Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

פרשת ויגש - איך לגרום לחלומות להתקיים?

איך לגרום לחלומות להתגשם?


זוה"ק (א קצט:): "דהא חלמא דאיהו טבא - בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין יתקיים".

יוסף זוכר את החלומות לכן הן מתקיימים!

הרב קוק מדבר על החשיבות הגדולה לדמיין טובות וגאולה וישועה בבחינת היינו כחולמים, כי זה פועל ממש ומשפיע ומקרב את הגאולה.

זו לשונו (מדבר שור דרוש כד): ״והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ה׳ שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלמות, כי אם ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, היה זה דווקא על ידי סיבת חלומות.
כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע היה המלך והכיסא שלו, כמו שכתוב ׳רק הכסא אגדל ממך', והיה צריך רשות פרעה על העגלות וכיוצא בזה. וכמו כן גדולת דניאל בגלות היתה גם כן על ידי חלומותיו של נבוכדנאצר.
כי עניין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכוח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמו שכתוב 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים׳ (שמות יט,ה). וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכוח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל.
והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.
על כן אמר הכתוב '"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (קכו,א-ג). שיש להעיר מהו עניין 'כחולמים׳? גם מה שכתוב ׳היינו שמחים׳ לשון עבר?
אמנם יתבאר כי חז״ל אמרו (שבת לא.) שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא 'ציפית לישועה׳, גם חז״ל הגדילו מאוד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהיה החיוב כל כך על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או על כל פנים בזמן הקצוב כעניין 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ׳ (איוב כח,ג)?
אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה׳ יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהוית על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל, ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כעניין מה שאמרו חזל (ברכות ס.) על ההוא גברא דמפחד ׳ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי' (איוב ג,כה), וכמו כן הוא לטובה. על כן גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז״ל שלא תהא קלה בעינינו (מגילה טו.), כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכוח אל הפועל.
וכן שם ה׳ יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה[1], אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה.
על כן הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, על כן נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ה׳, וכמו שכתוב ׳הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:׳ (ישעיה סב ו-ז). אם כן גם כן מה שאנחנו מזכירין את ישועת ה׳ יתברך לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה גם כן הכין ה׳ יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכוח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.
על כן אמר ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ אנו סבבנו בעזרת ה׳ את הגדולה על ידי האמונה בשמו יתברך שיקיים הבטחתו. ׳אז ימלא שחוק פינו׳ וגו׳ היינו כחלמים׳, שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר על ידי הפתרון והרושם שבנפש, כמו כן אנחנו אסירי התקווה הננו כחולמים ש׳אז ימלא שחוק׳ וגו׳.
והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל ענייניו לא ירגיש העומד אצלו כי אם הוא בעצמו.
אבל ׳אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה׳ שיתפשט הדבר מכוח אל הפועל. אבל אנו, יודעים אנו ש׳הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ׳ כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, על כן ׳הָיִינוּ שְׂמֵחִים׳ כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באישה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה׳׳.

יוסף ויהודה – פתרון החלום:

השפת אמת אומר דבר נפלא (ויגש תרפ״ג):

הנביא אומר ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר״ (עמוס ט,יג).

בימות המשיח, מי שחורש את השדה ומי שקוצר אותה יתאחדו ולא יהיה הפרש זמן בין הפעולות.

מיהו זה שחורש את השדה, ומיהו זה שקוצר?

המדרש אומר (בראשית רבה צג,ה) שיהודה הוא החורש את השדה, ויוסף הוא הקוצר.

כשחורשים את השדה, לא רואים עדיין כלום. לכאורה זה עפר ובוץ ותו לא. מי שמסתכל על החורש עלול לחשוב שהוא איננו פועל דבר. אבל בקציר רואים היטב מה קורה.

מדוע אם כן הקציר כל כך קדוש וחשוב? מפני שהחורש בכה בדמעות על השדה, והתפלל שמה שהוא זורע אכן יגדל. הקציר מגיע בזכות מי שחרש את השדה. בשעה שהוא חרש, הוא לא היה יכול לראות דבר. אולי בעוד חצי שנה יהיה מה לקצור, אבל בשעת החריש לא היה שם כלום.

יהודה לקח על עצמו לערוב לבנימין אחיו. הוא הבטיח ליעקב אביו שבנימין יחזור, ואם לאו, יאבד יהודה את חלקו בעולם הבא. המעשה הזה דומה לחרישת שדה - אי אפשר לראות או לדעת דבר, ובכל זאת הוא האמין וערב לבנימין.

בחייו של יהודה נדמה כאילו הוא עשה כל שגיאה אפשרית. הוא היה זה שהציע לאחיו למכור את יוסף, כדי להציל אותו, אבל הוא ידע שגם זו עצה גרועה. נולדו לו שני בנים, ושניהם מתו. ואז הוא התבלבל עם תמר כלתו. ואז הוא ערב לחיי בנימין, ובנימין נתפס. כוונותיו היו תמיד טובות, אבל לא יצא מהן שום דבר טוב. במבט חיצוני, לא רואים אצל יהודה שום דבר טוב - כמו שדה בשעת החריש.

יוסף, לעומת זאת היה קדוש וישר; מעולם לא טעה בחייו; כל מה שעשה היה נכון וצודק. הקדושה שלו ניכרה היטב תמיד - כמו שדה בשעת הקציר, כשאפשר לראות בבירור את היבול.

אבל בסופו של דבר ״ויגש אליו יהודה״ - התקיים ״ונגש חורש בקוצר״, החורש והקוצר, יוסף ויהודה, התאחדו.

פתאום התברר שכל מה שהיה, היה לטובה.

יהודה היה צריך למכור את יוסף, מפני שיוסף היה צריך לרדת למצרים. הוא היה צריך להתבלבל עם תמר, כדי שלבסוף יצא ממנה משיח, שלא הייתה לו דרך אחרת לרדת לעולם. והוא היה צריך לערוב לבנימין, כי אילולא כן, יוסף לא היה מגלה להם שהוא אחיהם. בסופו של דבר התגלה שהכול היה לגמרי לטובה.

השבת, בפרשת ויגש, אנחנו ממש טועמים את הטעם של מה שיהיה בביאת המשיח, כשנבין שכל מה שחשבנו שהיה לא טוב, באמת היה לטובה.

על־פי הזוהר הקדוש, יוסף הצדיק הוא מידת היסוד. יוסף נקרא ״סיומא דגופא״ - הקצה של הגוף והשלמות שלו. יוסף שייך לסוף, כי בסופו של דבר, הכול לטובה.

יהודה, לעומת זאת, הוא הקדושה של ההתחלה.

ליהודה היה ביטחון מוחלט בה'. למרות שהכול נראה לא טוב, הוא בטח בה' שהכול יסתדר בסופו של דבר.

יש לנו שני משיחים: בתחילה משיח בן יוסף, ולאחר מכן משיח בן דוד, שהוא מצאצאי יהודה. תחילה אנחנו זקוקים שמישהו יראה לעולם מהו הטוב. העולם שכח כבר מהו טוב, ואנחנו זקוקים לאדם אחד שיראה לכולם איך העולם צריך להיראות. זה תפקידו של משיח בן יוסף, שלא חטא מימיו, והוא המלמד את העולם מה פירוש להיות טוב.

לאחר מכן מגיע משיח בן דוד, והוא בא למען כל אלה שבטוחים שהם לא עשו דבר טוב מימיהם - הם עבדו כל כך קשה, ולמרות זאת הכול השתבש. משיח בן דוד בא כדי ללמד את העולם שגם האנשים הללו שרק חרשו את השדה, שלא ראו מעולם את פרות ההשתדלות שלהם - גם מעשיהם היו טובים. משיח בן דוד מלמד שהקציר, בחינת יוסף, קיים רק בזכות כל ממשיכי דרכו של יהודה, ששגו בכל מעשיהם...

בפרשת ויגש קורה הדבר הטוב ביותר: כל שנים עשר בני יעקב מתאחדים. זה היה ממש כמו ביאת המשיח, כמו יום ה׳ הגדול. מעולם לא היו השבטים מאוחדים עד פרשת ויגש.

זה הזמן שהחלום מתקיים!





[1] עיין בדרוש הקיווי לרמח"ל.