתבוננות, אלא מתוך דחף שצריך תיקון (זה סוד ׳מושכל׳ ׳מורגש׳ ו׳מוטבע׳, בסוד ׳חב׳׳ד׳ ׳חג"ת׳ ו׳נה׳׳י׳).

הטומאה והקלקולים יכולים להיאחז בחיצוניות - במעשים, בהתנהגויות השונות, הן בידיים והן ברגליים.

אלא, שאת הקלקולים שמקורם בידיים, קל יותר לתקן. אלו הם הקלקולים שחבויים בתוך המעשים שהאדם עושה מתוך מחשבה ושימת לב, אך אינם נקיים לגמרי. נטילת ידיים מורכבת משני שלבים - קודם כל יורדים מים מלעילא, שרומזים על שפע ממקום גבוה, ורוחצים את החיצוניות, את הידיים ופעולותיהן. לאחר מכן מגביהים את הידיים לעילא, לכנגד הראש.

ביסוד העניין, פעולת טהרה זו מזככת את כל מה שהידיים שלנו מסמלות - את כל המעשים והפעולות שלנו, שאנו פועלים מכוח בחירה ושימת לב. אנו שופכים עליהם מים טהורים, מים שלא נעשתה בהם עבודה, והיינו שאינם פגומים בפגם האדם ובבחירתו המקולקלת. לאחר מכן אנו נוטלים את הידיים ומעלים אותם למעלה. העלאה זו באה להורות לנו שעלינו לקשר את הידיים אל המחשבה, אל מקום הראש (ראה שער הכוונות דרושי ברכות השחר, בן איש חי תולדות שנה א הלכה ד). אנו צריכים שהידיים שלנו תהיינה נאמנות אל הנשמה השורה במוח, שכל החיצוניות שלנו, כל הבחירות והמעשים שלנו יהיו מסורים אך ורק אל הפנימיות שלנו, אל המחשבות הטובות והרגשות הטהורים שבקרבנו, ולא חלילה לשום דבר אחר. אל לנו לתת לכוחות חיצוניים למשוך את ידינו ואת מעשינו אחריהם, ולמלא רצונם. אנו משעבדים את ידינו אך ורק אל הקדושה הפנימית שבקרבנו, קדושת ה׳ העליונה שמחייה את כל מהותנו.

רחיצת רגליים במים באה למעשה להוריד את האור מטה מטה. המים הנשפכים מסמלים את האור שחודר למטה ומזכך את הכל. והנה, מקום הרגליים, הוא מקום ההרגל, כל הדברים שהאדם דש בעקביו בלי שימת לב, כל הדחפים הנמוכים שמושכים את האדם למטה, ״רגליה יורדות מות״ (משלי ה,ה). שם מקום משכן הנפש הבהמית הנמוכה.

בימינו אנו לא מסוגלים לטהר ולהעלות את המקומות הללו, ולכן אנו צריכים להישמר מהם מאוד. הכוחות הנמוכים, צריכים להיות כפופים תחת שלטון הקדושה. אם אין אנו מסוגלים להעלות אותם, אזי צריכים אנו בכל לבבנו להתאמץ לשעבד אותם אל הקדושה, לשלוט בהם ולרסן אותם. את הידיים אפשר להרים למעלה. לא את הרגליים. לכן צריך בכל כוח לשלוט ולהישמר מהכוחות הנמוכים הללו, לבלתי תת להם להתפרץ ולמשוך אותנו חלילה למטה[2].

בבית המקדש האירה הארה עליונה ומיוחדת. רחיצת הידיים והרגליים כולם, והעלאתם למקום הקודש. ממקום בית חיינו, נמשכה טהרה וקדושה לכל ישראל. עצם רחיצת הכוהנים, השפיעה שפעת טהרה ונקיות לכל ישראל, לכל המעשים הבחיריים, ולכל הכוחות המתאווים שבנפשות בני ישראל. פעולת הכהנים לא נועדה רק עבורם, אלא נועדה גם כדי למשוך טהרה ואורה לכל בית ובית בישראל.

תיקון הרגליים בימינו

אגב הדברים ראוי לציין, שבהעדר בית מקדש אנו מתקשים בתיקון הרגליים, ההרגלים, ובזיכוכם, אבל ישנן שתי עבודות הקשורות גם לטהרת הרגליים וההרגלים:

הראשונה, היא הטבילה במקווה. המקווה שכל גופו של אדם נכנס בו, מכניס למעשה גם את הרגליים פנימה אליו. סגולת המקווה היא למשוך הארה וטהרה לכל גופו של האדם, כולל הרגליים.

למעשה סודו הפנימי של המקווה שבכוחו לטהר את האדם מטומאתו, הוא השיבה אל המקוריות.

ראשית חכמה (בעניין המקווה שער האהבה פרק יא):
״ועוד טעם הטבילה במקווה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן, כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים. גם האדם בהכנסו אל המקווה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו שאין עין החיצוני שולט בו והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפירשו ז״ל (איוב כט,ב) 'כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי׳ על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקווה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו, וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ואם אפשר גם כן שיתודה באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה״.

הכניסה של האדם כולו לתוך המים, הדומה לעובר הנתון במעי אימו, עניינה שיבה והתכללות במקור שממנו בא, שיבה שמחדשת אותו וכך מטהרת אותו מלכלוכיו ומטומאותיו.

אין יכולת להיטהר אלא באמצעות התחדשות מקורית ושיבה אל הנקודה הבראשיתית, נקודת הראשית - ״קדש ישראל לה' ראשית תבואתה״ (ירמיה ב,ג). כן מצינו בעניין טהרת מים טמאים, הנעשית באמצעות 'הזרעה׳, שעניינה מיזוג המים והחזרתם אל מקורם, שבכך הם יוצאים מטומאתם. ״מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקווה מים עד שמשיק מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקווה ובטלי אגבייהו וטהרו״ (רש׳׳י, ביצה יז:) הווה אומר, הטהרה נעשית באמצעות הזרעה, שהיא השתרשות והתבטלות אל נקודת השורש, המחדש את הענף בבניין חדש וטהור[3].

ויש מקום להזכיר את מה שכתב הרמח״ל הקושר בין המקווה, התקווה והקו המחבר אל השורש, וזו לשונו (דרוש בעניין הקיווי, אוצרות הרמח׳׳ל עמ׳ רמז): ׳׳המקוה, אפילו נכנס בגיהנם יוצא ממנו, שנאמר "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אבר" (ישעיה מ,לא) ותקוותו היא טהרתו, ׳מקווה ישראל׳ ממש, כי הוא במדרגה עליונה שאין עושה בו פגם - ׳אם חטאת מה תפעל׳ (איוב לה,ו). וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והסטרא אחרא לא יכולה לו, ונאמר, ׳שובה ישראל עד ה״ (הושע יד,ב). כן המקווה הוא ממש בוקע בקו תקוותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כיסא הכבוד, וזה, 'לישועתך קויתי ה'״(בראשית מט,יח)׳׳.

תיקון הרגליים - תיקון ה׳הרגלים׳

העניין השני בתיקון הרגליים, הוא תיקון ההרגלים. כידוע, ככל שהאדם חוזר עוד ועוד על דבר מסויים כך הוא יהפוך להיות טבע והרגל. כך היא המידה, מעשים הנעשים בתחילה במאמץ ובבחירה, ככל שיחזרו על עצמם עוד ועוד במסירות, הם יחלחלו לכל עומק האישיות ותרד הארתם עד למטה, עד הרגליים - ההרגלים, להיות ׳טבע שני׳. צריכים אנו להתאמץ בכל עוז להתמיד יותר ויותר בקדושה, במידות טובות ובמצוות, לקיים בעצמנו ׳׳ותרגילנו בתורתך״ (מתוך ברכות השחר), שיהיה בחינת הרגל וטבע עמוק וחקוק בקרבנו. זוהי חקיקה עמוקה בטבע שלנו, לזכך את כל מהותנו, אפילו עד בחינת הרגליים, מקום הטבע האינסטנקטיבי, להעלות ולטהר אותו, עד דרגת דוד המלך שאמר על עצמו (ויקרא רבה לה,א):
"חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט,נט) - אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ'".

נוסיף ונציין שסגולת העלייה ׳לרגל׳ בבית המקדש הייתה תיקון ההרגלים של האדם. בית המקדש הוא מקום בו התגלות הקדושה באה לידי ביטוי בצורה חיה ומוחשית, ולא רק באופן מופשט ונעלם. כוחן של חוויות הקדושה גדול הוא, והוא מחלחל אל מעמקי הנפש ומשנה את ההרגלים של האדם. החוויה נוגעת במימדים הכי פשוטים ועמוקים שבנפש ומזככת אותם. בית המקדש הוא מקום של חווית קודש אדירה, שבכוחה לזכך את הטבע העמוק של האדם, ההרגלים, ולהעלותם לעילא[4].

בנוסף, גם שלושת הרגלים הם חוויות קודש עמוקות. הסוכה, ליל הסדר ויתר מצוות החגים והאווירה הכללית של החג. כל אלו ממלאות את הרגש הטבעי ומשפיעות עליו השפעה עמוקה וחודרת. אכן, החוויות בדברים שבקדושה, מעמיקות את נוכחות הקדושה גם במימדי הנפש העמוקים, בחינת ה׳מוטבע', ומשלימות את החיבור של האדם אל הטהרה והקדושה, בכל רבדי חייו.

אם כן, עבודת הכיור היא עבודה מקדימה לפני הקדושה - קודם כל צריך האדם לנקות עצמו מכל לכלוך וחטא, מכל עוון ופשע, ורק אז יוכל לעלות לעילא יותר, לעבודת הקדושה, בכלי הקודש.

כך כותב הרב קוק זצ״ל בעניין מהות הכיור (עולת ראיה א עמ׳ קיח):
״העבודה צריכה טהרה. עליית הנשמה צריכה קדושת הגוף וטהרתו המוקדמת. הפעולות של האדם, מצד חמרו, הידיים, והנטיות החמריות בטבען במהלכן, הרגליים, צריכות הן לפני העבודה להתקדש על ידי הטוהר, המוכן ועומד בסדריו הא-להיים, באפן המכשיר את העובדים לעבודתם בקדש, להתעלות על ידה, ולהעלות עמהם את כללותה של האומה כולה, הקשורה עמהם בקשר חיים אחד״.

כיור ׳הטהרה׳ - בתוך תחום ׳הקדושה׳
כך היא המידה ־ ״סור מרע ועשה טוב״ (תהלים לד,טו). קודם סור מרע, בחינת טהרה, ואחר כך עשה טוב, בחינת קדושה.

אלא שאם כך יש מקום לעיין - מפני מה מוצב הכיור בתוך מקום המקדש? הלא מקום המקדש בכללותו מקושר לעניין הקודש, ולפי זה היה צריך לשים את הכיור בחוץ, לפני הכניסה פנימה, ומדוע הכיור ניצב בתוך חצר אוהל מועד ובתוך מקום המקדש?

התשובה לדבר היא, שגם הטהרה יונקת את כוחה מהקדושה. אמנם באמת אי אפשר לגשת אל הקדושה לפני הטהרה, אולם כל הכוח להתמודד עם הטומאה וכוחותיה נובע מהקשר העמוק אל הקדושה.

צריך לדעת, לפעמים אדם נופל חלילה בקלקול ומתרחק מהקדושה. אז הוא נעשה חלש כוח ואיננו יכול להתמודד עם הטומאה. אמנם הוא רוצה לטהר את עצמו וללחום בכוחות השליליים, אלא שהוא איננו מצליח. במצב זה, צריך הוא לעורר עמוק את הכיסופים אל הקדושה, הוא צריך להזכיר לעצמו את הנשמה הקדושה שבקרבו. השייכות שלנו אל הקדושה היא דבר שחקוק בעצמותנו, ואף אם התרחקנו חלילה, בפנימיותנו אנו קשורים מאוד מאוד אל הקדושה.

דווקא ההיזכרות בקדושה שחקוקה בנו, היא זו שנוסכת בנו את הכוחות לקום ולהיטהר"[5]. דווקא החיבור הפנימי אל הקדושה, הוא המצעיד אותנו גם בצעדים של הטהרה. הכיסופים אל הטוב מסייעים לנו לסור מהרע. כל יהודי צמא להיות קשור לקודש הקודשים, ודווקא בזכות צימאון זה הוא מקבל את הכוחות לעשות עבודה של הכנה, של טהרה, לעשות את עבודת הנפש של הכיור.

ממילא יוצא, שעל אף שבחיצוניות צריכים אנו קודם כל להתחיל עם טהרה, ואחר כך קדושה ־ ״ארחץ בנקיון כפי״ ואחר כך ״ואסובבה את מזבחך ה׳״ (תהילים כו,ו).

אבל בפנימיות העניין הפוך - קודם כל מזכירים לעצמנו בפנימיותנו את השייכות שלנו למרום הקודש, מעוררים את הלב לכיסופים לעילא לעילא, אל הדבקות המוחלטת בא-ל חי, באהבה ובקדושה אדירה, ודווקא מכוח חיבור פנימי זה, מתעוררים בנו הכוחות החזקים ללחום בכל קטנות, בכל טומאה ורפש ולהכין עצמנו גם בחיצוניות להיות מחוברים אל הקדושה מבית ומחוץ, שיהיה גופנו כמו תוכנו - רצוף אהבת ה׳ ויראתו בכל עוז"[6].

הרב קוק (עולת ראיה ב עמ׳ רנו):
״... אפשר שזוהי הסיבה הפנימית לכך שהכיור, למרות היותו כלי של טהרה והכנה אל הקדושה, ניצב הוא ועומד בתוך הקודש ולא בפתח מבחוץ. שכן גם את הטהרה שבנו אנו מסוגלים לעשות אך ורק מכוח ההשתייכות הפנימית אל הקודש. דווקא בגלל שנשמת א־להים אדירה בקרבנו, אנו סולדים מכל מעשה רע ומכל טומאה שבגוף. המושג טהרה התחדש אצל ישראל, מכוח הקדושה, קדושת הנשמה. כך היא המידה - הגוף מתקדש מעצם היותו לבוש לאור המבהיק של הנשמה, והטהרה מתחדשת מכוח השייכות לקדושה"[7].

לאור דברים אלו בעניין מהות הכיור, נוכל להבין מדוע מופיע הכיור דווקא בפרשה זו ולא קודם לכן, בפרשת תרומה. מהות הכיור באה לפתוח את הפתח אל התשובה והטהרה, ולפיכך הוקדם והובא בסמיכות אל חטא העגל, כדי להכין תרופה למכה. כמו שמצינו שהקב״ה לא ברא את העולם לפני שברא את התשובה (פרקי דרבי אליעזר פרק ג), שכן בריאת העולם יוצרת מציאות שעלולה להגיע לחטא, ולפני כן הכין הקב״ה את הקרקע לתיקון השלם.

כך גם בפרשתנו, הצמדת פרשת הכיור היא בשורה שלעולם אפשר לתקן כל חטא וכל קלקול, להתרחץ ולהזדכך ולעלות שוב למקום הקדושה העליונה.

שנזכה להיות טהורים וקדושים, מבית ומחוץ, בנפש רוח ונשמה, ונראה עין בעין את כהני ה׳ המטהרים עצמם במימי הכיור, ומתעלים אל עבודת הקודש העליונה בבית המקדש במהרה, אמן ואמן.





[1] זוה"ק (ח"ב רכט.): "תָּא חֲזֵי, נְחוֹשֶׁת הַתְּנוּפָה דְּקָא אַמָרָן, אִלֵּין אִינּוּן (רל''ג ע''א) טוּרֵי נְחֹשֶׁת, דְּאִקְרוּן הָרֵי נְחֹשֶׁת. וְאִינּוּן דְּאִקְרוּן אַדְנֵי נְחֹשֶׁת. (ואלין) קַיְימִין תַּרְעִין, בְּכָל אִינּוּן פִּתְחִין, וְסַחֲרִין לְהוּ, לְכָל אִינּוּן דְּקַיְימִן לְגוֹ, בְּגִין דְּאִלֵּין אִינּוּן תַּרְעִין דְּקַיְימִין לְפִתְחִין לְבַר, וְאִלֵּין עָאלִין וְנַפְקֵי בְּבֵי מַלְכָּא". וכן עולת ראי"ה (ח"א עמ' קיט).
[תרגום: בֹּא וּרְאֵה, נְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שֶׁאָמַרְנוּ, אֵלֶּה הֵם אוֹתָם הָרֵי נְחֹשֶׁת, שֶׁנִּקְרְאוּ הָרֵי נְחֹשֶׁת, וְהֵם שֶׁנִּקְרְאוּ אַדְנֵי נְחֹשֶׁת. (ואלה) עוֹמְדִים שׁוֹעֲרִים בְּכָל אוֹתָם הַפְּתָחִים, וּמַקִּיפִים אוֹתָם, אֶת כָּל אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים בִּפְנִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵלֶּה הֵם שׁוֹעֲרִים שֶׁעוֹמְדִים בַּפְּתָחִים שֶׁבַּחוּץ, וְאֵלֶּה נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בְּבֵית הַמֶּלֶךְ].

[2] אכן, הרמב״ן בפרשתנו כותב שהמקור לנטילת ידים הוא בפרשתנו, עניין נטילת ידים ורגלים מהכיור, וכן הוא בתשובות הרשב״א והובא בבית יוסף או״ח סימן ד. והקשו מפני מה לא למדנו מכאן גם לעניין נטילת רגלים, ואכן הרמב״ם למד לחיובא גם נטילת רגלים, ראה הלכות תפילה פרק ד ובהשגות הראב״ד שם. וראה שו״ת נודע ביהודה מהדו״ת או״ח סימן קמ. והנה ברב פעלים מביא דברי האר״י הקדוש, שאין לנו כוח להעלות את הרגלים ולבטל מהם אחיזת החיצונים, וראה דבריו בחלק ב או״ח סימן ד. וראה עוד בשער הכוונות דרושי השבת דרוש א, סוד רחיצת הרגלים בחמין בערב שבת, וראה של״ה הקדוש, מסכת שבת, תורה אור כה.

[3] בעניין המקווה ראוי להוסיף ולהביא מדברי הראשית חכמה וזו לשונו: ׳׳וסוד המקווה הוא סוד־ הוי״ה שהמקווה בו מ׳ סאה, וכן הוי׳׳ה בו ד׳ אותיות כל אות כוללת עשר והיינו סוד מקווה ישראל הוי״ה, והבן בזה מה שאמר ׳מה מקווה מטהר הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו, נמצא הטובל הוא דבק בהוי״ה ממש לטהר גופו ונפשו, גופו במים ונפשו ברוחניות השם השורה שם... ונכון גם כן להרהר תשובה שהתשובה היא בסוד המקווה וכן הנשמה נשפעת משם, ובהיות האדם חוטא התשובה היא מסתלקת וכן הנשמה מסתלקת מעל האדם והוא רחוק מהדבקות, ועל ידי כניסת האדם במקווה שהיא מ״ם מרובעת, אימא דרביעא על בנין, האם שהיא תשובה תשוב ה׳ וי׳׳ו חוזרת ורובצת על הבנים, וכן הנשמה תחזור לאדם ועלת העלות ישרה על נשמתו. ושמעתי מחכם אחד זקן כי מי שהוא טמא אין הנשמה שורה בו עד שיכנס למקווה, ודין הוא מהטעם שפירשתי. וטעם הסתלק הנשמה מפני שמרוב דקותה כל צד פגם שימצא בגוף לא תוכל לשרות בו עד שיחזור למקור הנשמה ויכלל שם.
ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא והוא נסתר בסתר העליון שהוא בבינה ואימא מסתרת אותו בכנפיה... וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קבל ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה ומתלבש בו סור הנשמה שנסתלקה והטבילה לה היא סיוע גדול לקניית הנשמה כי טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ״ שם.
ובשל״ה כתב וזו לשונו: ״ועתה לא באתי רק להודיע גודל מעלת המקווה, אשרי מי שמרגיל בטהרה זו תמיד, ויועיל לכל הטומאות וגם לטומאת העבירות, ויבא לידי טהרה דהיינו טהרת הלב, כמו שנאמר (תהלים נא, יב) ׳לב טהור ברא לי א־להים׳, ׳לב טהור ברא׳ ראשי תיבות ׳טבל׳. ומטהרת הרהור לב נמשך טהרת המחשבה שהיא במוח שיהיה לו מחשבה טהורה, ושוריינא דעינא בלבא תליא (ע״ז כח, ב), ויהיה טהור עינים מראות ברע, ואחר כך נמשך טהרת כל הגוף רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו שהם נגד תרי״ג מצות״ שער האותיות, טהרה אות יא.

[4] מבחינה מסויימת בית המקדש הוא סוד הנה״י, שהוא התגלות הקדושה בעולמות התחתונים, ואף הרגלים הם סוד הנה׳׳י, סוד המוטבע שבמעמקי הנפש.

[5] לכן היו שאמרו שאת המסל"ש צריך ללמוד בשתי צורות – מההתחלה אל הסוף ומהסוף אל ההתחלה, בחינת אור ישר ואור חוזר.
מההתחלה אל הסוף – כי כך סדר ההתעלות. ומהסוף אל ההתחלה – שכן הנשמה מזדהה מאוד עם הפסגות הנפלאות של הסוף, מתעוררת היא בחשק עצום אליהם, ונוסכת את הכוחות להתמודד עם קשיי ההתחלה.

[6] כאן המקום להזכיר את דברי הרב קוק (אורות הקודש ג עמ' רלח) בעניין סדר ההתעלות וזו לשונו: ״צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל, ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך. אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר. אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה של ההדגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחבירו, מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי, בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה... והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב, יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב, לא רוחני ולא חומרי, וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה״.

[7] לכן הנשמה מכונה גם ׳טהורה׳ וגם ׳קדושה׳, וסודם הפנימי הוא חכמה ובינה, שחכמה שורש הקודש, ובינה שורש הטהרה בסוד פרה אדומה, וכידוע חו״ב הם אחד ממש, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: