יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

פרשת ויגש - לתת את הרגשות לקב"ה

לתת את הרגשות לקב"ה


"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".

כשראה יוסף שכבר יהודה הגיע לארץ גושן, הבין שעוד מעט האבא וכולם יבואו, אז הוא התכונן. "ויאסור יוסף את מרכבתו", מרכבת המלכות. ויעל לקראת ישראל אביו גושנה. הוא היה בעיר המלכות ועלה גושנה, להקביל את פני אביו.

"וירא אליו" אומר רש"י – יוסף, הוא נראה אל אביו. "ויפול על צואריו" מי נפל? – יוסף נפל על צוארי אביו. "ויבך על צואריו עוד" מי בכה? מי הרבה בבכיה? – יוסף בוכה, מתרפק, מנשק, מחבק. אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף, לא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

עשרים ושתים שנה הוא התאבל, בוכה, "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם", לא יכלו לנחם אותו. יוסף היה בן הזקונים שלו, הוא העביר לו את כל התורה שלמד בבית שם ועבר. כמו שאמרו חכמים, שיעקב אבינו ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. כלומר רוגזו של יוסף היה יותר גרוע ממה שסבל מעשו, מלבן, מדינה. ועכשיו הנה יוסף, נו, תסתכל עליו, תשמח, תחבק, תנשק.

עשרים ושתים שנה של געגועים, של אבל, הגיעו לסיום. איפה אתה? אתה קורא קריאת שמע? מה קרה?

נץ החמה עכשיו? אם כן, אז גם יוסף צריך לקרוא עכשיו קריאת שמע, כולם צריכים לקרוא. אתה קורא קריאת שמע שעל המיטה? הגיע הזמן? אז כולם צריכים לקרוא. מה זה ה'קריאת שמע' הזה? זה הזמן לקריאת שמע? לכל דבר יש זמן, ועכשיו זה הזמן להפגש עם הבן, לחבק, לנשק. מה זה פה? מה ההסבר?

יש בזה הרבה פירושים. אחד הפירושים – הרי יש הלכה בשולחן ערוך שאדם לא ינשק בנו בבית הכנסת. צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם – זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם.

אבל בבית הכנסת, אם אתה מנשק את הבן שלך, אתה מראה שאתה אוהב אותו יותר מאשר את הספר תורה. יותר מעבודת השם, מהשכינה. פה מראים אהבה לקב"ה.

יוסף מחבק את אבא שלו, זה מצוות עשה דאוריתא, זה דבקות בהשם, הוא נדבק בהשם. למה? זה אבא. "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" זה לקיים מצווה, אז אני נדבק בהשם. אבל אבא יתרפק על הבן?! הוא פחד שהוא יפסיד את ה"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".

מכיוון שהוא כל כך דבוק בהשם כל ימי חייו, הרי השכינה לא זזה מיעקב אבינו[17], יעקב אבינו בחיר שבאבות, יעקב שלימא – השלם שבאבות, הוא חשש מאוד שמהפגישה הזאת, הגעגועים הגדולים, העשרים ושתים שנה, כשהוא יראה את יוסף והוא יתרפק עליו, לרגע אחד הוא יפסיד את הדבקות בהשם. אז לכן מה הוא עשה? הוא התחיל לקרוא קריאת שמע לפני שפגש בו. ליחד את השם. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד"[18]. תחבק, תנשק, אבל אני לא פה. אני באחד, עם הכוונות של האר"י והרש"ש, אחד, אחד במציאות, אין כלום, אין בן, יש מציאות השם[1].

יעקב אבינו בעצם לקח את כל האהבה שלו לבנו ונתן אותה לקב"ה!

נשיקה ראשונה: חורף בחוץ. חורף סוער וקשה של מוסקבה. במטבח הקטן, מואר באור קלוש, יושבים אליעזר ושרה, מחממים ידיים סביב כוסות תה רותח.
בשעת לילה זו, כשהילדים כבר ישנים לעומק, הם משוחחים בלחש, מחליפים רשמים מהיום ומרפים מעט מהמתח. ברוך ה' עבר עוד יום, עוד יום של חינוך יהודי, של מצוות, עוד ברית מילה והם לא נתפסו.
בחוץ רוח סערה מפזרת פתיתי שלג גדולים. הם חגים באוויר במעוף אצילי ואחר נוחתים לקרקע, נערמים זה על גבי זה ומכסים את הרחובות, את העצים ואת גגות הבתים בלובן צח. אך לא מהרוח הזו הם חוששים. רוחות רעות אחרות מנשבות ברחובות מוסקבה: הבולשת הסובייטית, סוכני החרש, אורבים בכל פינה.
לא קל להיות יהודי במוסקבה. להיות יהודי שומר תורה ומצוות כמעט בלתי אפשרי. סכנת כלא, שליחה לגלות בערבות הקרח של סיביר ואפילו מוות מרחפת תמיד, קרובה, מאיימת.
ובתוך כל זה אליעזר ושרה מגדלים שלושה ילדים בדרך התורה. שרה מלמדת אותם בסתר, על ברכיה ממש, על בריאת העולם, על תפילה וברכות. ואליעזר? אליעזר הוא כלי קודש. הוא המוהל היחיד בכל המחוז.
תחת האיום הממשי והפחד להיתפס הוא חומק לחדרים חשוכים ומרתפים ושם הוא מכניס תינוקות יהודיים בבריתו של אברהם אבינו, כשלב כל הנוכחים פועם בחוזקה כדי להסוות את בכי התינוק מאוזניה הפקוחות של אמא רוסיה הרשעה.
הרוח הקרה מבחוץ מתדפקת על החלונות, בקור הזה אין נפש חיה בחוץ, אז מה הם הרשרושים החשודים הנשמעים מעבר לדלת? הם קופאים באימה ומשתתקים. מישהו מצותת להם, אפשר להרגיש את הנוכחות הכבדה של מישהו זר מבחוץ.
נצח של פחד עובר, אליעזר אוזר אומץ ומציץ בחרך. המסדרון חשוך ושקט. מה זה היה? מה זה היה?
הוא פותח את הדלק כדי סדק צר ולרגליו נופלת מעטפה חומה וחתומה. בעורפו הוא מרגיש את נשימותיה המבוהלות של שרה. "פתח כבר את המעטפה", היא מתחננת "אני לא עומדת במתח".
הפתק בפנים אומר מילים ספורות: "עליך להתייצב מחר בשעה 2:30 בניז'ני גורוד, ברחוב טברסקיה 233. משרדינו נמצאים בקומת המרתף".
וזהו. בלי חתימה, בלי סיבה, ללא אף הסבר הגיוני. צו התייצבות תמוה ובעיקר מדאיג.
האם ללכת או לא ללכת? מה יצפה לו שם? גיוס לצבא, חקירה, כליאה. הכל ייתכן. זו רוסיה, אנשים נעלמים בכל יום ולא חוזרים לעולם. ומה אם לא ילך? המכתב ממוקד מאוד. הם יודעים היכן הוא גר. הם יתפסו אותו בכל מקרה. אולי, אולי כדאי להתייצב כנדרש ולהוכיח כי הוא לא עריק מהחוק.
מאוחר. עליו כבר לצאת מהבית, ברכבת של אחר חצות כדי להספיק את הזמן הנדרש. בפנים חיוורות ועיניים לחות מדמע, שרה אורזת עבורו בחיפזון צידה לדרך הארוכה ומצרפת אליו את התיק האישי. בתוך התיק, בתא צדדי ונסתר, נמצאים כלי המילה אותם הוא לוקח איתו לכל מקום. הוא יקח אותם גם הפעם. בעזרת השם הם לא יצליחו למצוא אותם, ומי יודע אולי הוא יזדקק להם בעיר אליה הוא יישלח לגלות?
אליעזר חומק חרישית לחדר הילדים, נושק להם ברטט וחורט בזיכרונו את תווי פניהם השלווים. ואז פרידה.
הוא והיא, עומדים זה מול זה על המפתן ולא אומרים מילה, רק עיניהם מדברות את אשר על לבם. אליעזר מישיר אליה מבט חזק. יהיה בסדר, בעזרת השם. שרה שולחת מבט רך ומלטף ומלא תפילה. שה' ישמור עליך, בעלי האהוב. ומי יודע מתי יתראו שוב?
אליעזר מיטיב את הכובע והצעיף ופונה לתחנת הרכבת. שרה מתמוטטת לתוך ספר התהלים בבכי של תחינה. היא יודעת, היא יודעת שהם עשו את הדבר הנכון. על אף הסכנות, היא לא מעלה בדעתה אף לא לרגע לבחור בחיים אחרים. הם זכו. הם זכו למסור את נפשם יום יום על התורה ועל החסידות. הם זכו להכניס תינוקות יהודיים תחת כנפי השכינה. ואם, אם חלילה עכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר?
ובינתיים, ברכבת, בירכתי הקרון, אליעזר מכווץ במושבו, מאמץ אל ליבו את התיק עם ציוד המוהלים, מנסה להיות בלתי נראה ככל האפשר. הוא עוצם עיניים, חושב על השליחות המיוחדת, על הרבי ששלח אותו. מנסה לשאוב ביטחון וכוח שירגיעו במעט את פעימות ליבו הדוהרות בפחד. יש לי תפקיד, הוא מהרהר שוב ושוב. הגעתי לעולם הזה כדי למסור את נפשי על גחלת היהדות.
ואם, אם חלילה עכשיו הגיע הזמן לשלם את המחיר?
אליעזר מחיש צעדיו. בעוד דקות ספורות יגיע מועד ההתייצבות. הוא רוצה להגיע קצת קודם, לסרוק את השטח, אולי יקבל רמז על מטרת בואו.
רחוב טברסקיה מסתיים בבית מספר 232, ובמכתב מצויינת הכתובת 233. הוא מביט לכאן ולכאן ורואה כי הרחוב מתפתל לדרך עפר צרה ומפותלת, ובסופה מבנה ארוך הנראה נטוש.
קומת המרתף, מורה המכתב. מדוע הביאו אותו למקום שומם שכזה? האם לכאן נעלמים האנשים שלא חזרו? האם כאן מוציאים להורג מבלי שאף אחד ידע?
הוא מתקרב בצעדים מהוססים ומהוסים.
חלל המבנה חשוך לחלוטין. "זדרסוויטי" הוא קורא ומקבל הד חוזר של קולו. "קראתם לי להגיע הנה". שקט. דממה מוחלטת. הלב הולם בפחד אמיתי. הוא כבר מדמיין את התרחיש. איש בולשת וודאי יפתיע אותו מאחור, יתקע לו כדור אקדח בעורף ויגמור את הסיפור. הוא יעלם, ילדיו יתייתמו, אשתו תהיה עגונה ללא ידיעה על גורלו. אוי, טאטע. אני לא רוצה למות!!!
לפתע קול בכי רך נשמע מרחוק. בכי של תינוק, ועוד קולות חרישיים. הוא נכנס לתוך האפילה, לנגד עיניו הנקרעות לרווחה נגלתה קבוצה של נשים. אימהות. כל אחת אוחזת בידיה תינוק. לזו תינוק בן יומו, לאחרת פעוט בן כמה חודשים, ועל הרצפה משחק בדממה ינוקא כבן שנתיים.
מה קורה פה?
"אתה המוהל? אתה המוהל?" הן שואלות בלחישה.
"כן," הוא עונה להם מבולבל "אני הוא".
והן סיפרו לו. כולן אימהות יהודיות הפזורות בעיירות המחוז, כולן ילדו בנים ומוהל אין בנמצא. במסתרים הן התאגדו והחליטו להזמין מוהל יחד, למול את כל הבנים.
"סליחה שהפחדנו אותך," הסבירה אחת "לא יכולנו להסגיר דבר במכתב לא הייתה לנו ברירה אחרת".
אליעזר ההמום ערך שולחן והוציא את כלי המילה. האימהות נעמדו בתור. בדחילו ורחימו הוא נטל את התינוק הראשון והתכונן לקיום המצווה.
"רגע, בבקשה," קראה אם אחת "תנו לי להיות ראשונה!" הייתה זו אמו של התינוק הגדול מכולם.
"מיום היוולדו של בני רציתי למול אותו, בעלי גוי ולא הסכים בשום פנים ואופן. ואני כל כך רציתי שבני יהיה יהודי. פחדתי שלא אעמוד בנסיון ונדרתי נדר שעד שהוא יעבור ברית מילה לא אנשק אותו. אתן יכולות לתאר לעצמכן? בני האהוב, ילדי המתוק, כבר בן שנתיים וחצי. ומעולם לא קיבל נשיקה מאימא".
שנתיים וחצי ומעולם לא נתנה לו אמו נשיקה.
אליעזר ידע. לרגע הזה הוא נולד ברוסיה, לרגע הזה הוא למד מילה, לשם כך הרבי שלח אותו. הוא הרים בדביקות את עיניו ובירך בכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה.
ובמרתף, בפאתי רחוב טברסקיה, הדהדה קריאת "אמן!" נרגשת מכל האימהות יחד, ובכי התינוק שזה עתה נכנס בבריתו של אברהם אבינו הצטלצל במתיקות יהודית.
דמעותיו של הילד התערבבו בדמעותיה של האימא כשהיא לקחה אותו בזרועותיה ונשקה לו. בפעם הראשונה בחייו.

אין דבר יותר חשוב לאמא מהתינוק שלה, רגשות של אמא לתינוק הם משהו מאוד מיוחד, תנסה לגעת בגורים של לביאה ותראה מה יקרה לך...

את הרגשות האלו האמא נתנה לקב"ה!

כשאדם לפעמים מקבל נסיון של חטא, תאוה כלשהי שקורצת לו, יש לו הזדמנות לתת את כל התענוג של העבירה הזאת לקב"ה!!!

זה ממש קרבן לה'!!!



[1] המלבי"ם: "ויעקב קרא ק"ש, ר"ל שגדר אהבת ה' שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו, ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק"ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה' גבר בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירת נפש על אהבת ה', כמ"ש רבי עקיבא – "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' מתי יבא לידי ואקיימהו", ע"כ אמר אמותה הפעם, שמשתוקק למות הפעם באהבת ה' על קדוש שמו, שאין לו עוד בעוה"ז כלום".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: