פרשת תולדות - סעודה רביעית

סעודה רביעית

בראשית (כה,כ): "יְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה".

גמרא (שבת קיט:), טור ושו"ע (או"ח ש'): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית".

בית יוסף בשם שבלי הלקט (סימן קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

ה"מטה משה" (סדר הבדלה סימן תקיג): "ונראה לי טעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים... ובכן כל הזהיר בסעודה זו (רביעית) ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז,יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

לעצם הזה יש שלושה שמות:

א) בזוהר הקדוש הוא נקרא "בתואל הארמי" על שם שהוא רמאי.

ב) במדרש הוא נקרא "לוז של שדרה", ולפי המבואר בגמרא הכוונה בזה על "חוליא קטנה של שדרה" – החוליא התשע עשרה שתקנו כנגדה הברכה התשע עשרה "ולמלשינים".

ג) בדברי הקדמונים מבואר שנקרא "נסכוי", ואינו נהנה כי אם מאכילת מלוה מלכה במוצאי שבת.

הגה"ק בעל "בן איש חי" (פרשת ויצא שנה שניה הלכה פז) נתן סימן נאה על שלושת שמותיו של העצם – לב"ן ראשי תיבות ל'וז ב'תואל ונ'סכוי.

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה".

הזוהר הקדוש כותב ש"יצחק" הוא רמז על הנשמה שעתידה להיכנס בתוך הגוף הנקרא "רבקה" בתחיית המתים, "בת בתואל הארמי", בזכות הלו"ז שנקרא "בתואל הארמי".

היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי עמדין, הבן של החכם צבי): מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד.

יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פרשת תולדות שנקרא בתואל רמאה, ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי, לפי שאינו סובל טעם מזונות כמוהם, ובגין כך הוא תקיף מכל שאר גרמי, והוא ליהוי עיקרא דגופא אתבני מניה. ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו, מה ענין שם בתואל, ומה דבר הרמאות, ומאי טעמא אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי. צער גדול היה לי על דבר זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם.

ועתה בהיותי עוסק בענין הראוני מן השמים, שכל ג' שמות הללו [לוז, נסכוי, בתואל רמאה] דבר אחד, וכל דברי העצם אחת הן.

הענין הוא שידעו חכמי האמת, אחר שבעלי ההויה עלולים להפסד וכל מורכב מתפרד, אם היה כל גופו של אדם מורכב בשוה, היה מקבל הזנה כולו כאחד, אז בבוא קיצו יתפרד כולו אל חלקיו, ולא ישאר ממנו כלום שיקבל צורת התחיה בגוף הקודם.

אף על פי שהשם יתברך בעל היכולת לברוא אדם מחדש, אבל באופן כזה פנים חדשות היה נחשב, ואין זה הוא הגוף שסבל צער המיתה, כי הוא כלה בעשן ואבק דק, ואם יתהוה עוד גוף – אחר הוא. על כן בהכרח יש עצם קטן הנשאר בגוף, שאינו תחת יד הריקבון ואינו כלה ובלה בקבר, כי הוא יסוד קיים בו מתחילת שורש היצירה, ולא נתהוה מהרכבה [של ארבעה היסודות שמתפרקים במיתתם], ומשתלשל מאב לבן, על כן אין ההפסד שולט בו.

וזה שנקרא בתוא"ל גימטריא מ"ת (עם הכולל), אבל הוא 'רמאה' כי אף על פי שנראה כמת בגוף המת כשאר חלקיו, אבל באמת הוא שורש החיים, ולכן הוא חסר אחד ממספר מ"ת, לרמז על זה שאינו מת אמיתי, ולהפך בגוף חיים הוא.

כמו כן רמאי [הוא] מפני שלא נרגש בו שום שינוי מכל שאר חלקי הגוף, שהם נהנים מאכילה, והוא נראה כמרמה אותם, במה שבאמת אינו נהנה כלל מהמזון כאילו הוא מת, וזה מחמת מקשיותו ונצחיותו.

וכן על דרך זה נקרא לו"ז, שהוא גימטריא ד"ם עם הכולל [של לוז], שממנו חיות האדם, ולכן י' פעמים ד"ם גימטריא מ"ת כמו שנתבאר לעיל, וכן הוא עיקר חיות האדם, [וככה שם העיר שאין אנשיה מתים בה לוז].

זהו שקראוהו עוד 'נסכוי' מלשון (ישעיה כט-י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה, שנראה כנרדם וגימטריא קו"ם, כי אחרון על עפר יקום, וישיג הגוף התחיה על ידו".

אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין".

כתב הגר"א ("יהל אורי" על הזוהר הקדוש פרשת תרומה קנב.): "והלוז של אדם לא טעם מעץ הדעת טוב ורע ולכן נשאר בסטרא דטוב".

חוץ מכך שזו הלכה מפורשת בגמרא ובשו"ע, סעודה רביעית זו סגולה נפלאה כמעט לכל בעיה שיש לאדם, ובמקום לחכות לבעיה ולשאול רב ואז לקבל את זה על עצמך, כדאי להתחיל מעכשיו!