יום הכיפורים - נעילה - עוד רגע עם אבא

עוד רגע עם אבא

הרב אבינדב אבוקרט: שמתי לב לתופעה מעניינת ואולי אף מוזרה שמתרחשת כל בוקר בגני הילדים ברחבי העולם. בכל פעם, שאבי הילד או אמו רוצים ללכת לביתם או לעבודתם כשהם מותירים מאחוריהם את ילדם האהוב להשגחת הגננות, התופעה מתרחשת. הילד נאחז בבגדו של ההורה, לא מרפה ולא עוזב, מושך ומחזיק בעקשנות. הוא גם מסרב להסתכל על הגננת, טומן את ראשו בחיק אביו וכאילו מתעלם מכל מה שקורה. חולפים כמה רגעים - לעיתים ארוכים, לעיתים פחות - עד שהילד נאות לעזוב את ההורה וללכת למשחקים ולחברים.

אני אף פעם לא מבין, הרי הילד יודע שבסוף האבא ילך, הוא מבין שכמו אתמול וכמו מחר הוא יישאר בגן, הוא מרגיש שכך אמור לקרות. אם כן, למה הוא מתעקש, מדוע הוא נאבק במובן מאליו. מה הטעם להחזיק בכנף בגדו של ההורה אם עוד רגע הוא ילך והילד יוותר לבדו.

מוכרחים אנו לומר, שלילד זה לא משנה. הוא אכן יודע ומרגיש שבסוף האבא ילך אבל לו זה לא אכפת. הוא רוצה לנצל מה שאפשר, ליהנות עד כמה שניתן מהחיבוק והחום של אימא. ניכר עליו, שהוא מנסה לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

גם אנו, ילדיו של הקב"ה, עושים כך. אנו יודעים שהקב"ה יעלה לשמי מרומים ואנו נמשיך להיות כאן בתחתיות ארץ. חשים אנו, איך הקב"ה עולה לשבעת רקיעיו ואנו נשארים פה, מוקפים במשחקים וצעצועים שמושכים את ליבנו. אנו נוותר עם גננות ומשגיחות, לעיתים אפילו נחשוב שרק הם בנמצא ונשכח שהם מונו ונשלחו בשם אבינו. אבא שנותר בבית.

אבל, בשעה הזו שבה אנו נפרדים מהחיבוק עם המלך זה לא מעניין אותנו. אנו נאחזים בשולי בגדיו המלאים את ההיכל, נאחזים ולא מרפים. אנו יודעים, שהשעה תחלוף אבל לא מוכנים לוותר על כל רגע בה. מנסים לנצל כל שנייה להרגיש תחת כנפי השכינה, להסתופף בצילה, לחסות תחת אברתה. אנו מכירים בחיי השעה שעוד נכונים לנו אבל לא מוכנים שהם יפגעו ולו בכדי בחיות של השעה העומדת בפנינו. ניכר עלינו שאנו מנסים לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

הגאון רבי ישעיה ברדקי זצ"ל, חתנו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגאון מוילנא, נמנה וגמר אומר לעלות לארץ הקודש ולכונן את עפרה.

הוא ארז את מיטלטליו המעטים, לקח עימו את בתו הקטה, ויצא לדרך בספינה, כמקובל בימים ההם.

ויהי בדרך, והנה לפתע נתרגשה עליהם צרה צרורה, סערה גדולה פקדה את הים, והגלים הגבוהים שחקו בספינה כאילו היתה כליפת אגוז. משברי הים התנפצו על דופנותיה, והספינה אשר לא הסכינה מעודה לכזו סופה, נכנעה לבסוף בפני הגלים השוצפים, ונבקעה ושקעה במצולות.

רבי ישעיה ובתו, הוטלו איפה אל המים הסוערים. מאחר ובימים ההם עדיין לא היו בנמצא ספינות הצלה, הורה הצדיק לביתו לעלות על גבו, וכך החל הוא לשחות אל עבר הבלתי נודע. כך שחה הוא עוד ועוד, ובאופק אין נראית כל יבשה.

אם עברה שעה או עברו שעתיים, איש לא יכול היה לומר. שכן באותן שעות כל רגע נראה כנצח. אולם זאת ידוע, כי לאחר משך זמן מסוים הרגיש רבי ישעיה שכוחותיו אינם עומדים לו עוד, ידיו נהיות מאובנות מהמאמץ הרב וכי הוא אינו יכול להמשיך ולשאת על גבו את בתו. אם ימשיך כך הוא הרגיש – יטבעו שניהם, בהרגשה נוראה שכזו קיבל האב החלטה נוראה והרפה מהאחיזה בבתו.

הילדה אשר לפתע נעזבה והחלה להרגיש כי היא שוקעת אט אט, החלה לבכות, גם אביה – רבי ישעיה – בכה עימה, אולם הוא ידע, כי אין כל ברירה אחרת, אף שליבו נקרע לגזרים בראותו את בתו טובעת לנגד עיניו, ואין לאל ידו להושיעה.

והנה הילדה המרגישה כי אלו רגעיה האחרונים, כאשר רק חוטמה נמצא כעת מחוץ למים ודרכו היא נושמת אך בקושי, קוראת וזועקת:"אבא!! מה אתה עושה לי? מדוע הפסקת להחזיק בי?"

אך רבי יהושע לא יכול לעשות דבר… דמעות רותחות זלגו להן על לחיו, כאשר הוא נאלץ להשיב לבתו בלב כואב ודואב "בתי היקרה, אין לנו כל ברירה אחרת!! אם אנסה לאחוז בך נטבע שנינו!!".

אולם הבת אינה מרפה… בשארית כוחותיה היא נאחזת היטב באביה, וזועקת אליו בכל כוחה: "אבל אבא, אבא שלי, אין לי אבא אחר!! אנא הצל אותי!!".

בפני הקריאה- זעקה הזו לא היה רבי ישעיה מסוגל לעמוד, הוא חש איך כוחות חדשים אשר היו חבויים בפינה נידחת בגופו, צפים ועולים בו כעת, והוא החליט, להתאזר בשארית כוחותיו, ולנסות להגיע אל חוף המבטחים עם בתו, הוא הורה לילדה לאחוז בו שוב, ובכוחות לא לו, המשיך לשחות עוד ועוד עד אשר הגיע בסופו של דבר אל החוף. כאשר הגיעו אל החוף, נפל רבי ישעיה על החוף הרך והתמוטט מרוב תשישות, וכך שכבו הוא ובתו, כמה שעות.

משהתאושש פנה הוא אל בתו ואמר לה: "בתי בתי, אני רוצה שתזכרי לאורך כל חייך, את שעבר עלייך ועלינו בים!! הרי את יודעת, כי כאשר הסרתי את אחיזתי בך היה הדבר קשה לי יותר מכל… את בכית, אני בכיתי, אבל לא היתה לי לכאורה כל ברירה!!

ואף על פי כן, כאשר צעקת אלי וזעקת: "אבל אין לי אבא לבד ממך, הצל אותי!!" זעקה זו, הזרימה בי כוחות חדשים, שלא ידעתי שהיו בי כלל!! אני התאזרתי בכוחות מחודשים והנה את רואה: לבסוף הצלחנו כולנו להגיע אל החוף!!"

ניצרי בלבך היטב את המאורע הזה, וזכרי גם לעתיד:

אם חלילה תהיי פעם נוספת בצרה ומצוקה- אל תתייאשי,

רק תתפללי אל הקב"ה ואמרי לו בבכי ובתחנונים בדיוק כפי שאמרת לי:

'אבא, אין לי אבא אחר לבד ממך – חושה להצילני!!'

אם כך תעשי – תגלי שיש לך אבא אחר מלבדי…

יש לך אבא שמעוניין להצילך – כי צעקת אליו ורצית בקרבתו!!

אבא שמסוגל להושיע אותך, אותך – ואת כל העולם כולו!!

אם כך נרגיש ונזעק כעת לה' מובטח לנו שה' יישאר במחיצתנו. הקב"ה לא מפנה לנו עורף וחוזר למלאכתו, הוא גם כן רוצה לשכון בתוכנו.

נכון, בשעת הנעילה ינעלו שערי השמיים, אבל אם נתעקש ונחזיק חזק - שערי הגן, גן המבוכה, ינעלו כשהקב"ה נשאר בתוכו. נרגיש בו בשעת בניית הסוכה והישיבה בה, נחוש בקרבתו במקום עבודתנו, נשמע את קולו בתוך ביתנו בבית הכנסת שלנו. ונחוש כל השנה איך אנו תחת ימינו ושמאלו תחבקנו.

ואם נתעקש עוד יותר חזק – אז אפילו אולי אולי הקב"ה ייקח אותנו חזרה הביתה - "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו,יז).

יום הכיפורים - "מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ"

"מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ"

מדרש שוחר טוב: "עשה עימי אות לטובה... כי אתה ה' עזרתני וניחמתני"  עזרתני-בראש השנה, וניחמתני-ביום כיפור, עשה עימי אות לטובה-בסוכות!

ה' מנחם אותנו ביום כיפור!

כמו שכתוב "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה' "

למה אפרים? אפרים הנכד של רחל אימנו!

כשסבא נפגש עם הנכדים הוא לא יכול להגיד לשום דבר לא... כשהיית קטן לא קולה לא ממתקים לא כלום.

אבל כשאתה בא עם הנכדים ולא מרשה להם את כל זה, באים סבא וסבתא ומרעיפים עליהם הכל...

הדורות הראשונים היו כ"כ דבוקים בה' יתברך, אנחנו לא באים כמוהם לפניו כמו בחורים גדולים אלא כמו ילדים קטנים, כמו נכדים...

בעל התניא כותב שילד קטן שעושה נחת לאביו אז אביו מרים אותו על הכתפיים אבל אחיו הגדול גם אם סיים את כל הש"ס בבלי וירושלמי ואביו מאוד שמח הוא לא ירים אותו על הכתפיים!

רק אנחנו שאנחנו 'אין' יכולים שה' ירים אותנו על הכתפיים לתקן את ה'אני' שזה ה'כתר'!!! ויש לה' נחת רוח מאוד גדולה מהקורבן של העני אפי' שהוא לא כמו הפר השמן של העשיר, והארון מידותיו שבורות...

שפת אמת (ליום כיפור תרמ"ז-תרמ"ח): "מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ" למה רק מנגד עיניך, שיהיה "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם"?

ע"י ההתקרבות לה' והוידוי לפניו באמת ע"י זה נמחה החטא, ע"י שנהיה לנגד עיניך (שרואות את הפנימיות שלנו ולא רק את החיצוניות ורואות איך שהחטא הוא לא מצד הנשמה אלא הכל זה השטן וחילותיו שיורד ומטעה ועולה ומשטין) ע"י זה מחה פשעינו!

ועל זה צריך להיות בשמחה - על ההתקרבות לה'! מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים הוא מטהר אתכם!

ר' יצחק בלאזר בספר כוכבי אור כותב שהעוול בחטא הוא כ"כ נורא שאין שום כח בעולם שיכול להעביר אותו!!! אפי' כל החורף האדם יהיה בגלגולי שלג וילקה את עצמו כל ימות הקיץ בקוצים חדים ויתענה כל השנה כולה לא יתכפר לו אפי' על החטא הכי קל שעבר בשוגג!!!

רק בזכות העוצמה המטורפת של של יוה"כ!

האוה"ק סיפר על יוה"כ (שנת תק"ג) בירושלים: "ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…"!!!

כתוב בתנא דבי אליהו (רבה ה') "ימים יוצרו ולו אחד בהם" (תהילים קלט,טז) – "ימים יוצרו" אלו שס"ה ימות החמה, ולו אחד בהם – זהו יום הכיפורים!!!

ביום הזה אנחנו מתדמים למלאכים: לא אוכלים לא שותים לובשים בגדי לבן...

רבינו צדוק הכהן מלובלין המלאכים הם פמלייתו של הקב"ה, כשהוא בשמים הם המלווים שלו,  אבל ביוה"כ כשהשכינה יורדת אלינו "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ראש השנה יח.) אז אנו הפמליא של הקב"ה אנחנו המלווים שלו!!!

וכשאתה המלווה של הקב"ה בקלות אתה זורק לו מילה פה ומילה שם ומסדר את העניינים...

החיד"א: מסביר את הפס' "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" למה אנחנו עמ"י יכולים ל"דרוש את ה' בהמצאו"? כי "בהיותו קרוב" שורש נשמתנו קרוב כ"כ לקב"ה שמיד שאנחנו קוראים אליו אנחנו מתנקים לגמרי! אבל אומות העולם שורשם הוא שורש טמא וכשחוזרים בתשובה מגיעים לטומאה לא יעזור להם כלום!

ואיזו שמחה עצומה צריכה להיות ליהודי שיש לו יום כזה בשנה שמשאיר אותו ריק מכל החבילות שאסף כל השנה...

זוה"ק (אחרי מות סו:): "אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לִפְנֵי יְיָ' מַמָּשׁ. דְּתַנְיָא, מֵרֵישָׁא דְּיַרְחָא סִפְרִין פְּתִיחִין, וְדַיְינֵי דַּיָּינִין. בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא בָּתֵּי דִּינִין אִתְמַסְרָן, לְאִתְּפַתְחָא בְּדִינָא, עַד הַהוּא יוֹמָא דְּאִקְרֵי תִּשְׁעָה לְיַרְחָא. בְּהַהוּא יוֹמָא, סַלְּקִין דִּינִין כֻּלְּהוּ לְמָארֵי דְּדִינָא, וּמְתַקְּנֵי כּוּרְסְיָיא עִלָּאָה דְּרַחֲמֵי, לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא. בְּהַהוּא יוֹמָא בָּעָאן יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, לְמֶחְדֵּי בְּחֶדְוָותָא לְקַדְמוּת מָארֵיהוֹן, דְּזַמִּין לְיוֹמָא אָחֳרָא, לְמֵיתַב עָלַיְיהוּ בְּכוּרְסְיָיא קַדִּישָׁא דְּרַחֲמֵי, בְּכוּרְסְיָיא דְּוַותְּרָנוּתָא. וְכָל אִינּוּן סִפְרִין דִּפְתִּיחִין קָמֵיהּ, וּכְתִיבִין קָמֵיהּ כָּל אִינּוּן חוֹבִין, הוּא מְזַכֵּי לוֹן, וּמַדְכֵּי לוֹן מְכֻּלְּהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ' תִּטְהָרוּ. לִפְנֵי יְיָ' מַמָּשׁ".

*למה שרים בסליחות "חטאנו לפניך רחם עלינו", אנחנו צריכים לבכות?

משל לאחד עם הרבה שטרי חוב שהיה מחביא אותם בכל הבית ומקבל דיכאון רק מלחשוב עליהם. אחרי תוכנית הבראה בבנק בשיתוף עם פעמונים מנהל הבנק אמר לו כל שטר חוב שתביא עד יום ראשון יימחק לך, הוא רץ לחפש את השטרות וכל שטר שהוא מוצא הוא רוקד!!!

ככה הקב"ה אומר לנו היום! כל חטא שתתוודו עליו היום יימחק!!!!!!!!!

אז לא כדאי לשכוח כלום, ולדעת ולהאמין שזהו זה נסלח ומתחילים דף חדש נקיים מהכל!

כתיבה וחתימה טובה!!!

יום הכיפורים - קחו עמכם דברים

קחו עמכם דברים

אורות התשובה (פסקה ה'):"הנני רואה איך העוונות עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה. התשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצאה לפועל את התשובה שבכח..."

לידי גאולה שלימה בא רק בהוצאה לפועל!!! "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ".

מה לקחת?!?

דבר אחד קטן של עשה. אחד של לא תעשה ואחד בלימוד התורה!

קודם כל תחשוב על דבר של "סור מרע" – לא הגיוני לבוא לפני המלך בבגד מלוכלך...

משהו אחד להתחזק בו (תפילין, שבת, כשרות, טהרת המשפחה).

אבל "סור מרע" לא מספיק – צריך גם "ועשה טוב"!

סופת שלגים עזה פקדה את האזור, והסוסים שמשכו את העגלה כבר התקשו לצעוד בשלג הטובעני. בתוך העגלה ישב אחד מרבני האזור שהיה בדרכו לעיר אחרת, אבל עכשיו, כשהשלג החל להיערם, הוא הבין כי יצטרך למצוא לעצמו מקום לינה באחד הכפרים, ולהמתין עד שהסערה תחלוף.

אחרי כמה דקות אכן נראה לצד הדרך כפר קטן. העגלון הפנה את הסוסים ונכנס אל הכפר, ועד מהרה פגש אותם אחד היהודים והזמין את הרב ואת העגלון לביתו, לשתות כוס תה ולהתחמם מול האח הבוערת.

היהודי המארח סיפר לרב שבכפר קיימת קהילה של כמה עשרות משפחות יהודיות. יש להם בית כנסת ובית קברות, אבל רב ומורה דרך אין להם. רבה האחרון של העיירה נפטר לפני כמה עשרות שנים, ומאז לא היה רב אחר.

'ומה המצב הרוחני של היהודים פה?' שאל הרב את היהודי.

'ברוך השם, כולנו בעיירה צדיקים. אם כולם היו כמונו, המשיח היה מגיע מזמן', אמר היהודי.

הרב התפלא לנוכח ההצהרה, אבל אמר בליבו: אולי באמת הגעתי לעיירה כל כך נידחת, שאפילו היצר הרע לא מגיע לפה...

היהודי סידר לרב מקום להתאכסן בו, אצל אחד מידידיו, וגם כאן התעניין הרב על מצב הדת של הקהילה. 'כולם פה בסדר גמור,' אמר היהודי השני. 'לא גונבים, לא רוצחים, לא משקרים – ממש כמו שצריך'.

'ומה עם תפילה במניין, לימוד תורה, גמילות חסדים?' שאל הרב.

על פניו של המארח עלתה הבעת אי נוחות, והוא אמר: 'למה לקטרג, כבוד הרב? מספיק שאנחנו לא עושים עבירות. גם זה לא קל בעיירה כזו. לגבי מצוות – השם יעזור...'

הבין הרב שבקהילה השתרשה תפיסה מוטעית ולפיה מספיק להימנע מעבירות, ובכך היהודי ממלא את חובתו בשלמות. כבר עשרות שנים לא היה להם רב ומורה דרך, ולא היה מי שיסביר להם את הטעות שלהם.

למחרת שלח הרב את שמשו להודיע ליהודי המקום שמישהו מת במפתיע, והרב האורח מבקש שהם יגיעו ללוות את המת בדרכו האחרונה.

כשהיהודים הגיעו לבית הכנסת, עמד הרב ליד ארון המתים העטוף בטלית, ופניו עצובות. איש לא ידע מיהו הנפטר, והם המתינו בסקרנות להספדו של הרב.

'רבותי היקרים', פתח הרב בהספדו, 'אנו מלווים היום למנוחות מישהו שלא דיבר בכל חייו לשון הרע. הוא לא נטל פרוטה שלא שייכת לו ולא הוציא מפיו דבר שקר.'

'לא רק שהוא לא דיבר דיבורים אסורים', המשיך הרב, 'אלא שהוא לא דיבר בכל ימי חייו שיחה בטלה. למרות כל ייסוריו הוא מעולם לא התלונן. לעיתים קיללו אותו, לפעמים אפילו הכו אותו, אבל מעולם, מעולם, לא שמענו מפיו אפילו מילה אחת נגד שום אדם. את סבלו נשא תמיד בדומיה ולא שיתף איש בכאביו.'

תושבי העיירה הביטו זה בזה בתימהון. כיצד ייתכן שצדיק גדול כזה חי בקרבם, והם כלל לא ידעו?!

והרב המשיך בקול בוכים: 'הנפטר שלנו הסתפק במועט. לא היה לו עניין במותרות. בכל חייו הוא לא אכל בשר ולא שתה יין. הוא לא בא בטענות לאף אחד וחי בפשטות מוחלטת.'

'אבל מי זה?' נשמעו קולות מתוך הקהל. 'מי האיש ומה שמו?'

הרב נתן אות לשמשו, והוא הוריד בבת אחת את הסדין מארון המתים.

כל משתתפי הלוויה נרתעו בבהלה, אבל אחרי רגע הפכה הבהלה לכעס ולתדהמה. בתוך הארון שכב... חמור מת.

הרב המתין רגע עד שסערת הרוחות תירגע והמשיך: 'כפי שאתם רואים, לא שיקרתי בשום מילה. החמור לא משקר, לא גונב, מסתפק במועט ולא מתלונן - אבל בכל זאת הוא נשאר חמור, ומדוע? כי כדי להיות בן אדם לא מספיק לנקוט ב'סוּר מֵרַע'. לא מספיק להימנע מעבירות וממעשים רעים, אלא צריך גם 'עשֵה טוֹב' – לעשות מצוות, להתפלל, ללמוד תורה ולגמול חסד האחד עם השני'.

יהודי הכפר הבינו את הלקח. הם ביקשו מהרב להישאר אצלם תקופה מסוימת, ולהדריך אותם כיצד להיות יהודים טובים.

לחשוב היום מה אנחנו יכולים לקחת ולהוסיף עוד יותר בלימוד התורה הקדושה!

הערבי נחל (דברים ראש השנה דרוש א, בשינוי קל) מביא משל:

היה מלך אחד גדול מאד שכל באי עולם היו נכנעים לו, והייתה לו בת אחת יחידה אשר אין כמותה בכל העולם והייתה נפשו קשורה בנפשה.

כשהגיעה הזמן של השידוכים עלה בדעתו שלא תשתדך עם איזה נסיך או מלך כי כולם שווים אצלו כקליפת השום אלא תשתדך עם מי שהוא הכי אוהב בעולם שהוא כ"כ אהבו עד שחקק את צורתו בכסא מלכותו כדי שיזכור אותו תמיד כי נמצא במדינה רחוקה, ועימו ישתדך!

הבן של האוהב היה איש פשוט וכולם קינאו בו והעלילו עליו כל הזמן עלילות אבל בזכות בת המלך זכה בכל טוב ושפע של המלך בעצמו!

כל זה היה טוב ויפה כל עוד החתן כיבד את בת המלך כראוי, אבל יום אחד רב איתה ובגלל שהיה איש פשוט וגס גם ביזה אותה מאוד ולא נרגע עד שהרביץ לה מכות ועשה אותה בעלת מום ואח"כ לא מספיק בזה אלא זרק אותה מהבית עם כל החולי והכאב לאיפה שמרכזים את האשפה ולא היה איכפת לו בכלל שהיא בת מלך נכבדה וענוגה ועדינה ועל כל הטוב שאביה עשה לו...

אחרי כמה ימים המלך שלח לו מכתב להודיע לו שהוא בא לבקר בתאריך הזה והזה כדי לראות את ביתו היקרה כי כבר הרבה זמן לא ראה אותה...

כשהוא קרא את המכתב התחיל לרעוד ולצעוק מה יהיה עליי גם אם הייתי יכול לפייס אותה שתסלח לי אבל מה יקרה כשהמלך יבוא ויראה אותה ככה?!?!?!?!?!?

רץ לאביו אוהבו של המלך ואמר לו אבי מה אעשה? כשאביו ראה את המצב של בת המלך צרח עליו מה עשית? איך אני יכול לדבר בכלל עם המלך אחרי זה? יודע מה אני אלך לדבר עם המלך שידחה את הביקור ועד אז אתה תפייס את ביתו ותנקה אותה מהאשפה ותעשה לה את כל הרפואה שאפשר ואת השאר ירפאו רופאי המלך, אבל אתה צריך לעשות שלפני שהמלך יבוא כ"כ תפייס אותה ותשקיע בה עד שתהיה לך לאוהב ולא לאויב! ואז אני אבוא עם המלך והכל יהיה בסדר...

הנמשל: הנה הקב"ה הוא מלך שאין לפרש גדולתו, והתורה הקדושה היא הבת שלו שנקראת ברתא דמלכא ואין כמוה בכל העולמות, וכל מיני חכמות לאפס ותוהו נחשבים אצלה. ויהי ברצות הקב"ה להראות גדולתה וחכמתה טובה ויופיה אמרו מלאכי מרום תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ב ה) וראוי ליתן התורה למלאכי אש.

אכן לא כשעלה על לבם עשה השי"ת, כי אצלו שוים כל העולמות, כל הנבראים המה עבדיו, ואיך ימצא עולם אשר ראוי ונכון לפי ערכו ליתן להם בתו שהיא תורתו הקדושה אפילו אם לא היה ערכה רק כשאר החכמות, מכל שכן שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכל החכמות לאפס ואין נחשבו לנגדה. לכן עלה על לבו להשתדך עמה מצד האהבה, שהיה לו במדינה רחוקה שהוא זה העולם אוהבים נאמנים, האבות הקדושים אשר אהבם יותר מכל באי עולם עבור שמצא לבבם נאמן לפניו, ולרוב חשקו ואהבתו באבותינו הקדושים, ועלה בלב הקב"ה ליתן בתו שהיא התורה הקדושה לבניהם, וחפץ בנו יותר מליתנה למלאכי מרום אף שאין אנחנו רק בני אדם, ועשה רק מצד האהבה של אבותינו הקדושים אע"פ שאנחנו בני אדם בגוף וחומר, ונתן את בתו שהיא התורה הקדושה עמנו למדינה הרחוקה דהיינו זה העולם.

והנה הנקל להתחתן במלך, שזה באמת דבר גדול שנעשו בני אדם חתן המלך, ואנחנו סתם בני אדם פחותי ערך ולא כמלאכים, מחמת זה יש לנו שונאים הרבה, כי כל הקליפות והשרים מתקנאים בנו, ולזאת תמיד יש משטינים ומקטרגים על בני האדם לפני מלך מלכי המלכים לומר בניך חוטאים, וצועקים על בני האדם.

אבל בעת שהיצר לנו ויש מקטרגים הרבה, הנה אנו אומרים (סוף סליחות דצום גדליה) "תורה הקדושה התחנני בבקשה...", כשהתורה הקדושה עומדת לצידנו נסתם פי המקטרגים ואחזתם פחד ורעדה חיל כיולדה וישימו יד לפה בראותם אותה.

אכן כל זאת היה בעת שכיבדנו התורה כראוי לה בלימוד לשמה, אזי מגינה בעידנא דעסיק ובעידנא דלא עסיק (סוטה כא.), אך בעוונותינו הרבים אירע לנו מקרה בלתי טהור, שנתקוטטנו עם תורתנו הקדושה, לא קבענו עתים לתורה השלכנוה אחרי גיוינו, ולא די בזה אלא הכונו אותה כביכול ועשינוה בעלת מום ומחוסרת אבר, כי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח איברים, ושס"ה גידים שהם לא תעשה, ומי שעובר עליהם הרי נעשית נשמתו מחוסר אבר ח"ו, ולא זו בלבד אלא השלכנוה למקום אשפה ומטונף שידוע שנמסרו רזי התורה לחיצונים בעוונותינו הרבים, וגם הלומד שלא לשמה לגאוה או לקנטר מוסר תורתו לקליפות, ככה עשינו לה ולא העלינו על לב כל טובתה שעשתה לנו תמיד.

והנה כתוב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", שה' מגיד לישראל מתי הוא בא לבקר, וגם הזהירנו להראותו כל תלמוד תורתינו של כל השנה כי הוא שעשועיו ועליה שמים וארץ קיימים.

בטח ובטח שביום הביקור של הקב"ה פה למטה אנחנו מבקשים מהאבות הקדושים שיעזרו לנו בדין!

אבל! לא רק שלא נכה את ביתו של המלך בעת ביקורו אלא נשתדל להבטיח לה בכל ההבטחות שבעולם שבשנה הקרובה המצב בבית יהיה אחרת!

לקחת רק דבר אחד בכל קטגוריה, אבל לקבל אותו על עצמך במסירות נפש – כל מצוה שעושים במסירות נפש מעלה אותך למקום אחר לגמרי ששום עבירה לא נחשבת שם!!!

כתיבה וחתימה טובה!!!

יום הכיפורים - לפני נעילה - חותמנו לחיים

חותמנו לחיים

הרב פרץ: ״בנעילה אומרים חותמנו!

מה המשמעות של החותם? אדם ביום הכיפורים רוצה לנצל עד הסוף, הוא ראה שבערבית הוא עלה דרגה, בשחרית בלחש וחזרה עוד שתי דרגות, ומוסף עוד שתי דרגות, ומנחה, ונעילה, עכשיו הוא נמצא בשיא, דבוק באל אחד יחיד ומיוחד. חסר את הגילוי הגמור בכל הבריאה – שיבוא משיח.

אז אדם פוחד, ואומר אוי ואבוי, אם עכשיו לא תבוא גאולה אני אאבד את כל ההתעלות שהגעתי אליה עכשיו.

היה גביר אחד גאה שבא מדמשק לצפת לבדוק את האר"י. אמרו לו שיש מישהו שרואה במצח את כל העוונות והוא אמר אין דברים כאלה. מי יכול לראות מה עשיתי? ואמר אני רוצה לראות את הבן אדם הזה. כשהיה עוד בדרך, האר"י אמר לתלמידים שלו, בא עכשיו אחד לבדוק אותי. הגביר הגיע ונכנס. הוא חיכה קצת עד שהאר"י יגמור את השיעור ואמר לו לפני כולם, רבנו, שמעתי עליך שאתה רואה על המצח את כל מה שהאדם עשה. תגיד לי בבקשה מה עשיתי, אני לא מתבייש, אתה יכול להגיד חופשי לפני כולם. האר"י אמר לא כדאי לך, אמר לו הגביר אל תדאג.

אז האר"י התחיל להגיד את מעשיו של הגביר, והגביר מתפעל, כן, כן, זה נכון. פתאום האר"י אמר איזה דבר שהגביר עשה, שזה דבר שהוא בושה וחרפה להגיד על אותו גביר שעשה דבר כזה. הגביר בחוצפתו, במקום להוריד את הראש ולבכות אמר, כל מה שאמרת עד עכשיו זה נכון, אבל הדבר האחרון שאמרת זה לא נכון. התחצף. אמר לו האר"י ככה אתה אומר? טוב בבקשה תסתכלו פה על הקיר. אנחנו חושבים שהוידאו וכל הדברים האלו זה חידושים. צריך לדעת שכל מה שקורה נרשם, אבן מקיר תזעק, קורות ביתו של אדם יעידו עליו, יש מצלמות נסתרות של הקב"ה בכל מקום. רק שאף אחד לא יודע איך לקלוט את ההקלטות של המצלמות האלו ולהציג אותם. אבל האר"י ידע. הוא פתח את המצלמות האלה והראה לכולם את מעשיו של האדם הזה בדיוק.

כאשר ראה זאת הגביר הוא נפל על הרצפה והתחיל לצעוק ולבכות שהוא רוצה תיקון. תיקון? אמר לו האר"י לך לא יועיל תיקון, איזה תיקון ? אתה מתחצף! אמר לו הגביר רבנו אני לא זז מפה, תעשה לי תיקון. אמר לו האר"י אם אתה רוצה תיקון אנחנו לוקחים עכשיו בית דין ודנים אותך. לקחו אב בית הדין את מהרח"ו והוסיפו עוד שני דיינים, אחד מהם האלשיך הקדוש, כולם מוסמכים ממרן ה"בית יוסף". התחילו לדון בעניינים של החטאים והעוונות שלו, ופסקו לו שריפה.

קשרו לו את הידיים, פתחו לו את הפה והוא רואה איך לוקחים פתילה עם עופרת ומרתיחים אותה, והוא מחכה, הוא קיבל עליו את הדין למות, זהו. האר"י אמר איתו את הוידוי הגדול של רבנו ניסים ליום הכיפורים, וכמה חצרות בצפת התאספו לאחר ששמעו את ההכאות שלו על הלב שנשמעו כמו הכאות בתופים מרוב שהוא הכה מכל הלב. הגביר בכה ועשה תשובה גמורה וחיכה למיתה שתגאל אותו. כאשר באו לשפוך לו את פתילה עם העופרת הרותחת לתוך הפה, האר"י אמר למהרח"ו, במקום את הפתילה עם העופרת שים לו דבש. הגביר חיכה לפתילה ופתאום שמים לו דבש. הוא התנגד ואמר מה זה? איפה הפתילה? אמר לו האר"י אין כזה דבר "אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה" (יחזקאל ל"ג י"א), אתה צריך לעשות תשובה ולחיות. אז אמר לו הגביר מעיד אני עלי שמים וארץ, אם אני אצא מפה אני חוזר לכל העברות, היצר הרע שלי גדול ואני לא מסוגל להתגבר עליו, יותר טוב שאמות. עכשיו נטהרתי, עשיתי וידוי, תן לי ללכת, זה הכי טוב בשבילי, תעשה לי טובה. אמר לו האר"י תישאר איתי פה ארבעים יום ואני מבטיח לך שהכל יסתדר. בארבעים יום האלה הוא נתן לו לקרוא חמישים דפי זוהר בגירסא בכל יום, ונותן לו כל מיני תיקונים וכל מיני תשובות, עד שהפך אותו לבעל תשובה אמיתי.

אם כן, בנעילה אדם כל כך טוב לו עם הקב"ה, מרגיש כל כך זך ונקי אחרי הוידויים ואחרי הטהרה של אור השם, הוא פוחד מאוד שלא תחזור חנה לשחרותה, שישכח את השם ויחזור לכל ההרגלים שלו. אז הוא אומר ריבונו של עולם אני מבקש ממך עוד בקשה, כל היום הלאיתי אותך בבקשות של מחילה וסליחה וכפרה ועכשיו אני מבקש דבר אחד, תחתום אותי על המדרגה הזו, אני רוצה להשאר פה איתך להיכן שהגעתי ביום הכיפורים".

-רובנו נוטים לתפוס את תפילת נעילה כסיטואציה שעוד שניה סוגרים את הדלת של המלך ועכשיו צריך לצעוק חזק חזק שהמלך ישמע אותך כי עוד שניה נועלים את  הדלת וחותמים את הגזר דין ושהדלת תיסגר הוא בטוח לא ישמע אותך.

אבל בפנימיות לומדים שזה בדיוק הפוך. נעילה זה נועלים את הדלת מאחוריך ואתה בפנים עם המלך .

כשאתה עם המלך אתה מודד כל מילה שיש לך להגיד כמו מישהו עם קוצר נשימה- על כל הברה הוא חושב עשר פעמים...

הכי חשוב עכשיו זה להתפלל על השכינה שעכשיו עולה 7 רקיעים חזרה למעלה בה' הוא האלוקים!!! שהקב"ה יקים אותה מעפרא ויחזיר אותה לארמון.

כשהגאולה תגיע כל הבעיות הפרטיות יפתרו ממילא (כשפותחים את השיבר הראשי יש מים לכל הברזים)!!!

יום הכיפורים - איך מוחקים את כל העוונות?

יום הכיפורים - איך מוחקים את כל העוונות?

מסופר על עו"ד מצפון קרוליינה שרכש קופסא של סיגרים נדירים ויקרים  וביטח אותם בין שאר הדברים גם כנגד אש.

חודש לאחר מכן, כאשר סיים לעשן את כל חפיסת הסיגרים הנהדרים הללו ומבלי ששילם עדיין את התשלום הראשון עבור פרמיית הביטוח, הגיש עו"ד תביעה כנגד חברת הביטוח.

בתביעתו, ציין עו"ד כי הסיגרים אבדו ב"סדרה של דליקות קטנות".

חברת הביטוח סרבה לשלם, בטענה ברורה כי האיש צרך את הסיגרים באופן הנורמלי.

 עו"ד תבע... וזכה !!!

בפסיקתו, הסכים השופט עם חברת הביטוח כי טענת התביעה היא חסרת-ערך. אך יחד עם זאת, ציין השופט שעו"ד החזיק בפוליסת ביטוח מטעם החברה שבה צוינה באחריות כי הסיגרים מבוטחים וכן הובטח ביטוח כנגד אש, מבלי להגדיר מה נחשב כאש בלתי מקובלת, וחייב את הנתבעת לשלם בהתאם לכתב התביעה.

במקום לסבול ממהלך ארוך ובזבזני של ערעור, קיבלה חברת הביטוח את תוצאות המשפט ושילמה 15,000 דולר לעו"ד בגין אובדן הסיגרים הנדירים ב"דליקות".

ועתה לחלק המעניין ביותר,

לאחר שעו"ד פדה את ההמחאה, תבעה אותו חברת הביטוח על 24 סעיפי אשמה של הצתה בזדון! כשתביעתו המקורית ועדותו במשפט הקודם משמשים כנגדו...

בבית המשפט גזר עליו השופט 24 חודשי מאסר ובנוסף קנס של 24,000 דולר, ואמר לו: אם היית יושב בבית לא היה קורה כלום, אבל אתה באת וסיפרת ששרפת הכל...

מאוד מוזר שביום כיפור אנחנו מתוודים ומספרים את כל עוונותינו, עד שהיצר הרע לוקח חופש יום בשנה ולא מקטרג עלינו אנחנו באים לבד ומספרים הכל?

 

הסיפור הבא יעזור לנו להבין את התשובה,

שני עניים היו נודדים יחד מעיר לעיר ומכפר לכפר והיו מקבצים נדבות, אחד היה בריא וחזק אבל השני היה ידוע חולי וכולו נגעים ותחלואים.

בכל מקום אליו הגיעו העני הבריא היה מזהיר את החולה שלא יספר כלום על מחלותיו ושלא יעז להזכיר תרופות או כאבים כדי שלא יפרשו ויתרחקו מהם.

באחת הפעמים הגיעו השניים אל אכסניה אחת ובה התאכסן באותה שעה רופא מפורסם, נגשו השניים אל הרופא ובקשו ממנו צדקה.

ריחם הרופא על העניים ובמקום צדקה הציע להם שאם הם סובלים ממחלה כלשהי הוא מוכן לרפא אותם בחינם.

אבל העני החולה טוען שאין לו שום מחלה והכל בסדר.

קפץ העני הבריא ואמר לו, עכשיו אתה חייב לשפוך הכל לספר על כל מחלה וכאב שיש לך, כל מה שתחשוף עכשיו הרופא יעזור לך להיפטר ממנו, אל תסתיר כלום!

 

יום הכיפורים מכפר על כל מה שתתוודה כל מה שתפרט, כל מה שתגיד היום לקב"ה (בלחש...) ימחק!

 

לאחים הקדושים ר' אלימלך ור' זושא היה אח שהיה בעל בית מזיגה בכפר אחד, החליטו תלמידי הצדיק ר' אלימלך לנסוע לאח ולתהות על קנקנו כי הבינו שבוודאי אף הוא אינו איש פשוט.

הגיעו אליו התלמידים וראו שהוא עומד כל היום ומוכר יין ובירה לערלים, אל רואים עליו שום מדרגות של רוח הקודש או מעשים נסתרים של צדקות, רק פנקס שמידי פעם הוא פותח וכותב בו משהו.

בקשו ממנו התלמידים שייתן להם רשות ללון בביתו ונענה להם, בלילה כשבית המזיגה נסגר ובני הבית הלכו לישון שמעו התלמידים שהוא קורא בפנקס וממרר מאד בבכייה.

התלמידים לא יכלו להתאפק, נכנסו אליו ושאלוהו מה מעשיך?

השיבם האיש בתמימות שכך דרכו תמיד בכל יום, כשנדמה לו שעשה איזה חטא או הרהר איזה הרהור עבירה הוא רושם בפנקס.

בלילה הוא אינו הולך לישון עד שהוא שב בתשובה מעומק הלב עד שנמחל לו.

שאלו אותו התלמידים, איך כבודו יודע מתי נמחל לו?

ענה אח של הצדיקים הקדושים: זה לו האות שתשובתו נתקבלה כאשר הוא רואה שהכתב נמחק מהפנקס הוא יודע כי גם בשמים נמחק החטא!

 

מחיקה מוצלחת, כתיבה וחתימה טובה!

יום הכיפורים- עוצמה של יום!

עוצמה של יום!!!

שיר השירים רבה (א): "כאהלי קדר כיריעות שלמה - מה יריעות שלמה זו מתלכלכת ומתכבסת וחוזרת ומתלכלכת ומתכבסת, כך ישראל אף על פי שמתלכלכין בעונות כל ימות השנה, יום הכפורים בא ומכפר עליהם, שנאמר (ויקרא טז,ל): כי ביום הזה יכפר עליכם, וכתיב (ישעיה א,יח): אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".

*כתוב בפסיקתא רבתי (יא'): "לכן נמשלו ישראל לאגוז (שה"ש ו,יא-אל גנת אגוז ירדתי) כי גם אם הוא נופל ומתלכלך הוא לא נמאס אלא רוחצים אותו ואוכלים אותו, כך ישראל אפי' מתלכלכים כל השנה יום הכיפורים בא ומנקה אותם מעוונותיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם".

אומר הנביא ישעיהו (מד,כב): "מחיתי כעב פשעיך" - כאשר אדם מוחה לכלוך נשארים סימנים, כאשר אדם מוחק את הכתוב נשאר נייר מחוק, כאשר נרפא פצע בעור נשארת צלקת, אבל הקב"ה מוחה "כעב פשעיך" - השמים שחורים וקודרים, ולפתע "רוח עברה בו" ולא נשאר כלום, לא סימן לא זכר. השמיים נקיים כל כך, כאילו מעולם היו נקיים ולעולם יהיו כך.

איך זה קורה?

למה ליוה"כ יש כזאת עוצמה???

משנה יומא (ח,ז): "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל ל"ו כ"ה), ואומר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' " (ירמיהו יז,יג), מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

רבי עקיבא קודם כל בא לומר לנו, תדע לך שביום הכיפורים – אשריכם ישראל!!! יום של שמחה עצומה!!! הכל נמחק!!!

אח"כ הוא מגלה לנו שביום הכיפורים יש אור מיוחד של עצמותו ית' שמושפע לתוך העולם, אור של טהרה, שבאור הזה החטאים נמסים. באור הזה אין החטא פועל, כמו שאומר הפסוק "אִם-חָטָאתָ, מַה-תִּפְעָל-בּוֹ" (איוב לה,ו). באור האין-סוף, אור השם, החטא לא נוגע, החטא לא יכול לתפוס!

אנחנו טובלים במקווה של השם, מקווה של אור השם. ממש. מקווה ישראל – ה'.

במשנה יש שני מקרים:

א) "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם". אומרת המשנה (מקוואות ה,ו): "גל שנתלש, ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם, ועל הכלים – טהורין". אם הגל נפל על אדם טמא – הוא טהור, שהרי היה פה ארבעים סאה.

ב) ואומר "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' " (ירמיהו י"ז י"ג), מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

למה ר' עקיבא מוסיף פה את הפס' השני?

המקרה הראשון כותבת הגמ' (חגיגה יט.) זה רק אם אתה מתכוון להיטהר!

אבל הפס' השני זה גם למי שלא זוכה לכוון...

הכלים המוטבלים במקווה לא צריכים לכוון שום כוונה, וגם אדם טמא שטובל לא צריך ליחד ייחודים בכדי להיטהר.

יש צורך רק בשני דברים: האחד שיכנס כולו, שלא ישאיר יד, קצה אף, תאווה כלשהי בחוץ.

והדבר השני שלא יהיה שום לכלוך או חציצה.

כך גם ביום הכיפורים: האדם צריך להיות כולו בפנים במקווה ישראל ה' שלא יישאר אפילו משהו ממנו בעבירה שעשה. ולכן מתוודים, כדי לאסוף ולנתק את עצמו מכל עבירותיו את ראשו או ליבו או איברים אחרים ולהכניס את האיברים כולם ל"מקווה ישראל ה'". הדבר השני הוא, שצריך לדאוג שלא ישאר מהם משהו דבוק לבשרו, לא בזדון ולא בשגגה.

ואז - "לפני ה' תטהרו"!!!

שפת אמת (ליום כיפור תרמ"ז-תרמ"ח): "מחה והעבר פשעינו מנגד עיניך" - ע"י שנהיה לנגד עיניך שרואות את הפנימיות שלנו ולא רק את החיצוניות ורואות איך שהחטא הוא לא מצד הנשמה אלא הכל זה השטן וחילותיו שיורד ומטעה ועולה ומשטין - ע"י זה מחה פשעינו!

אנחנו לא הבעיה – זה היצר הרע!!!

היה פעם תלמיד שעשה הרבה בעיות בכיתה, הפריע בשיעורים, השמיע כל מיני קולות, רב עם החברים, בקיצור - המצב הפך לבלתי נסבל. המורה שלו היה אובד עצות, ואחרי שניסה בטובות וברעות ולא עזר כלום, הוא הזמין את ההורים לשיחה.

ההורים הגיעו נבוכים, והמורה גלל לפניהם את כל מה שעושה הילד ואת כל מה שהוא ניסה לעשות איתו, ושאל אותם מה הם מציעים. אמר לו האב: "מה אתה רוצה שאעשה? גם אני דיברתי אתו וביקשתי ממנו והענשתי אותו, ולא עזר כלום". אמר המורה: "אולי תקחו אותו לאבחון?" אמרה האם: "אני לא מאמינה בזה, זה לא יעזור כלום, וזה לא מעשי". אמר המורה בזהירות: "אם אין ברירה - אולי כדאי לתת לו ריטלין?" אמר האבא: "אבל מאיפה אשיג ריטלין?" אמר המורה: "אין בעיה, אני אשיג לכם ריטלין, וכל בוקר הילד יקח כדור והכל יהיה בעז"ה בסדר".

אמרה האמא: "אני בבוקר יוצאת לעבודה מוקדם, ובעלי בתפילה, ויש בלגן בבית בבוקר, מי ידאג כל יום שהוא יקח את הכדור"? ענה המורה: "אני יכול לעזור לכם גם בזה, אני עצמי אדאג כל בוקר לתת לו את הכדור". אמר האבא: "זה לא בא בחשבון, כל התלמידים ידעו שהוא לוקח כדור, יהיה מזה פרסום ובזה אני לא מעונין!"

חשב המורה ואמר: "יש לי רעיון. כל יום בהפסקה אחרי התפילה אבקש ממנו ללכת לחדר המורים ולהכין לי כוס קפה, ובתא שלי יהיה ריטלין והוא יקח כל יום כדור, אף אחד לא ידע מזה והכל יהיה בסדר". הססו ההורים מעט, ואח"כ הסכימו, אבל אמרו שהם מעדיפים שכלפי הילד זה יבוא מהמורה והם 'לא בעסק'. וכך היה: המלמד הניח קופסא עם ריטלין בתא שלו בחדר המורים, הסביר לילד בשקט את התוכנית, וכל יום אחרי תפילת שחרית בכיתה הוא ביקש מהילד לגשת לחדר המורים ולהכין לו כוס קפה, הילד היה חוזר עם הקפה והכל עבר בשלום. ואכן המצב בכיתה נרגע, הילד כבר כמעט לא נזרק מהכיתה, לא היה עצבני, לא רב עם חבריו וכו' וכו', ובכלל האווירה בכיתה נהייתה יותר רגועה.

אחרי כמה שבועות האמא שואלת את הילד: "נו, מה נשמע בכיתה?" והילד עונה "מצוין"! והיא שואלת: "המורה מרוצה ממך?" והילד עונה: "כן, הכל עכשיו מצויין!" אז היא שאלה: "תסביר לי, מה קרה פתאום שהכל נהיה כל כך טוב"?

ענה הילד: "פשוט מאוד, כל בוקר אחרי התפילה המורה שולח אותי להכין לו כוס קפה, ואני נכנס לחדר המורים, מכין לו קפה, לוקח כדור מהתא שלו ושם לו בקפה, אני מביא לו והוא שותה את זה, ואח"כ הכל בכיתה מאה אחוז"!

הילד לא בעייתי זה המורה הבעיה...

אותו דבר אנחנו – קחו לנו את היצר הרע אנחנו בסדר גמור, זה הוא הבעיה!!!

עובדה ביוה"כ היצר הרע על ריטלין (השעיר לעזאזל...) ואנחנו כולם צמים ורובנו ככולנו בבית הכנסת...

יה"ר שניקח כמה שיותר מהעוצמה של היום הזה לכל השנה כולה, וניכתב וניחתם לחיים ארוכים ולשלום!!!