פרשת יתרו - תורה וייסורים

תורה וייסורים

אחד הדברים היותר משמעותיים בחיים שלנו הוא ההתמודדות עם הייסורים.

כשמגיעים ייסורים ל"ע רגילים לומר: "כפרת עוונות", זה לא מדויק.

בעל התניא (תורה אור מקץ לא,ג): "עד"ז הוא יסורי עוה"ז הבאים לאדם כי לא מחמת עונש אינו ראוי לישב בשלות עוה"ז שהרי מצינו בנבוכדנצר (סנהדרין צו. ע"ש וע' ילקוט) בשביל שהלך ג' פסיעות לכבוד השי"ת פסקו לו מלוכה על כל העולם ולזרעו אחריו עד ג' דורות ואין לך אדם מישראל שלא כיבד המקום בכך וכל טוב עוה"ז כדאי הוא לו אלא היסורים באים לבטש את האדם להכניעו ולהשפיל גסות רוחו וכמשארז"ל (ברכות ז) טובה מרדות א' כו' שכשעיניו רואות שיסורים באים עליו נשפל דעתו ונעשה נכנע והוא יקר בעיני ה'".

התפקיד של הייסורים זה לא כפרת עוונות אלא לקרב אותך לקב"ה!

נכון שאם עשית עוון ח"ו אז מן הסתם יגיעו ייסורים כדי לקרב אותך חזרה לקב"ה (אין ייסורים בלא עוון), אבל הייסורים הם לא כפרה על העוון אלא רק תזכורת לחזור לכיוון של הקב"ה (כך מסביר הקמארנא איך ייסורים קלים כגון הושטת היד לכיס הלא נכון כבר מכפרת על עוונות).

גם בתורה יש ייסורים!

תהלים (צד,יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ".

גמרא (ברכות ה.): התורה (וא"י ועוה"ב) נקנית בייסורים!

כתוב בזהר הק' שאי אפשר היה לתת את התורה לעם ישראל אם לא היה בא יתרו מבחוץ, מהקליפות, והיה מודה ומברך את ה'. רק אחרי שהוא מברך את ה' יכולה להנתן תורה לישראל.

רק אחרי שאתה עמל להסיר את הקליפות אפשר לראות את האור של התורה ולהבין אותה.

אז יש דרך אחרת להתקרב לקב"ה - ייסורים של עמל בתורה (כל אחד לפי דרגתו והבנתו).

האדם לעמל יולד!

תבחר איזה עמל, עמל של ייסורים בלהתאמץ ללמוד תורה או עמל אחר.

הכל תלוי באיך אתה מתנהג בשעות הפנאי...

ילקוט שמעוני (נ"ך תת"נ): "אמר רבי ביזנא אין אדם בעולם בלא יוסרין, חושש בשנו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אשרי הגבר וגו' ".

בסופו של דבר תהיה קרוב לקב"ה – או ככה או ככה :-)

איך הבב"ס היה דבוק בקב"ה? איך הוא עשה עם הטבע מה שבא לו?

הרב ישראל ניסים לוגסי, מבת-ים סיפר כי בהילולא הראשונה אחרי שהצדיק נפטר הרבה דיברו בסיפורי הנסים שהיה עושה.

הגיע הרב מרדכי אליהו זצ"ל ואמר: אני רוצה לספר לכם איך אדם יכול להיות בבא סאלי. לצד הנפלאות הייתה בו קדושה ויראת שמים. אין חלק בפרד"ס התורה שלא היה פרוס לפניו. כל ערב הוא היה עולה לקומה השנייה בבית והיה יושב ובוכה ליד הספרייה, מבקש מחילה מהספרים שלא הספיק לנגוע בהם.

הבבא סאלי היה לומד תורה כל היום, והיה מסיים את הזוהר כל שבוע. לרוב האנשים זה נראה מהר מאוד. אבל לגודל בקיאותו בספר הזוהר הוא היה מספיק ללמוד מהרה, למרות כל מאות ואלפי האנשים שהיו מגיעים אליו כל שבוע.

ואיך היה מספיק ללמוד כל כך הרבה? מספר הרב לוגסי מבת ים שהיה בן בית אצלו כי הוא היה לומד בין איש לאיש. ספר הזוהר היה תמיד פתוח אצלו וכשהיו אנשים נכנסים הוא היה מחביא את הספר מתחת למפה.

לפעמים היו נכנסים אליו ומספרים לו את צרותיהם והוא נהיה עצוב מהכאב שלהם. אז היה השמש עוצר את כניסת האנשים, והבבא סאלי היה לומד זוהר זמן יותר רב, אחרי כמה דקות הוא היה מתחיל לצחוק. הוא היה אומר: עכשיו רבי שמעון שימח אותי הרבה.

אבל הלימוד תורה לוקח לי זמן וכוחות נפש מרובים?

שפת אמת (פרשת אחרי שנת תרנ"ד): "'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - וחכמים הוסיפו לומר ['וחי בהם -] ולא שימות בהם'. והגם דאיתא 'זאת התורה אדם כי ימות' - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

אבל באמת כפי מה שממית עצמו עליה כך התורה מחיה אותו, דכתיב 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'.

וכל הכוחות שאדם ממעט בנפשו בשביל התורה משיבה התורה אליו ונמצא מחליף חיות עובר בחיות קיימת לעד.

וכענין שדרשו חז"ל שיצאה נשמתן של ישראל במתן תורה והחזירה התורה נשמתן, הדא הוא דכתיב משיבה נפש ע"ש.

וכן הוא בכל העוסקים בתורה. ובאמת התורה נקראית עץ חיים, וכפי העסק בתורה זוכין להתדבק בחיים...".