יום הכיפורים - נעילה - עוד רגע עם אבא

עוד רגע עם אבא

הרב אבינדב אבוקרט: שמתי לב לתופעה מעניינת ואולי אף מוזרה שמתרחשת כל בוקר בגני הילדים ברחבי העולם. בכל פעם, שאבי הילד או אמו רוצים ללכת לביתם או לעבודתם כשהם מותירים מאחוריהם את ילדם האהוב להשגחת הגננות, התופעה מתרחשת. הילד נאחז בבגדו של ההורה, לא מרפה ולא עוזב, מושך ומחזיק בעקשנות. הוא גם מסרב להסתכל על הגננת, טומן את ראשו בחיק אביו וכאילו מתעלם מכל מה שקורה. חולפים כמה רגעים - לעיתים ארוכים, לעיתים פחות - עד שהילד נאות לעזוב את ההורה וללכת למשחקים ולחברים.

אני אף פעם לא מבין, הרי הילד יודע שבסוף האבא ילך, הוא מבין שכמו אתמול וכמו מחר הוא יישאר בגן, הוא מרגיש שכך אמור לקרות. אם כן, למה הוא מתעקש, מדוע הוא נאבק במובן מאליו. מה הטעם להחזיק בכנף בגדו של ההורה אם עוד רגע הוא ילך והילד יוותר לבדו.

מוכרחים אנו לומר, שלילד זה לא משנה. הוא אכן יודע ומרגיש שבסוף האבא ילך אבל לו זה לא אכפת. הוא רוצה לנצל מה שאפשר, ליהנות עד כמה שניתן מהחיבוק והחום של אימא. ניכר עליו, שהוא מנסה לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

גם אנו, ילדיו של הקב"ה, עושים כך. אנו יודעים שהקב"ה יעלה לשמי מרומים ואנו נמשיך להיות כאן בתחתיות ארץ. חשים אנו, איך הקב"ה עולה לשבעת רקיעיו ואנו נשארים פה, מוקפים במשחקים וצעצועים שמושכים את ליבנו. אנו נוותר עם גננות ומשגיחות, לעיתים אפילו נחשוב שרק הם בנמצא ונשכח שהם מונו ונשלחו בשם אבינו. אבא שנותר בבית.

אבל, בשעה הזו שבה אנו נפרדים מהחיבוק עם המלך זה לא מעניין אותנו. אנו נאחזים בשולי בגדיו המלאים את ההיכל, נאחזים ולא מרפים. אנו יודעים, שהשעה תחלוף אבל לא מוכנים לוותר על כל רגע בה. מנסים לנצל כל שנייה להרגיש תחת כנפי השכינה, להסתופף בצילה, לחסות תחת אברתה. אנו מכירים בחיי השעה שעוד נכונים לנו אבל לא מוכנים שהם יפגעו ולו בכדי בחיות של השעה העומדת בפנינו. ניכר עלינו שאנו מנסים לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, חתנו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגאון מוילנא, נמנה וגמר אומר לעלות לארץ הקודש ולכונן את עפרה.

הוא ארז את מיטלטליו המעטים, לקח עימו את בתו הקטה, ויצא לדרך בספינה, כמקובל בימים ההם.

ויהי בדרך, והנה לפתע נתרגשה עליהם צרה צרורה, סערה גדולה פקדה את הים, והגלים הגבוהים שחקו בספינה כאילו היתה כליפת אגוז. משברי הים התנפצו על דופנותיה, והספינה אשר לא הסכינה מעודה לכזו סופה, נכנעה לבסוף בפני הגלים השוצפים, ונבקעה ושקעה במצולות.

רבי ישעיה ובתו, הוטלו איפה אל המים הסוערים. מאחר ובימים ההם עדיין לא היו בנמצא ספינות הצלה, הורה הצדיק לביתו לעלות על גבו, וכך החל הוא לשחות אל עבר הבלתי נודע. כך שחה הוא עוד ועוד, ובאופק אין נראית כל יבשה.

אם עברה שעה או עברו שעתיים, איש לא יכול היה לומר. שכן באותן שעות כל רגע נראה כנצח. אולם זאת ידוע, כי לאחר משך זמן מסוים הרגיש רבי ישעיה שכוחותיו אינם עומדים לו עוד, ידיו נהיות מאובנות מהמאמץ הרב וכי הוא אינו יכול להמשיך ולשאת על גבו את בתו. אם ימשיך כך הוא הרגיש – יטבעו שניהם, בהרגשה נוראה שכזו קיבל האב החלטה נוראה והרפה מהאחיזה בבתו.

הילדה אשר לפתע נעזבה והחלה להרגיש כי היא שוקעת אט אט, החלה לבכות, גם אביה – רבי ישעיה – בכה עימה, אולם הוא ידע, כי אין כל ברירה אחרת, אף שליבו נקרע לגזרים בראותו את בתו טובעת לנגד עיניו, ואין לאל ידו להושיעה.

והנה הילדה המרגישה כי אלו רגעיה האחרונים, כאשר רק חוטמה נמצא כעת מחוץ למים ודרכו היא נושמת אך בקושי, קוראת וזועקת:"אבא!! מה אתה עושה לי? מדוע הפסקת להחזיק בי?"

אך רבי יהושע לא יכול לעשות דבר… דמעות רותחות זלגו להן על לחיו, כאשר הוא נאלץ להשיב לבתו בלב כואב ודואב "בתי היקרה, אין לנו כל ברירה אחרת!! אם אנסה לאחוז בך נטבע שנינו!!".

אולם הבת אינה מרפה… בשארית כוחותיה היא נאחזת היטב באביה, וזועקת אליו בכל כוחה: "אבל אבא, אבא שלי, אין לי אבא אחר!! אנא הצל אותי!!".

בפני הקריאה- זעקה הזו לא היה רבי ישעיה מסוגל לעמוד, הוא חש איך כוחות חדשים אשר היו חבויים בפינה נידחת בגופו, צפים ועולים בו כעת, והוא החליט, להתאזר בשארית כוחותיו, ולנסות להגיע אל חוף המבטחים עם בתו, הוא הורה לילדה לאחוז בו שוב, ובכוחות לא לו, המשיך לשחות עוד ועוד עד אשר הגיע בסופו של דבר אל החוף. כאשר הגיעו אל החוף, נפל רבי ישעיה על החוף הרך והתמוטט מרוב תשישות, וכך שכבו הוא ובתו, כמה שעות.

משהתאושש פנה הוא אל בתו ואמר לה: "בתי בתי, אני רוצה שתזכרי לאורך כל חייך, את שעבר עלייך ועלינו בים!! הרי את יודעת, כי כאשר הסרתי את אחיזתי בך היה הדבר קשה לי יותר מכל… את בכית, אני בכיתי, אבל לא היתה לי לכאורה כל ברירה!!

ואף על פי כן, כאשר צעקת אלי וזעקת: "אבל אין לי אבא לבד ממך, הצל אותי!!" זעקה זו, הזרימה בי כוחות חדשים, שלא ידעתי שהיו בי כלל!! אני התאזרתי בכוחות מחודשים והנה את רואה: לבסוף הצלחנו כולנו להגיע אל החוף!!"

ניצרי בלבך היטב את המאורע הזה, וזכרי גם לעתיד:

אם חלילה תהיי פעם נוספת בצרה ומצוקה- אל תתייאשי,

רק תתפללי אל הקב"ה ואמרי לו בבכי ובתחנונים בדיוק כפי שאמרת לי:

'אבא, אין לי אבא אחר לבד ממך – חושה להצילני!!'

אם כך תעשי – תגלי שיש לך אבא אחר מלבדי…

יש לך אבא שמעוניין להצילך – כי צעקת אליו ורצית בקרבתו!!

אבא שמסוגל להושיע אותך, אותך – ואת כל העולם כולו!!

אם כך נרגיש ונזעק כעת לה' מובטח לנו שה' יישאר במחיצתנו. הקב"ה לא מפנה לנו עורף וחוזר למלאכתו, הוא גם כן רוצה לשכון בתוכנו.

נכון, בשעת הנעילה ינעלו שערי השמיים, אבל אם נתעקש ונחזיק חזק - שערי הגן, גן המבוכה, ינעלו כשהקב"ה נשאר בתוכו. נרגיש בו בשעת בניית הסוכה והישיבה בה, נחוש בקרבתו במקום עבודתנו, נשמע את קולו בתוך ביתנו בבית הכנסת שלנו. ונחוש כל השנה איך אנו תחת ימינו ושמאלו תחבקנו.

ואם נתעקש עוד יותר חזק – אז אפילו אולי אולי הקב"ה ייקח אותנו חזרה הביתה - "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו,יז).