יום שישי, 12 בספטמבר 2014

פרשת כי תבא - הכרת הטוב

הכרת הטוב


אמריקאי סומלי וישראלי מגיעים למסעדה לאכול, אחרי כמה זמן מגיע אחד המלצרים ואומר להם: "תודה שהמתנתם. מה תרצו לאכול? אני רק מצטער, אבל יש מחסור היום בסטייקים".
שואל האמריקאי: "מה זה מחסור?".
שואל הסומלי: "מה זה סטייק?".
והישראלי שואל: "מה זו תודה?"...

דברים (כו,ג): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".

רש"י ד"ה 'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה".

רבינו החיד"א (מדבר קדמות ערך 'כפוי טובה') מביא את הרמב"ן (דברים כג,ה) עה"פ "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" שאומר שאדום אמרו לבנ"י לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" ולא הקפיד עליהם הקב"ה, אבל על עמון ומואב אמר הקב"ה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" אפי' דור עשירי! כי הם היו כפויי טובה אחרי שאברהם אבינו שם נפשו בכפו כדי להציל את לוט שהיה אביהם!

יסוד האמונה הוא הכרת הטוב. "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אחד הלקחים החשובים מיציאת מצרים הוא הכרת הטוב. מי שיודע להודות לחברו, יודע להודות לקב"ה על חסדיו. "כל הכופר בגמילות חסדים כאילו כופר בעיקר" (קהלת רבה ז,א).

ר' ישראל מסלנט, נכנס פעם לבית קפה וביקש כוס תה, החשבון היה נכבד למדי, שאל הוא את בעל המקום מדוע המחיר יקר כל כך? השיב לו בעל בית הקפה, אינך משלם כאן רק עבור המים, התה וכפית הסוכר, הינך משלם גם עבור כל התפאורה שמסביב. יש תזמורת, מלצרים, תמונות על הקירות, הבין רבי ישראל דבריו ואף הבין יותר טוב את ברכתו "שהכל נהיה בדברו" הברכה שמברכים על שתיית התה שהרי לא רק על התה אני מברך, אלא על כל העולם שמסביב שנהיה בדברו. כאשר אני שותה תה עלי לברך גם על כל התפאורה בעולמנו המעניין והמרתק, הרים וגבעות, ימים ונהרות...

הרב דסלר (מכתב מאליהו ג' 101): "צריך אדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלמות, כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בקב"ה. וכפי שיעור דבקותו יוכל להנות מזיו שכינתו בעולם הבא... שהכרת טובה לאדם ולקב"ה שורש אחד להם, ואם נפגמה המדה של הכרת הטוב לחברו, לא יכיר גם חסדיו של הקב"ה".

הרב קוק (עין איה ברכות מ"ו אות ז): "אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביתר כוח הכרת הטובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו. על כן אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית, להיות מוטבע כוח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות ומההכרה הקטנה לבעל הבית היא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית".

כתוב בגמ' (מגילה ל"א:) עזרא תיקן להם לישראל לקרות הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, על שם "תכלה שנה וקללותיה".

איך מקריאת פרשת התוכחה לבד, זוכין ש"תכלה שנה וקקלותיה"?

כי כל הפרשה הזאת בנויה על מדת הכרת הטוב, כמו שמתחילה עם מצות הבאת ביכורים, אבל עמלק עושה כל מה שביכולתו להעלים להסתיר חסדי המקום מעיני האדם, ואומר לו, איזה טובות יש לך? הלא חסר לך עדיין הרבה!

אבל כשהאדם קורא את כל הצ"ח קללות שבפרשה זאת, ומתבונן היטב ורואה שהקדוש ברוך הוא הציל אותו ואת בני ביתו מצ"ח קללות אלו, בוודאי יש לו מספיק להודות לה' כל ימי חייו.

ובזכות זה בוודאי תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, כי על ידי הכרת הטוב, נמשך על האדם כל מיני השפעות טובות.

כמו שר' נחמן כותב בכסא הריק: כששואלים אותך מה שלומך? ואתה עונה: 'על הפנים', אז ה' אומר זה על הפנים? חכה אני אראה לך מה זה באמת על הפנים...
אבל כשאתה עונה: 'ישתבח שמו מעולה', הקב"ה אומר זה מעולה? חכה אני אראה לך מה זה מעולה!

במהלך נדודיו מעיירה לעיירה, כאשר הגיע הבעש"ט ליישוב מסוים, הוא פנה כהרגלו מתוך אהבתו הידועה ליהודים פשוטים אל בני המקום, ושאלם את השאלה שהיה שואל בכל מקום: איך מצב בריאותם ואיך פרנסתם, כי היה מתענג לשמוע מהם ביטויים של "הכרת הטוב" שהם חשים כלפי הבורא יתברך.
באותו יישוב גר תלמיד-חכם זקן שנחשב כגאון, אשר הפריש את עצמו לגמרי מענייני העולם הזה. במשך חמישים שנה הוא למד תורה כל היום וכל הלילה בפרישות ובקדושה. הוא נהג לשבת בתענית, בטלית ותפילין, עד שעת מנחה, ורק אחרי תפילת "ערבית" הרשה לעצמו לטעום קצת לחם ומים.
כאשר נגש הבעש"ט אל הגאון שישב בפינתו הצנועה שבבית- הכנסת, הוא שאל גם אותו על מצבו הבריאותי והתעניין אם יש לו כדי פרנסתו. כי זו הייתה דרכו של הבעש"ט בעבודת ה' - לעורר בלב הנשאל את שבחו של הקב"ה כדי לזכות יהודים במענה כמו "השבח וההלל לה', הכול בסדר איתי". באותו פרק זמן, הבעש"ט היה עדיין צדיק נסתר ולא נודע כמנהיג רוחני דגול כפי שעתיד היה להתגלות כעבור זמן קצר. משום כך, התעלם הגאון ממנו, כי העדיף להמשיך את לימודו ללא הפרעה.
הבעש"ט שאל אותו את אותה שאלה שוב ושוב, עד שהגאון הגיע לכלל כעס והצביע על הדלת (כאומר: צא מכאן). אך הבעש"ט לא הרפה ממנו ואמר לגאון, "מדוע אינך נותן לקב"ה את פרנסתו?" בשמעו את המלים האלו- שהיו בעיניו כחידה - מפי ההלך הזר, התרגז הגאון עוד יותר.
הבעש"ט שקרא את מחשבותיו הסביר לו: "היהודים מתקיימים על הפרנסה שהקב"ה זן ומפרנס אותם. אך מאיזו פרנסה ניזון הקב"ה?" וכשהוא משיב בעצמו על השאלה, אמר הבעש"ט: דוד המלך אמר בתהלים (כב,ד): "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל". התהילות והתשבחות, אחי, שיהודים משבחים לקב"ה ומודים לו על בריאותם ופרנסתם, הן הן פרנסתו ומחייתו (על זה הוא 'יושב') ואליהם הוא משתוקק מאוד[1].



[1] עוד מקורות על תודה לה':
מדרש אותיות דרבי עקיבא (אות א): "אמר הקב"ה: 'אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממלכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי'. ומנין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה? שנאמר (תהילים צו, ו): 'הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו' ".
רמב"ן (שמות יג,טז): "ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו".
תהלים (ל,יג): "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".
 מצודת דוד: "למען יזמרך - ובעבור זה יזמר לך הנשמה ולא ישתוק מן הזמר ואודך לעולם".
 מלבי"ם: "באור הענין למען יזמרך כבוד - כדי שהנפש שבי שנקראת בשם כבוד יוכל לזמרך, ולא ידום ויפסק ע''י המיתה מן נעים זמירות ישראל, וא''כ אחר שעקר התכלית שבעבורו החיית אותי, היה כדי שאזמר לך לכן גם אני אעשה כן וה' אלהי לעולם אודך".

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: