סבלנות
שמות (לב,א): ״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה
לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה
לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר
הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״.
גמרא (שבת פט. ורש"י על הפס'): ״בשעה שעלה משה
למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן
וערבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש
- ולא השגיחו עליו. מת - ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה
לאהרן: ׳כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו' ".
אחד המאורעות המסעירים ביותר בתולדות בני
ישראל במדבר. מאורע שהפך לטראומה בלתי נשכחת, מעשה שהביא כמעט להשמדתו של העם.
ומעשה שלא יכופר לגמרי עד שיבוא המשיח - 'כל פורענות שבאה לעולם יש בה משהו מחטא
העגל...'.
מדרש תנחומא (תשא יד): ״אמר רבי לוי: ישראל יושבין למטה וחורטין
את תעגל, שנאמר (שמות לב): 'ויקח מידם ויצר אותו בחרט', והקב״ה למעלה חוקק לוחות
ליתן להם דברות חיים, שנאמר: ׳ויתן אל משה ככלותו'".
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם כל זמן
שלגיונותיו מושלמין לו [שמשלימים מה שמוטל עליהם], פוסק להם מזונות, ומתנות טובות,
מחלק להם אוניניות [מזון ואספקה], כפרו בו - אין זקוק להם. והקב״ה - עושין להם את העגל
למטה, והקב״ה עסוק ליתן להם חיים, שנאמר (דברים ל): 'כי הוא חייך ואורך ימיך'״(שם
ט).
רואים מהמדרש הזה שלשה עניינים של סבלנות
מדהימה:
א) באותו דבר שמכעיסים אותו, באותו דבר
מיטיב להם.
ב) באותה שעה שמכעיסים - מיטיב.
ג) לפי גודל הרעה - מגדיל הטובה, שהרי אין
לך רעה בעולם כעבודה זרה, ואין לך טובה כתורת חיים.
אדם רגיל כועס על מי שמכעיס אותו ומנסה
להחזיר לו רעה, הקב"ה נותן חיים ומאריך אפו מחכה שיחזרו בתשובה.
תנחומא (שם יד): ״אתה מוצא שביום שעשו ישראל את העגל, בו
ביום ירד להם המן, ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל״.
הרי לנו כי לסבלנותו של הבורא אין גבול
וקצבה.
תומר דבורה (פרק א׳ -מי אל כמוך): "מלים אלה מורות על היות
הקב״״ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו הרעיון. שהרי אין רגע שלא יהיה האדם
ניזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו... ואם היות שהאדם חוטא בכוח ההוא ־ לא מנעו
ממנו כלל, אלא סובל הקב״״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא (האדם)
מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון, ומכעיס, והקב״ה - סובל״.
בגלל חוסר סבלנות אפשר לאבד את המלוכה:
שמואל (א' יג,ה-יד): "וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ
לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים
וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ
קִדְמַת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם
וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים
וּבַבֹּרוֹת: וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל
עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים
לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם
מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל
הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא
וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ
לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ
פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה
הָעֹלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת
מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל
יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ
כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר
צִוְּךָ ה'".
שמואל (ב' ה,כב-כה): "וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים
לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים: וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר
לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים: וִיהִי
כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז
יָצָא ה' לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים: וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן
כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר".
ילקוט שמעוני (רמז קמב): "כיון שיצא [דוד] היו הפלשתים
קרבים ובאים, וישראל רואים אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות! אמרו לו ישראל:
דוד! מה אנו עומדים? אמר להם: מצווה אני מן האלוקים שלא לפשוט יד בהם עד שאראה
ראשי האילנות מנענעים. אמרו לו: ואם אין פושטים אנו יד בהם אנו מתים. אמר להם:
מוטב נמות זכאים ולא נמות רשעים. אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב׳׳ה.
כיון שתלו עיניהם - נענעו האילנות ומיד פשטו
יד, כמו שכתוב 'ויעש דוד'״.
רבי שבתאי פרנקל זצ״ל היה ניצול שואה, אדם עשיר שהשקיע את כל
אונו והונו בהגהה של ספר ההלכה של הרמב״ם - היד החזקה, במטרה להוציא גרסא מתוקנת
של טעויות המעתיקים שהשתרבבו במהלך הדורות. הוא הסתובב בספריות בוונציה, פריז,
מילאנו, ועוד מקומות בעולם, צילם במיקרופילם, שילם משכורות לעשרות אנשים שישוו ויגיהו,
ואכן זכה אחרי הכל להוציא גרסא מתוקנת של הרמב״ם.
כשנתיים לפני פטירתו הוא שמע שיש במצרים,
בגניזה בקהיר, עותק של הרמב״ם בן 750 שנה, גרסא מדויקת ביותר. הוא עשה את כל
המאמצים האפשריים להשיג את העותק, שדרכו קיווה להשוות ולראות אם עבודת חייו אכן
קלעה למקור.
לאחר מאמצים מרובים, הוא הצליח דרך קשרים
בממשל האמריקאי לשכנע את הנשיא מובארק למכור את העותק תמורת 750,000 דולר. היום בו
עותק זה הגיע לשולחנו היה כיום חג בשבילו, ור' שבתאי ומזכירו באו לבדוק את העותק
הנדיר הזה. אותו עוזר היה כנראה קצת ביש מזל, וכוס הקפה נשפכה לו על כתב היד הישן,
שהפך מיד לעיסת קלף שלא ניתן לעשות איתה דבר.
המזכיר הזדעזע, וחשש מתגובתו של ר׳ שבתאי,
שמול עיניו נהרס לו העותק היחיד והנדיר, שאין לו תחליף. אבל ר׳ שבתאי עזב את החדר
וחזר כעבור חצי דקה ואמר: ״שמתי לב שהקפה שלך נשפך, קח, הכנתי לך קפה חדש...".
הוא לא פיטר את המזכיר מתפקידו, וגם לא
הזכיר לו דבר זה מעולם. לולא היה המזכיר מספר סיפור זה אחר פטירתו, לא היינו
מתוודעים לסיפור זה לעולם!
להתנהגות כזאת צריך סבלנות עצומה, לחכות עם
אורך רוח שהכעס יעבור ואז תוכל לשפוט את הענין אחרת, ואולי יתברר לך בכלל שאתה
טועה לחלוטין בשיפוט שלך...
במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול אחד היה כלב ששמר על ביתו
בנאמנות, ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את
ביתו, בידעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.
פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו
הקטן בביתו יחד עם הכלב.
בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על
הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה. ניגש
למיטתו של הילד - ולא מצאו...
והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב ועל
פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד את
ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.
הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי
והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.
כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם מצא
פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.
לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.
כאן זה הכלב, אבל לפעמים הקורבן לחוסר
סבלנות הוא מישהו יותר חשוב:
מחנך אחד הגיע לכיתה באיחור רב מאוד, כשהוא
נכנס לכיתה הוא רואה את אחד הילדים עומד ליד הדלת ומצביע על השעון שעל היד שלו...
המחנך כ"כ התעצבן ניגש לילד והעיף לו סטירה!
באותו לילה הוא קיבל טלפון מאמו של הילד
שסיפרה לו שהילד קיבל מתנה ליום הולדת שעון והוא חיכה כ"כ לשניה שהוא יוכל
להראות למורה שלו את השעון החדש...
תמיד תמיד התגובה הראשונית היא לא התגובה
הכי טובה... חכה קצת תירגע ואז תחשוב מה לעשות...
אם היינו יודעים את השיעור הזה לפני 3000
שנה לא היה חטא העגל J
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!