Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 14 בדצמבר 2015

פרשת תולדות - אמת ושקר

אמת ושקר


כתוב בתורה (שמות כג,ז): "מדבר שקר תרחק" - לא זו בלבד שהתורה ציוותה שלא לשקר אלא ציוותה להתרחק מן השקר.

כותב על כך ספר החינוך (מצוה עד): "שורש המצוה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת... אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך שמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה...".

עד כדי כך חז"ל מחשיבים ביותר את מידת האמת, עד שאמרו (שבת נה. סנהדרין סד.) "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".

הדבר רמוז בפסוק הראשון של התורה: 'בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ' והוא כחותם את שמו בראש ספרו הקדוש.

המהרש"א (על הגמרא סנהדרין צז.) כותב כי חותמו של הקב“ה הוא אמת ובו קיים את העולם... והרי המשנה בדבורו מהרס החותם וקיומו של עולם. ואף אם מהרס ופוחת ממנו מספר המועט שהוא אל"ף, נשאר "מת" ובהיפך מי שלא משנה בדבורו הוא מקיים עצמו ועולמו בחותמו של הבריאה שהיא "אמת" והיינו דלא מת איניש בלא זמניה, שהשקר מביא מיתה בלא זמן.

הגמרא (סנהדרין צז.) מספרת על עיר בשם קושטא (מתורגם): "אמר רבא: מתחילה הייתי אומר שאין 'קושטא' (=אמת) בעולם. אמר לי תלמיד חכם אחד ורב טבות שמו, ויש אומרים רב טביומי שמו, שידוע שאם היו נותנים לו את כל הממון שבעולם הוא לא היה משנה את דבריו: פעם אחת נקלעתי לעיר ששמה 'קושטא', שתושביה לא היו משנים את דבריהם, ולא היה מת אחד מהם לפני שהגיע קיצו. נשאתי אשה מהם ונולדו לי שני בנים ממנה. יום אחד אשתו חפפה את ראשה, ובאה שכנתה ונקשה בדלת ורצתה לדבר איתה. סבור היה שאין ראוי לומר את הסיבה המדויקת שאשתו אינה יכולה לדבר עם השכנה; ולכן הוא אמר לשכנה שאשתו אינה נמצאת כאן. בעקבות כך מתו שני הבנים. באו אנשי המקום לפניו ושאלו אותו מה קרה שהם מתו קודם קיצם, וסיפר להם את מה שארע. אמרו לו: בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה את מלאך המות באנשי העיר".

מבואר מהסיפור שכל עוד האמת הייתה מוחלטת, מלאך המוות לא היה יכול להכנס כלל לעיר, ולכאורה הטעם הוא בגלל שהקב"ה משרה שכינתו בצורה מושלמת, והקב"ה הוא מקור החיים ולכן לא שייך שם מוות כלל.

לכן מאוד מפתיע המדרש הבא (בראשית רבה ח,ה): "אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. כאמור, חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל את אמת והשליכו לארץ, כאמור ותשלך אמת ארצה (דניאל). אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה חותם שלך, תעלה אמת מן הארץ, כאמור, אמת מארץ תצמח".

במבט ראשון, הדברים קשים. מדוע השליך הקב"ה את מידת האמת ארצה, הרי היא אמרה אמת! ועוד מה עוזר להשליך אותה לארץ ללא להשיב לה תשובה נכונה ואמיתית?

תפארת ציון: "מפני שהמלאכים הם רוחניים ואין להם השגה בדברים הגשמיים, לכן אי אפשר להסביר להם שהצדיקים מתקנים גם במידת השקר, כמו שאמרו רבותינו שמותר לשנות בשביל השלום, והראיה שהקב"ה שינה באומרו לאברהם אבינו שאמרה שרה ואני זקנתי. לכן השליכו אותו לארץ, היינו שהלבישו אתו בגשמיות, שעל ידי זה יתבונן לפעמים השקר גדול מהאמת ויסכים על בריאת האדם. ואחרי שהבין והסכים בקשו המלאכים להעלות אותו למעלתו ברוחניות כמתחלה".

דוגמאות:

הקב"ה בעצמו לימד את אבותינו ואמותינו את עקרון 'משנים מפני דרכי שלום'. כשבישר הקב"ה לאברהם על שיוולד לו בן שרה צחקה, וכך מבואר בפסוקים (בראשית יח): "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה', אֶל-אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי".
הרי שמפורש בפסוקים ששרה אימנו צחקה משום שאברהם זקן וכבר אינו בר הולדה, ואילו כשהקב"ה פנה לאברהם בטענה על שרה, אמר לאברהם שאמרה על עצמה שהיא זקנה ועל זה אמרו חז"ל (יבמות סה:) 'משנים מפני דרכי שלום'.

כשאברהם ושרה יורדים למצרים בעקבות הרעב שהיה בארץ ישראל, ציווה את אשתו: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב,יג).

יצחק אבינו - וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִיא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא (בראשית כז,ז).

רבקה אמנו - "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ לֶךְ-נָא אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב (בראשית כז,ח)".

יעקב אבינו – "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי" (בראשית כז,יט).

לאה אימנו – המדרש (תנחומא פרשת ויצא, י"א): "כל הלילה הייתה עושה עצמה כרחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה', אמר לה: בת הרמאי! למה רימית אותי?! אמרה לו: ואתה למה רימית אביך?! כשאמר לך: 'האתה זה בני עשו?' אמרת לו 'אנכי עשו בכורך' ואתה אומר 'למה רימיתני?!' ואביך לא אמר עליך: 'בא אחיך במרמה'?!

רחל אמנו – "וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים" (בראשית לא,לה).

שבטי ישראל – "וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא-אִם-לֹא" (בראשית לז,לא).

משה רבינו – כותבת הגמרא (שבת פט.): "אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר לו ... לך אצל בן עמרם הלך אצל משה אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה א"ל הקב"ה למשה משה בדאי אתה? אמר לפניו רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך".

על הכל יש תירוצים בפרשנים, אבל מה אנחנו יכולים ללמוד לחיינו?

הרב אליהו דסלר זצ"ל (שו"ת מכתב מאליהו, כרך א, עמ' צד): "מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבנו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו; ושקר, כשמשנים זאת. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם... בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת. נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסטרא אחרא (השטן)".

הגמרא (כתובות יז.) מביאה את המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל בעניין "כיצד מרקדין לפני הכלה". כיצד יכול אדם המשתתף בחתונה לשבח כלה שאינה נראית נאה כל כך? האם מותר לשקר לשם כך? ואם אכן מותר, עד כמה היתר זה ניתן להרחבה? בית שמאי פוסקים שיש לשמור על האמת בכל מחיר, גם אם הדבר אינו מתיישב לגמרי עם רגשותיה של הכלה. לדעתם מותר לומר רק "כלה כמות שהיא" - עלינו לומר את המציאות כפי שהיא.

לעומתם, בית הלל סבורים כי המשבח רשאי לומר "כלה נאה וחסודה", אמירה נעימה ומחמיאה, גם אם יש בחנופה זו חוסר התאמה למציאות.

כידוע ההלכה נפסקה כבית הלל, ואם אשתך שואלת איך היא נראית בשמלה הזאת? או איך יצא הסיר אורז? או האם היא השמינה... אוי ואבוי אם עכשיו תנחת עליך המוזה לא לשנות בדיבורך, אתה רק תחריב את העולם!

הגמרא (ב"מ כג:) אומרת שיש שלוש סיבות שתלמידי חכמים יכולים לשנות מן האמת עבורן: מפני ענווה (מסכת), משום צניעות בחיים הפרטיים (פוריא), וכדי שלא להזיק לאחרים (אושפיזא).

מקרה יוצא דופן:

הגמרא (יבמות סג.) מביאה סיפור שלא מסתדר עם מה שאמרנו (מתורגם): רב הייתה אשתו מצערת אותו. בכל פעם שהיה מבקש ממנה להכין לו מרק עדשים הייתה מכינה לו מרק פולים, וכאשר היה מבקש ממנה שתכין לו מרק פולים הייתה מכינה לו מרק עדשים. כשגדל בנו, חייא, היה מוסר לאמו את דברי אביו הפוך. אמר רב לבנו: השתפרה אמך. אמר לו בנו: אני הוא זה שהופך את דבריך. אמר רב לבנו: "זהו שאומרים הבריות: היוצא ממך מלמדך חכמה. אף על פי כן לא תעשה כך, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר".

למה רב ביקש מחייא לא לעשות כן, הרי אף הקב"ה נהג כן בעת שבא לעשות שלום?

א.    ניתן לומר שרב חידש לו שאומנם הוא מצטער מן הדבר, אך אין הדבר גורם לו חוסר שלום בית, כיוון שלמעלתו של רב מחל לאשתו על כך, ולכן אין כאן צורך לשנות.

ב.     יש הבדל בין שינוי חד פעמי מן האמת לצורך שלום בית, לבין הפיכת השינוי להתנהגות קבועה.

ג.       עוד אפשר לומר שיש חיוב מיוחד של ההורים לחנך את בניהם למידת האמת. כדברי הגמרא (סוכה מו:): "לא יאמר אדם לילד: אתן לך איזה דבר מסוים ובסוף אינו נותן, שמא ילמד לשקר, שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר".
כתב על זה הפלא יועץ (ערך אמת): "אם יעשו בניו דבר שלא כהגון, יעשה שיודו על האמת, ובכן ימחל להם באותו פעם ולא יכם רק יזרזם שלא יוסיפו לעשות רע. ואם ידברו שקר, יוסיף להכותם מכה רבה על השקר".


יש להעיר שיש הורים שאינם רוצים לקבל שיחת טלפון ואומרים לבניהם לומר שהם לא בבית, והוא נזק חינוכי גדול, שבזה הם מחנכים שרק בשביל עייפות קלה ניתן לשקר, וקל וחומר במצבים 'דחופים' יותר.