אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר
שמות (לג,כג): "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".
גמרא (ברכות ז.): חז"ל התקשו מה הכוונה "וראית את אחורי" – והסבירו
"מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין".
איך הגיעו חז"ל
להבנה ש"אחוריו" של הקב"ה זה קשר של תפילין - ואיך הדבר קשור לחטא העגל?
עונה רבי צדוק הכהן מלובלין: הרי
בשעת חטא העגל הקב"ה אמר למשה - "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא".
העורף הוא ההיפך מהפנים. הפנים מבטאים את האישיות, הכוונה, הרצון. אדם שכועס או
שמח - הדבר ניכר בפניו. לעומת זאת העורף מבטא חוסר שייכות. על כן בחטא העגל שעם
ישראל מרד בה' - נקרא הדבר "קשה עורף" - שהכוונה בזה היא לניתוק וריחוק של
עם ישראל מה'. כביכול עם ישראל מסתיר את פניו, עצמו ואישיותו מעם ה', ומפנה לו
עורף.
לאחר שהקב"ה מחל לעם ישראל, הוא מראה למשה את
ה"אחור" - על ידי קשר של תפילין.
הקב"ה מגלה למשה: אתה רוצה לדעת בזכות מה מחלתי
לעם ישראל. הסיבה היא שאפילו ה"אחור", העורף, של עם ישראל - קשור אלי.
שהרי הקשר של התפילין נמצא על העורף, מה שמראה על כך, שאפילו העורף של ישראל,
אפילו הנסיון שלהם להתרחק ממני - הכל בסופו של דבר מוביל לקב"ה.
הרב שבתאי סלבטצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): עמדנו פעם בתחנה
המרכזית, קבוצה של בחורים שבאה להניח תפילין לעוברים ושבים. בחורים לא דתיים עברו
לידנו, הצענו להם וכולם מאוד רצו להניח תפילין חוץ מעקשן אחד, שמאוד התנגד. התחלתי
לדבר איתו והוא אמר לי: "דע לך, גדלתי במשפחה חסידית. למדתי בבית הספר למלאכה
בכפר חב"ד, והיה לי שם מורה נפלא בשם צבי גרינוולד. הוא לימד אותי המון דברים
בחסידות ועבודת ה'. אך ההורים שלי הוציאו אותי משם בכוח ושלחו אותי למקום אחר.
עזבתי את התורה, עזבתי את הקדושה, והיום אני וכל החברים שלי עושים עבירות. אבל
בעוד שהם עושים את זה ונהנים, אני למדתי 'שער היחוד והאמונה' בתניא. אני יודע שיש
אלוקים, הפתח שלי לא נסגר אף פעם! אני תמיד הולך אתו, עושה עבירות –
וסובל...".
הקשר של התפילין נמצא על העורף כדי לומר, שאפילו
העורף שמראה כביכול על הכפירה - בסופו של דבר הוא יביא לקדושה, טהרה, אמונה ודבקות
בה'. גם על העורף הקשה - יש קשר של תפילין, וסוף כל החטאים והחוטאים שבישראל
להתהפך ולשוב בתשובה שלימה.
רואים אחרי חטא העגל שהפנימיות של עמ"י טהורה
אפילו אחרי כזה חטא נורא:
הקב"ה מבקש תרומה, ומה התגובה של עמ"י?
שמות (לה כא-כט): "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל
אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד
וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים
כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב
וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא
אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם
מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף
וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים
לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ
וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי
וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ
אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי
הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר
וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם
לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ
בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'".
מסילת ישרים (פ"יח): "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו
אהבה אמתית... יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי
מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל.
ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור... והנה דבר זה אנחנו רואים אותו
בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו,
כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת... והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב
את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים".
הפרשה הזאת היא שיעור חשוב בעם ישראל!
מדרש (שיה"ש ה,ב): "גם אם 'אני ישנה' –'ליבי ער' "!!!
הלב שלנו תמיד צמא ומבקש את דבר ה'!
גמרא (פסחים פז): "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע בניך חטאו והיה לו לומר בניך
הם בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן לא דיו שלא אמר כך אלא
אמר לפניו רבש''ע כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת. אמר הקב''ה מה אעשה לזקן זה
אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם
הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל... לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו
הקב''ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול
עצמך ממנה. אמר לו רבש''ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א''ל
הקב''ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של
אחרים הן כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין
שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!? כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים
על עצמו אמר לו הקב''ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי
עליהם שלש גזירות בעבורך עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן שנאמר (הושע ב,א)
והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם
בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' (הושע ב,כה) וזרעתיה לי בארץ
ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה".
זוה"ק (כי תשא קצ.): "אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה
אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָא לְהַאי מִלָּה. אֲמַר לֵיהּ מִמָּאן שַׁמְעַת לָהּ.
אֲמַר לֵיהּ, יוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וּשְׁמַעְנָא וַחֲמֵינָא
לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּהֲוָה דָּרִישׁ לְהַאי קְרָא לְרִבִּי אָחָא,
וְכֵיוָן דְּשָׁמַעְנָא חַדֵּינָא בֵּיהּ, וּנְטִירְנָּא לֵיהּ צָרִיר בְּכַנְפָא
דִּלְבוּשָׁאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִנַּאי לְעָלְמִין. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה
קַדִּישָׁא דָּא, מִנְּהִירוּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר. זַכָּאָה
דָּרָא, דְּקַיְימֵי עָלְמָא וְסַמְכוֹי, שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ. וְאִי אַנְתְּ
צְּרִירַת לְהַאי מִלָּה בְּקִשְׁרָא חֲדָא דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינָךְ. אֲנָא
אֶצְרוֹר לָהּ בִּתְלָּתִין, אוֹ בְּאַרְבְּעִין קִשְׁרִין בְּכִיסָאִי, דְּלָא
יִתְעֲדֵי מִינַּאי לְעָלְמִין. עַל הַהִיא מִלָּה דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ
הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל
דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין. מְנָלָן.
מְהוֹשֵׁעַ, דִּכְתִּיב, (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ' בְּהוֹשֵׁעַ, הָא
אוּקְמוּהָ מִלָּה. וְעַל דָּא (הושע ב) וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא בָּרִיךְ לוֹן בְּכַמָּה בִּרְכָּאן,
לְאָהַדְּרָא בְּתִיּוּבְתָּא, וּלְאָתָבָא לוֹן לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן
דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחַל
עַל חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְנְקִיאוּ קָמֵיהּ.
אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (מלכים א,יט)
וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ', אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא,
אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב,
(שופטים ד) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. דָּא הוּא רֹתֶם,
וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב, (שופטים ה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה.
וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא.
עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית
מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי
בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד
דְּמֹשֶׁה הֲוָה אָמַר (במדבר כה) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ
לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא
לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי.
מַה לְּךָ פֹה, מַאי פֹה. בְּרִית קַיָּימָא, פֶּה
יְיָ' אִיהוּ. כֵּיוָן דְּלָא בָּעָאת לְשַׁבְקָא לִי פּוּמָךְ, יֵתוּב בַּאֲתָר
דְּהַהוּא פּוּמָא. תְּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ הַהוּא
נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לֵיהּ מֹשֶׁה. דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (מלכים א,יט)
וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ'. עַד הַר הָאֱלהִים חוֹרֵבָה.
לְמִתְבַּע מִתַּמָּן, וְכִי מִתַּמָּן הֲוָה בָּעֵי. אֶלָּא לְמִתְבַּע
כְּמִלְּקַדְּמִין, מֵהַהוּא דְּיָרִית בְּהַר הָאֱלהִים, בְּרִית דָּא. פִּנְחָס
הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לֵית אַנְתְּ
יָכִיל לְקַבְּלָא מִנַּאי, אֶלָּא זִיל לְיַנּוֹקַיְּיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל,
וּמֵאִינּוּן תִּרְוָח, וְאִינּוּן יַהֲבֵי לָךְ, וְכַךְ הוּא עָבִיד.
[תרגום: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי
הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁזָּכִינוֹ לַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ, מִמִּי שָׁמַעְתָּ
אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ, יוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַעְתִּי
וְרָאִיתִי אֶת רַב הַמְנוּנָא סָבָא שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה
לְרַב אָחָא. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי, שָׂמַחְתִּי בּוֹ, וְשָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ
צְרוֹר בִּכְנַף לְבוּשִׁי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. אָמַר לוֹ,
וַדַּאי שֶׁדָּבָר קָדוֹשׁ זֶה נָאוֹר מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. אַשְׁרֵי
הַדּוֹר שֶׁעַמּוּדֵי הָעוֹלָם וְתוֹמְכָיו שׁוֹרִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם אַתָּה
צוֹרֵר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּקֶשֶׁר אֶחָד שֶׁלֹּא יָסוּר מִמְּךְ - אֲנִי
אֶצְרֹר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשִׁים אוֹ בְּאַרְבָּעִים קְשָׁרִים בְּכִיסִי שֶׁלֹּא
יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. עַל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא לְמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו בְּכָל
דּוֹר וָדוֹר, לֹא רָצָה מִי שֶׁיֹּאמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע. מִנַּיִן לָנוּ?
מֵהוֹשֵׁעַ, שֶׁכָּתוּב תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ. הֲרֵי בֵּאֲרוּ אֶת
הַדָּבָר. וְעַל כֵּן הָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'.
וּמִשּׁוּם כָּךְ בֵּרַךְ אוֹתָם בְּכַמָּה בְּרָכוֹת, לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה
וְלַהֲשִׁיבָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְלֹא זָז מִשָּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא עַד שֶׁמָּחַל עַל חֲטָאֵיהֶם וְהִתְנַקּוּ לְפָנָיו.
מַה כָּתוּב בְּאֵלִיָּהוּ? וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב
תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ'. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִשָּׁה אַחַת שָׁלַחְתָּ
לְיִשְׂרָאֵל וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, שֶׁכָּתוּב וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר
דְּבוֹרָה. זֶהוּ רֹתֶם. וְהֶחֱזִירָתָם לְמוּטָב, שֶׁכָּתוּב עַד שַׁקַּמְתִּי
דְּבוֹרָה. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי בֵינֵיהֶם, וְהִכְרַזְתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא
יָכֹלְתִּי.
עַד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב, הִתְגַּלָּה עָלָיו
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מַה לְּךְ פֹה אֵלִיָּהוּ? בָּרִאשׁוֹנָה
הָיִיתָ מְקַטְרֵג וּמְקַנֵּא עַל הַבְּרִית, וּמִשֶּׁרָאִיתִי בְּךְ שֶׁקִּנֵּאתָ
עָלַי בְּאוֹתָהּ בְּרִית, נָטַלְתִּי אוֹתָהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנָתַתִּי
לְךְ, עַד שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.
עַכְשָׁו שֶׁהוּא שֶׁלְּךְ, אֵינוֹ רָאוּי לְךְ לְקַטְרֵג עָלָיו, הָיָה לְךְ
לְהַשְׁאִיר אֶת קִנְאָתְךְ לִי, כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלִּי,
נָתַתִּי אוֹתוֹ לִידֵי אַחֵר וְלֹא קִטְרַגְתִּי עָלָיו.
מַה לְּךְ פֹה. מַה זֶּה פֹה? בְּרִית הַקֹּדֶשׁ
פֶּה ה' הִיא. כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַנִּיחַ לִי אֶת פִּיךְ, יִבָּרֵא
בַּמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַפֶּה. שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָבְרָה מִמֶּנּוּ
אוֹתָהּ מַתָּנָה שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ
בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ' עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב - לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם.
וְכִי מִשָּׁם הָיָה מְבַקֵּשׁ? אֶלָּא לְבַקֵּשׁ כְּמִקֹּדֶם מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַשׁ
בְּהַר הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי
בְּדַרְגָּה אַחַת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנִּי,
אֶלָּא לֵךְ לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶם תַּרְוִיחַ וְהֵם יִתְּנוּ
לְךְ. וְכָךְ הוּא עָשָׂה].
כוזרי (מאמר ראשון סי' צב' והלאה): "אמר הכוזרי: השמר לך החבר לבל תפליג בספור
שבחיה של אמתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים דבר המרותם את אלהיהם על אף
המעמדות האלה שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלוה.
אמר החבר: חטא אשר גנוהו הם עצמם מתוך גדולתם ואין
גדול כי אם מי שחטאיו ספורים.
אמר הכוזרי: אינך אומר כך כי אם דרך הפרזה ומתוך
משוא פנים לעמך וכי יש לך חטא גדול מזה ומה מעשה טוב ישאר להם אחר זה.
אמר החבר: כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה ודי
לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאמר מבין כל אמות העולם וכי הענין
האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כלם ראויים לשמע את הדבור האלוהי ומהם עברה סגלה זו
אל נשיהם כי גם מהן קמו נביאות ואלו לפניהם לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים
שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא
מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול
ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו לא היתה מניעה לא מצד מזג
זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות ולא מצד השפעת האויר
והמים וחבל הארץ כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם
בגופו ובמדותיו והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה
העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל רצוני לומר
את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה
בלא עיון ולמוד לכם נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני
אלהים והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל
כי רק זה היה דומה לו ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת
תחת הבל ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו
כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו
כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני אלהים ולכלם השלמות בגוף ובמדות
באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח
וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי
כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר גדולה מזאת הוא הכיר גם את
נח כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר
ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות
האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל
הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו
האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן
הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה אולם בני יעקב היו כלם סגלה
כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי
לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ
והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר
יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן
רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו והפרי
הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים
שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל
ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם...
והנה בני ישראל אף הם הבטח להם כי ירד אליהם מעם
האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכונו אליו... ומששמעו בני העם את הדבור האלוהי בעשרת
הדברות ומשה עלה אל ההר מתוך צפיה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולארו (אשר
יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין אליו יכונו ובארון הברית
האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה רצוני לומר שני הלוחות ונוסף על אלה הענן אשר
יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה
בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני לא שינו פארם ועדים ובגדיהם אשר
לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע אולם משה נשאר בהר ארבעים
יום אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום אז
גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא אותה שעה התחיל העם להחלק לכתות כי רבו
בינהם הדעות והסברות ולבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו
ככל האמות אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים הם בקשו רק כי יהיה אתם
תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם כאשר עשו זאת לימים
אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה וכמו שאנו
עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה
בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו
להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי
אשר באה על כך מצות האלוה... נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלשת אלפים
איש מתוך צבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסיעו בעשית הנעבד
אולי היתה כונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין למען יהרג החוטא אשר יעבוד
לעגל ואם נחשב דבר זה להם לעון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפעל חטא אשר
עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב.
כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם
ממצרים כי אם עברה על אחת ממצותיו כי הוא ית' אסר את עבודת התמונות והם עשו להם
תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבע מקום אליו
יכונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי
הטליסמאות שבינהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת
האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות
של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן אכן העם לא חשב
כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה ולהפך לדעתם היה מעשה זה משום
השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם
הנסתרות סיע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל
הפעל...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!