Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

פרשת ויחי - "ישימך אלקים"

"ישימך אלקים"

בערב שבת ההורים מברכים את ילדיהם. "יְשִׂיִמךָ אלקים כאפרים וכמנשה" (לבנים) / "ישׂימֵךְ אלוקים כשׂרה, רבקה, רחל ולאה" (לבנות).

ברכת ההורים לילדיהם נלמדת מתוך פרשתנו, "ויחי", והשבת הזו זה הכי הכי חזק. בשבת זאת, כותב השיחות התחזקות (הרב זילברברג), אפשר להזרים לילדים שלנו את כל הכוחות של שרה, רבקה רחל ולאה ואת כל הכוחות של כל השבטים כולם.

׳האור החיים׳ הקדוש (מח,טו): "יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב''ר פ' ל''ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ' ס''א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו' פירוש מסר בידו מפתח הברכות".

כלומר, כך צריך לפסק את הכתוב, ״ויברך את יוסף״ נקודה. לאחר-מכן יש גם ברכה לנערים. ומה היא הברכה שמברך יעקב את יוסף? ״בך יברך ישראל״, הכוח לברך בעם -ישראל יעבור דרך יוסף.

באמת בכל הדורות עמ"י בירך ככה את ילדיו!

כמו שכותב רש"י (שם): "בך יברך ישראל - הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (וכן פירשו גם הרשב"ם,הרד"ק והרמב"ן).

מסופר על אדם שהגיע לבעיית שלום-בית קשה עם אשתו, ולמה? כל לילה, כאשר אשתו היתה משכיבה את הילדים לישון, בסיום קריאת-שמע היתה אומרת איתם את הפסוק ״המלאך הגואל אותי״, אולם היתה מפסקת אותו לא נכון, ואומרת ״המלאך הגואל אותי מכל, רע - יברך את הנערים״.
הבעל היה מתחנן לפני אשתו שלא תאמר כך, שזה לא ברכה, אלא קללה, ואסור לומר, אבל היא בשלה, לא היתה מוכנה לשנות כלום וטענה שככה סבתא שלה לימדה אותה!
הבעל שכבר לא היה מסוגל לשמוע שאשתו ׳הורגת לו את הילדים' אמר לה שחייבים להתגרש.
באותו זמן, נודע להם שהאדמו״ר מצ׳רנוביל הגיע אליהם לעיירה. הלכו הבעל ואשתו לאדמו״ר מצ׳רנוביל להתייעץ בנושא הזה. התחיל הבעל להתנות בפני הרב, ״או שהרב מציל את המשפחה או שאנחנו מתגרשים״. שאל האדמו״ר, ״מה קרה?״. סיפר הבעל את כל עניין ה׳השכבות׳ שאשתו עושה לילדים כל לילה. פנה האדמו״ר אל האשה ושאל, ״איך הגעת לזה?״. השיבה, ״ככה סבתא שלי חינכה אותי ואף אחד לא ישנה את דעתי״.
האדמו״ר עצם את העיניים התנדנד וחשב. לאחר כמה שניות פתח את עיניו, פנה לבעל ואמר, ״היא צודקת, ואסביר לך למה, ידוע שברוסיה היתה מחלה נגיפית באחת העיירות וילדים רבים היו נפטרים ר״ל. האדמו״ר שכיהן אז, הורה, שכאשר ההורים משכיבים את ילדיהם לישון, יברכו אותם דווקא בנוסח הזה, כיון שישנם שני מלאכים שהולכים עם האדם, אחד טוב ואחד רע, לכן צריכים להתפלל שגם המלאך הרע יברך את הילדים, וכך עשו כולם. ובאותה עיירה שברכו כך, אכן המגפה נעצרה. אחר־כך פנה האדמו״ר שוב לגברת ואמר, "המחלה הזו עברה לפני מאה שנה, עוד מהתקופה של סבתא שלך. זהו זה, נגמר ברוך ה׳, מהיום כבר לא צריך יותר את המלאך הרע שיברך, אלא רק את הטוב" התיישבו הדברים על לב האשה והסכימה לשנות כדברי האדמו"ר וברוך ה׳ חזר להם השלום לבית.

הברכה של הבנים היא[1]: "יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ויש לתמוה, הבנות זוכות לברכה נפלאה – 'ישימך א-להים כשרה רבקה רחל ולאה', וכי לא היה ראוי יותר לברך אף את הבנים – 'ישימך א-להים כאברהם יצחק ויעקב'[2]?!

חידושי הגרי"ז (רבי יצחק זאב הלוי בן ר' חיים סולוביצ'יק זצ"ל): "הנה כל השבטים גדלו והתחנכו על ברכי יעקב אבינו בארץ כנען וזכו על ידי כך להיות שבטי י-ה, אך מנשה ואפרים לא זכו לכך, ולא עוד אלא שגדלו בארץ מצרים מקום הטומאה של עבודה זרה וגילוי עריות כדאיתא בחז"ל, ואעפ"כ זכו להגיע למדריגת השבטים, זהו הברכה שמברכים כל אדם מישראל שלא יהיה מושפע מסביבתו תהא אשר תהא כאפרים ומנשה בארץ מצרים".

וכן אמר הרב נריה זצ"ל על הפסוק – "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה"..

בארץ ישראל, וסמוך ליעקב אבינו, די בחינוך שהוא בבחינת 'אש'. אולם במצרים, ובתוך החברה המצרית, היה צריך יוסף להגדיל את האש עד כדי 'להבה', בשביל שיזכה לגדל את אפרים ומנשה להיות ראויים להשתייך לבית ישראל.

היום הילד צריך להיות 'להבה' כדי לשרוף את כל הפיתויים שמסביב!!!

כשהבעש"ט היה רואה ילד יהודי הוא היה שם לו יד על הלב ומברך אותו שיהיה לו לב בוער לה' יתברך!

בערב שבת תיקח את הילד או הילדה שלך תסתכל להם טוב בעיניים תיתן להם נשיקה תשים את הידים על הראש ותבכה לקב"ה שבזכות הברכה העצומה הזאת ה' יבעיר את הלב שלהם לעבודתו יתברך!!! אכי"ר!!!



[1] הרב יאיר פרנק.

[2] בזוהר הקדוש (ח"א רלג.) מצאנו הערה יפה – "תא חזי ברכתא דבריך לבני יוסף אמאי אקדים לון ברכאן עד לא יברך לבנוי אלא מכאן דחביבותא דבני בנוי חביב עליה דב"נ יתיר מבנוי ובגין כך אקדים חביבותא דבני בנוי קודם לבנוי לברכא לון בקדמיתא". הזוהר הקדוש מבאר מדוע הקדים יעקב את ברכת אפרים ומנשה לברכת כל הבנים - 'שחביבות בני בניו של אדם גדולה יותר מבניו'. סבא אוהב את נכדיו יותר מילדיו!