יום רביעי, 6 בינואר 2016

פרשת וארא - עבדים חופשיים!

עבדים חופשיים!

שמות (ו,יג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

ירושלמי (ראש השנה ג,ה): "אמר רב שמואל בר רב יצחק... על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים..."[1].

על איזה עבדים מדובר? הרי כולם היו עבדים בעצמם...

משך חכמה (וארא, ו,יג): "יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים, והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם... לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד...".

למה הדבר הראשון שהקב"ה מצווה את בנ"י זה שחרור יהודים עבדים דווקא?

עונה הגמרא (בבא מציעא י.): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה,נה) - עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שלג,ג): "הִתְחִיל הַפּוֹעֵל בַּמְּלָאכָה, וְחָזַר בּוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם, חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ קִבֵּל כְּבָר דְּמֵי שְׂכִירוּתוֹ וְאֵין בְּיָדוֹ לְשַׁלֵּם לְבַעַל הַבַּיִת, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְהַמָּעוֹת חוֹב עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, (וַיִּקְרָא כה,נה) וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים".

כדי לצאת מהמֶּצׇרִים, מהפרעה שיושב על העורף, כדי לצאת מהגלות האישית שלך – אתה חייב לקבל על עצמך עול מלכות שמים שלימה!!!

כל עוד יש בך אחוז של עבדות למשהו אחר, זה גורע מהעבדות לקב"ה!

סוגים של שעבוד[2]:
-אדם שמשתוקק להיות מקובל בחברה - משועבד, מפני שאינו יכול לעשות את מה שבאמת מתאים לו, שמא ח"ו יבקרוהו. אולי היה רוצה להאריך בתפילה או לקבוע זמנים הגונים ללימוד תורה, אבל בעיני חבריו זה לא מקובל. אולי היה רוצה להתנדב למען חולים, אבל בעיני משפחתו זה יראה מוזר. אולי היה רוצה למחות כנגד עוול שנעשה לחלש במקום עבודתו, אבל הוא שותק מפני שהוא חושש לספוג עלבונות אם יפתח את פיו. נמצא שהוא משועבד לסביבתו.
-אנשים הרודפים אחר הכבוד, כמו פוליטיקאים למשל, משועבדים עוד יותר, מפני שלא רק שהם נמנעים ממעשים מסוימים, אלא רוב מעשיהם נעשים כדי לזכות בכבוד, נמצא שכל חייהם משועבדים לתאוות הכבוד שלהם.
-אדם שתאב מאוד להתענג באכילה הוא משועבד לתאוותו. שעות רבות בכל יום הוא טרוד בתאוות אכילתו, ואינו יכול לפתח את כישרונותיו הרוחניים, לא בלימוד ולא במעשים טובים. וכך לגבי כל סוגי התאוות.
-יש סוג של שעבוד מהופך, שאדם כל כך רוצה שלא להיות מושפע, עד שהוא בורח לקצה השני.
למשל, אם הוריו יציעו לו ללמוד מקצוע, דווקא לא ילמד. והרי הוא משועבד, מפני שלא החליט כפי שהחליט מפני שחשב שכך מתאים לו, אלא מפני שנפשו נוטה לעשות תמיד ההפך ממה שהוריו אומרים לו.
דוגמא נוספת: אדם שחושש מאוד שמא ייגרר אחר תאוות וכבוד, וכדי שלא ייפול וייכשל הרי הוא מתנזר לחלוטין מכל תענוג גשמי או מכל שמץ של מצב שבו יכבדו אותו - גם אז יוצא שהוא משועבד, מפני שבפועל כל הזמן הוא חושב על התאוות והכבוד. ואף שהוא מנסה לברוח מהן, מכל מקום אינו יכול לחיות את חייו בחירות, מפני ששיקול דעתו מוטה עקב החששות המופרזים שלו מהתאווה והכבוד.

אז איך נראה אדם שיצא מעבדות לחירות? 

הרב אייל ורד מסביר בקטע קצר שכתב איך מתנהג לדעתו מי שאינו משועבד:

חירות – זה להכיר את הכפתור העגול האדום הקטן שמכבה דברים ולהשתמש בו.

חירות – זו היכולת לא לשמוע ולא לקרוא לשון הרע, למרות שכולם מדברים על כך וזה מבעבע בכל האתרים.

חירות – זו היכולת לומר למעסיק שלך שיש לך גם אישה וילדים, ולכן אתה לא יכול לעבוד בלי שעון, לצאת כשהילדים ישנים ולחזור כשהם ישנים, כי יש לך עוד דברים בחיים. ולפני המעסיק – חירות זה לומר את זה לעצמך.

חירות – זה לדעת לחיות מהכסף שיש, ולא מהכסף שאין (חירות ממינוס, בשפה פשוטה).

חירות – זה לשמור על הגוף חופשי, ולא להעמיס עליו קילוגרמים רבים מיותרים שמקשים עליו את התנועה ואת הגמישות, והופכים אותנו לעבדים סגורים בתוך בית כלא של עצמנו, חסרי תנועה ומתנשפי מדרגות.

חירות – זה לשמור על הנשמה חופשית, נקייה, ולא מסונוורת ממראות לא טובים. או במילים פשוטות, לשמור על העיניים.

חירות – זו היכולת לשתוק. לא להגיב על כל דבר. לבלום פה בשעת מריבה.

חירות - זה לעצור להולך רגל שרוצה לחצות את הכביש, ולאפשר לו לחצות בבטחה. וגם לתת לנהג שטעה וכעת מנסה להשתלב בנתיב שלך, לעשות זאת בנחת. בן חורין לא צופר בזעם לרכב שהתמהמה שניה מיותרת ברמזור. הוא מאותת לו בעדינות עם האורות.

חירות – זה להביט בעין טובה על המדינה היקרה שלנו, ולא ליפול לבור הנרגנות והתלונות, אלא לשמוח ולהודות ולתקן.

חירות אינה פסל, פסל החירות, אלא מהות. 

היא המיצוי של האישיות הפרטית והלאומית שלנו.


מסופר על אחד מן החכמים שהלך לבדו ביער, ולפתע פגש מולו את המלך. פנה המלך לחכם ושאלו – אמור נא לי, למי אתה עובד? ענה החכם למלך – מי שהוא אדון עליך, הוא עבד תחתיי. המלך ידע שהחכם אינו אומר דברים לחינם, וביקש הסבר.
הסביר החכם למלך – אתה מלך. יש תחתיך עבדים רבים ואלפי נתינים הכפופים לך וסרים למשמעתך. אתה עבד לתאוות השררה והכבוד שבך. אני – אמר החכם – אדון על תאוותי. תאוות הכבוד שאתה כפוף אליה, היא זו שאני מולך עליה.

עומד הנביא ירמיהו טרם חורבן בית המקדש הראשון, מתרה בבני ישראל ומצווה עליהם לשחרר את עבדיהם – "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת השם, אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ" (ירמיהו לד, ח-ט).
העם אכן שמע לציוויו - "וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית, לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד, וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ".
אולם מיד לאחר מכן – "וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת". בני ישראל שבו ו"כבשו" בשנית את העבדים והשפחות.
ירמיהו הביא את דבר השם לעם ואמר – "לָכֵן כֹּה אָמַר השם, אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם השם אֶל הַחֶרֶב, אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ".
מידה כנגד מידה. אתם לא נתתם דרור לעבדים, הבורא נותן דרור לחרב ולרעב לפגוע בכם, ואכן בית המקדש נחרב על ידי בבל.
מה קרה כאן? מה המידה כנגד מידה? הרי הם לא נתנו דרור והקב"ה כן נתן!?!
אלא הם היו עבדים לעבדים שלהם! הם לא יכולים בלעדיהם – זה אומר שמה שהם שולטים עליו לא נשלט אלא שולט עליהם כך הקב"ה נתן לנשלטים שלו (החרב וכו') להשתחרר ולעשות מה שהם רוצים...

זוה"ק (בריך שמיה): "אֲנָא עַבְדָּא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְסָגִידְנָא קַמֵּהּ וּמִקַמֵּי דִּיקַר אוֹרַיְתֵהּ בְּכל עִידָּן וְעִידָּן".

אדיר במרום (ח"א - למגזר מלין דקשוט): "והענין דע, כי מי שרוצה שתיקוניו יהיו פועלים כראוי למעלה, צריך שיסתדר הוא במעשיו כראוי בדוגמא של מעלה, וסוד זה, סור מרע ועשה טוב (תהלים לד,טו). כי מי שאינו עושה כן, נקראים מעשיו דרך עראי. אבל מי שהוא בדוגמא של מעלה, אז באמת השכינה קובעת דירה עליו. וזה, כי צריך לשים עצמו בתחלה נגד ס"מ, להתחזק לעומת קטרוגו. וזה בקבלת מעשה המצות עליו, ובפרט מצות לא תעשה, שבכח זה נעשה שומר לדרך הקדושה... וכן הוא קבלת הדבר על עצמו בכח ובקיום. ואז יכולים אחר כך להמשיך הטוב".

תניא (פרק מא') (השבוע ההילולא שלו): "ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב". אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב" ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. דהיינו, להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים... ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט... והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

חסיד נכנס לשפת אמת בערב פסח ושטח את צרותיו והרב אמר לו תכוון באנא ה'.
 הוא כיוון ב"אנא ה' הושיענא" - ולא עזר.
כיוון ב"אנא ה' הצליחה נא" וגם לא עזר.
חזר לרב ואמר לו כל מה שעשיתי וכיוונתי לא עוזר! מה לעשות?!
שאל אותו הרב איך יתכן?! ספר לי מה עשית?
סיפר לו החסיד: "כיוונתי בשניהם ושום דבר לא קרה!"...
השיב הרב בחיוך: התכוונתי שתכוון ב"אנא ה' כי אני עבדך"...

משנה[3] (ברכות א,ב): "מאימתי קורין את שמע בשחרית?".
גמרא (שם ט:): "תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד".
רבי מאיר ורבי עקיבא קובעים את הזמן המוקדם ביותר שניתן לקרוא בו קריאת שמע בבוקר,  לפי הזמן שבו יש מספיק אור כדי להבחין בין סוגים שונים של בעלי חיים.
משנה (כלאים א,ו): "הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה".
המשנה מביאה רשימה של שבעה זוגות בעלי חיים שאסור לזווג אותם יחד, למרות הדמיון הבסיסי ביניהם. ממשנה זו ניתן להבין כי החיות הללו היו מוכרות לחז"ל כדומות זו לזו.
מכך מובן מדוע במסכת ברכות נעזרים רבי מאיר ורבי עקיבא בחיות הללו כדי להגדיר את מצב האור שבו ניתן כבר להבחין בין דברים דומים. כאשר יש די אור כדי להבחין בין החיות הדומות הללו,  מתחיל החיוב לומר קריאת שמע בבוקר.
אולם קשה: אם אכן רצו התנאים לחפש סימן במציאות כדי לוודא שניתן להבדיל בין דברים דומים, היה יותר הגיוני לבחור מן המשנה בכלאים את החיות שסביר שאדם יראה בבוקר, כגון סוס ופרד או פרד וחמור. הזאב והערוד, לעומת זאת, הם חיות בר שלא נמצאות באזורים שבהם חיים בני אדם?
גם הצבעים המופיעים בירושלמי (ברכות א,ב ג.), תכלת וכרתי, שהם צבעים דומים, מספיקים בשביל להבחין בזמן הנצרך.
מה עומד אם כן מאחורי הבחירה לאפיין את זמן קריאת שמע על בסיס אבחנה בין בעלי חיים ולא בין צבעים?
עיקר מצוות קריאת שמע הוא קבלת עול מלכות שמיים.
בשני זוגות החיות שהזכירו רבי מאיר ורבי עקיבא ישנה חיית בר אחת וחיה מבויתת אחת.
נדייק: לאחת מן החיות יש אדון, ולשנייה אין. 
שימוש בבעלי חיים מבויתים כמשל ליחס שבין האדם לאלוהים מופיע בנביאים.
ישעיהו (א,ג): "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
החמור המבוית מופיע כאן כסמל של הכרת אדונו.
בדניאל, לעומת זאת, הערוד מופיע כסמל של העדר קבלת עול מלכות שמיים.
דניאל מסביר למלך נבוכדנצר את פשר חלומו:
"ומן בני אדם גרש, ולבו שם עם החיה, ועם הערודים מעונו...עד אשר ידע כי שליט האל העליון במלכות האדם" (דניאל ה, כא; תרגום מארמית של "דעת מקרא").
מתי מגיע זמן קריאת שמע?
מתי שאתה מבחין בין קבלת עול לבין פריקת עול!

עבדים חופשיים:

ריה"ל: "עבדי זמן עבדי עבדים המה,
עבד ה' הוא לבדו חפשי,
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי".

ריה"ל מגדיר את עבד ה' כעבד, אבל קורא לו "חופשי", מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: "אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סגריה, עזוב אותך משטויות". החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו "שאכטה".

את  מי מבין השניים אנחנו מעריכים? מי העבד ומי החופשי?

לאחר שנפסק דינו של אנטולי שרנסקי להישלח לסיביר קם ואמר: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני יהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בין החורין האמיתי! אומנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה!".

בימי השואה נשאל הרב אפרים אושרי (שו"ת ממעמקים, סימן ו') שאלה מיוחדת: בעת התפילה, שליח הציבור ר' אברהם יוסף הי"ד התחיל לומר את ברכות השחר. כאשר הגיע לברכת 'שלא עשני עבד' לא יכול היה לברך, ואמר: "איך אוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנחנו בעוצר ושבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף. איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין בשעה שמוט עבדות נתון על צווארו ומוסרי שביה נתונים על גופו?".
תשובתו של הרב אושרי הייתה, שברכה זו נתקנה בעיקר על עבדות הרוח ולא על עבדות הגוף. ישנה מציאות שבה עבד אינו משועבד ברוחו. עבד היודע להתפלל גם בתוך הקשיים של הגטו, הרי שברוחו איננו משועבד לנאצים ימ"ש, אלא משועבד לקב"ה. אדם כזה יכול לברך ברכת 'שלא עשני עבד'.

יכול אדם להיות עבד, אך רוחו – רוח של בן חורין. מנגד יכול אדם להיות בן חורין, המשועבד לתאוות העולם, לכסף, לעבודה, לאופנה, לאוכל וכדומה.

הרב קוק זצ"ל (מאמרי ראי"ה עמ' 157): "ההבדל בין עבד לבן חורין איננו רק בהבדל מעמדי מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו רוח עבד.
מי שמשועבד לדברים שנחשבים יפים בעיני אחרים, מי שנמשך אחרי תאוות לבו – נחשב כעבד, גם אם במציאות חייו החיצונית הוא בן חורין. אך מי שנאמן לעצמיות שלו, לרוח אלהים אשר בקרבו; מי שפועל לאור הרוח הטהורה אשר בקרבו – הוא בן חורין, גם כאשר הוא מצוי בתחתיות ארץ, ומשועבד בגופו באופן קשה ביותר".

איך משתחררים מהעבדויות???

שמות[4] (כא,ב): "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי".
מבאר אור החיים הקדוש מדוע משתמשת התורה במילים "עבד עברי" ולא "עבד יהודי": "רמז כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע".
גם אם, עד לרגע זה, הייתי עבד לתאוות, לדמיונות, לחולשות, לבלבול.
גם אם נכשלתי בהכל. בגדול. מה שהיה היה. אצל יהודי עבדות היא שקר, דבר עובר וחולף.
כל מה שקרה לי עד עכשיו, כל מה שהייתי עד עכשיו, לא יכול באמת לחסום אותי. הרגע הזה עדיין לא היה בעולם. אני, כמו שאני, עדיין לא הייתי בעולם. עת רצון, חסד עליון, הכל יכול לקרות עכשיו. אני לא באמת משועבד למה שהייתי, לכמה נכשלתי, "אין לך אדם שאין לו שעה". אולי כאן ועכשיו הגיעה שעתי.
ואם אני, משוחרר מכישלונות העבר, אתחבר עכשיו לטוב האמיתי. הניצחון הזה, ברגע הזה, יהיה ניצחון נצחי. לא משנה מה קרה עד עכשיו.

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ק"י): "שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה? הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת. אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה".
אני לא רע או טיפש, מבולבל או חלש. אני לא עבד למחשבות רעות על עצמי. אני נשמה קדושה, אני עצם הטוב. ואני יכול. עכשיו. לבחור בטוב.

ליקוטי הלכות (תולעים ד,יד): "בכל יום ויום שולח הקדוש ברוך הוא ישועות חדשות להציל את האדם! בכל יום ויום נעשה עם כל אדם עניינים חדשים לגמרי! בכל יום הקדוש ברוך הוא עוזרו ומושיעו!"

כל מה שצריך מצידך זו החלטה חזקה!!!

יה"ר שנזכה לעשות רצונו כרצונו אמן!





[1] ירמיהו (לד,יג-יד): "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם".

[2] הרב אליעזר מלמד.

[3] הרב יעקב נגן.

[4] הרב ארז משה דורון.

תגובה 1:

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: