הילולת הבב"ס זיע"א – יודו לך רעיוני!
פירוש לפיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני":
יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני,
להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה,
ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת
את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת
גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי
נעלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד
חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים
במֻשלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול
מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש
ואולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון
נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
קץ ימים גלה לעם אלה עמוסי תלאות. גדל צערי
ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על
תִלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל
נפשי, את גאולת עולם.
הרב גינזבורג: בפעם ראשונה שהבב"ס הגיע לכאן, כמדומני
בתרפ"ב, הוא היה איזה שנה ולא הסתדר. הוא כבר רצה לחזור למרוקו, ואז גדול
הדור כאן בארץ היה הסבא-קדישא, הרב אלפנדרי, אז הוא ניגש אליו – הוא היה זקן מופלג,
בן 115 – ובא לשאול את דעתו.
הוא אמר לו – שמיד יחזור למרוקו, שאין לו מה לעשות
כאן, ואמר לו שלש פעמים "ארצכם קדושה, ארצכם קדושה, ארצכם קדושה". משהו
מופלא. הרמז ש-מרוקו גימטריא חלב ודבש, אז כנראה יש קשר בין א"י, "ארץ
זבת חלב ודבש", למרוקו. יותר מזה, אמר לו שתכין לי שם דירה – גם אני רוצה
לעבור לשם. הבבא-סאלי חזר למרוקו והכין לו דירה, וכתב לו מכתב שהדירה מוכנה – זה
היה רציני, לא סתם – אבל בינתיים נצחו אראלים והוא הסתלק.
הרבי אומר לו – כמה עשרות שנים לאחר מכן, בתשי"ב, כשהוא כבר
פעם שלישית הגיע לארץ (אחרי שפעמיים בא לכאן וחזר) – שאם הדור בהתמוטטות, התפקיד
שלך הוא "לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר". צריך לכבוש – "פרו
ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" ואסור לעזוב את הצאן. אתה מלך, למלך יש עם –
"אין מלך בלא עם".
כשהוא הגיע לכאן, הוא רצה להתיישב ביבנה, ובימים
הראשונים שהיה שם נכנס אליו ראש כולל של אברכים. נכנס ראש הכולל והתחיל לדבר איתו,
עם הצדיק, ותוך כדי הדבור של ראש הכולל הוא דיבר סרה על הבעל שם טוב ועל החסידות.
ברגע שהוא שמע את הדברים הוא אמר "צא טמא", ממש סילק אותו מהחדר, ואמר
שמחר הכולל הזה כבר לא יתקיים – וכך היה, כל הכולל התבטל – והוא מיד הזמין משאית
והעמיס את כל החפצים שלו על המשאית ועבר. אמר שבמקום הזה שכך מדברים על הבעל שם
טוב אי אפשר ללון לילה אחד, אז מיד עזב עם כל תכולת הבית – הכל עלה על משאית
ויוצאים מהמקום, ומחר בבקר הכולל כבר לא קיים. כך התחיל ישוב ארץ ישראל ותיקון
הישוב של ארץ ישראל.
הבבא-סאלי היה קשור מאד מאד לאמונת צדיקים ולחגוג את
ההילולא של כל הצדיקים הגדולים, הוא היה נוהג לעשות הרבה סעודות לכבוד הצדיק.
הבב"ס פעם גילה שהבעל שם טוב בכבודו
ובעצמו היה אצלו – התגלה אליו, בא אליו בהקיץ, ביחד עם המגיד, ואמר שהבעל שם טוב
בא ועמד ושתק, לא דבר איתי. הוא היה שם, ואולי דבר בעינים או בלב, אבל הוא שתק
בפה, ואילו המגיד דיבר איתי, אבל אני לא יכול לגלות לאף אחד מה שהוא אמר לי.
גם כן, פעם אחת – ביום ב' דר"ח אייר, יום
ההילולא של רמ"מ מויטבסק, בעל פרי הארץ – אמר שהוא בכבודו ובעצמו בא
כששכבתי במטה, החזיק לי את היד והקים אותי מהמטה, כדי לחגוג ולעשות סעודה לכבוד ההילולא
שלו.
רמזים בשיר (הרב גינזבורג):
הסימן של כל הפיוט הוא ישראל חזק, כדרך
המחברים של השירים והפיוטים לרשום את שמם בר"ת עם חזק, זה הדבר הגלוי.
אבל הסיום זה "קץ ימים" – "ימים" זה ר"ת יעקב-מסעוד-ישראל-מאיר,
ארבעה דורות. ידוע ש-מאיר זה גם ר"ת "רוח אפינו משיח הוי'".
משהו מאד חשוב, שלא כולם יודעים – שכאשר הרבי מחב"ד
קבל התקף לב והיה מאד חולה בתשל"ח הוא שלח פדיון נפש לבבא-מאיר. הרבי בכבודו
ובעצמו, מכל צדיקי הדור, שלח פדיון נפש לבבא-מאיר באשדוד.
הבבא סאלי אמר עליו "הבן שלי יותר גדול ממני".
הבבא מאיר היה קורא דברי תורה גם ביידיש, היה אומר
שדברי תורה ניתן לקרוא בכל שפה...
הבית הראשון מתחיל ב"יודו לך רעיוני" – רוצה להתחיל
בשם הוי', שיוצא בגי' = יודו.
הכל מתחיל מהודיה, כמו "מודה אני לפניך",
שכל עבודת היום מתחילה מהודיה.
גם האחוריים של
המילה הזאת (רבוע בלשון האריז"ל) – י יו יוד יודו – יוצא עב, בדיוק האחורים של שם הוי' (זה לא צריך להיות
ככה), זה פלא גדול. אפילו אם נצרף אותיות שם הוי' בצירוף אחר – כמו יההו, צירוף
ר"ת – זה לא יצא עב. זה שיש מלה אחרת בכלל שעולה כו, כמנין שם הוי',
והאחוריים עולים אותו דבר – זה פלא.
הבית השני מתחיל "ששון"
= 656 = ישראל חזק. את כל הר"ת רומז
במלה הראשונה של הבית השני.
"ששון לבי המה" =
"אור ישראל". הפסוק
שישעיהו הנביא אומר (י,יז): "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ
לְלֶהָבָה".
רש"י אומר שני פירושים ב"קדושו" – או
הקב"ה, "קדוש ישראל", או כל הצדיקים שבדור.
או ש"קדושו" זה הקב"ה או שזה הצדיקים
שבדור, סימן שבאיזה מקום, באיזו נקודה, זה היינו הך – שהקב"ה וצדיקי הדור
זה אותו דבר.
הרב פרץ זצוק"ל: שמעון העמסוני, אחד מרבותיו של רבי עקיבא, היה
דורש כל ה"את"‑ים שבתורה (פסחים כב:). כשהגיע לפסוק "אֶת
ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים ו' י"ג) ולפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה'
אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו' ה') – פרש. אמר מה אני ארבה? אפשר לאהוב ולירא מזולתו
יתברך? לא שייך. אנחנו עובדים רק לקב"ה, לא שייך לרבות עוד מישהו. הרים ידיים
ואמר להם, אני פורש. כמו שאני אקבל שכר על מה שדרשתי, אני אקבל עכשיו שכר על מה
שפרשתי.
עד שבא רבי עקיבא ודרש "את ה' אלוקיך
תירא" – לרבות תלמידי חכמים.
כוונתו של רבי עקיבא היא
שאי אפשר לירא מהשם ואי אפשר לאהוב את השם בעצמך. אתה לא יודע איך עושים דבר כזה.
אתה חייב להדבק בתלמידי החכמים ואז תלמד יראת השם ואהבת השם, זה ה"את".
סתם זוהר זה רבי שמעון. איפה שכתוב רבי אבא זה רבי
אבא, איפה שכתוב רבי אלעזר זה רבי אלעזר וכו', אבל אם לא כתוב מי אמר, זה רבי
שמעון. וסתם זוהר מסביר פסוק
"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן |
ה' " מאן פני האדון ה'? – דא רבי שמעון בן יוחאי (זוהר פ' בא לח.). רבי שמעון
אומר, נחרב בית המקדש? אין לך איפה לראות ולהראות? אין לך איפה לראות את השם? תבוא
אלי! דא רבי שמעון! איך אפשר? אין אפילו "את", אפילו "את"
אין! איך אתה דורש ככה?!!!
רבי שמעון למד מרבי עקיבא. אתה שכללת את התורה של
רבך שמעון העמסוני, גם אני רוצה לשכלל את התורה. הוא שכלל שגם איפה שאין את המילה
"את", אפילו אם רק כתוב השם בלבד, זה לרבות תלמידי חכמים. אתה רוצה
לראות את השם? תבוא אלי!
ב'שערי קדושה' (חלק א' שער ג'), רבנו חיים ויטאל
כותב שיש דרגה של צדיק, יש דרגה של חסיד, ויש קדוש. שלוש דרגות.
צדיק עושה מה שמוטל עליו. עושה כל מה שכתוב בשולחן ערוך אחד לאחד, עושה הכל, לצאת
ידי חובה – חובת הדין, חובת הדת, אבל לא מעבר.
חסיד עושה באהבה. לא מחפש לצאת ידי חובה, אלא עושה גם דברים שהם בגדר חסידות, עושה
גם מה שלא חייב.
הדרגה השלישית היא חסיד קדוש. הצדיק והחסיד,
שניהם, המרכז של החיים זה הם. הם רוצים. זה רוצה לצאת ידי חובה של צדיק, וזה רוצה
להיות חסיד עם הקב"ה, "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי יא,יז),
הוא דואג בעיקר לעצמו. הוא המרכז, הוא רוצה שיהיה לו עולם הבא, שהוא יהיה חשוב אצל
הקב"ה, להתקרב אל הקב"ה.
אבל יש בן אדם קדוש, חסיד קדוש, שאצלו "בִּלְתִּי
לַה', לְבַדּוֹ" (שמות כב,יט). לא איכפת לו מעצמו שום דבר, אך רק הקב"ה.
קדוש להשם. "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נח,ג)
אם הרב תלמיד חכם בדרגה של צדיק, אפילו דרגה של
חסיד, אז זה "את" השם אלוקיך תירא.
אבל אם אדם הוא קדוש להשם, אז פה אתה רואה את השם.
איפה הקדוש ברוך הוא? הוא בלתי נתפס, לית מחשבה תפיסה בך כלל (תיקוני הזוהר יז.),
דבר מופשט, לא שייך תפיסה כלל, איך אנחנו יכולים לתפוס בו? הרי "לֹא יִרְאַנִי
הָאָדָם וָחָי" (שמות לג,כ).
אם אתה רואה בן אדם שכולו להשם, כשאתה מתקרב אליו –
אתה רואה את מציאות השם. אתה מרגיש, אתה חש. אז לכן הוא הוציא אפילו את המילה
"את". איפה שכתוב "השם", אפילו עם פסק. קדוש השם מכובד – דא
רבי שמעון בן יוחאי (אדרא רבא, פ' נשא קמה.).
למה רשב"י דרש ככה? כי הוא הגיע למעלה למעלה, למדרגת
החסיד קדוש של בעל 'חובת הלבבות', מידת ההשתוות.
הוא ידע מי הוא, וידע מה הוא, וידע שאין לו כלום
לעצמו. הכל להשם. וככה באמת היה משה רבנו, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד
מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב,ג). משה רבנו הגיע
לדרגה של "שכינה מדברת מתוך גרונו" (ע"פ זוהר פ' פנחס רלב.). לא
היה שום דבר של הפסק בינו לבין הקב"ה, אז ראו את הקב"ה דרכו. "וַיִּקָּהֵל
הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ
לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא
יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב,יא), רצו את השם דרך משה.
וידוע שרבי שמעון זה משה, רבי שמעון ומשה זה היינו
הך. אותו הדבר. מה שהיה הוא שיהיה. אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא (תיקוני הזוהר
תיקון ס"ט).
בכל דור ודור חייב להיות צדיק אחד גדול, בחינת משה
רבנו, שכולל כל הצדיקים והוא מנהיג, או בגלוי או בהסתר, מנהיג את כל הדור.
זה נקרא אמונת צדיקים, זו אמונת צדיקים של הבבא סאלי.
"אשמח"
מה זה "אשמח"? הוא ודאי רומז לסוד שכתוב בספרי הקבלה, שאני אומר
בעינים עצומות פעמיים בכל יום תמיד את ההצהרה של אמונת ישראל – "שמע ישראל
הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, והאותיות הנשארות מ"שמע" ו"אחד" הן אשמח.
זה שיש עד גדול רומז לפסוק ביהושע – "עד הוי'
בכם". או שהכוונה, על פי פשט, שה' מעיד עלינו. או, הסוד, שאנחנו מעידים על ה'
- רק אני בתור יהודי שיש לו "חלק אלוה ממעל ממש" יכול לומר בעינים
עצומות – בלי שום יחס לעלמא דין ולכל העולמות שאחרי הצמצום – ולהעיד על מה שלפני
הצמצום. בזה אני 'אשמח'.
אשמח – זה יחוד גדול של שמחה כמו שכותב הזוה"ק (פנחס רל"ו:):
"מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא חדוה זמינא ליה מלעילא".
רמ"ע מפאנו: 'השמחה' בגי' משיח! 6 פעמים שמחה (מששת המידות
שבספירות: אהבה, יראה, רחמים, ביטחון, תמימות, אמת) ועוד 'השמחה' (שהיא פנימיות
הבינה) אחוריים של שם אהי-ה בתוך שם שד-י (אחורי הבינה בתוך היסוד) = שתי הפסוקים
שמע ישראל וברוך שם ביחד!
"בך"
לפעמים בך זה כב אותיות התורה, אבל הפשט – זה בך ממש, עצמות
ממש. היות ש"אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד".
"אשמח בך" הראשון זה "אורייתא
וקוב"ה כולא חד", כב אותיות התורה.
השני יותר גבוה, "ישראל וקוב"ה כולא
חד".
אחר כך "אשמח בך" בעצמות ה'.
ה"אשמח בך" האחרון כולל הכל!
"לם"
הסיום של כל הבתים הוא תמיד ב-לם, העולה ע.
לרמוז לנו לשני המקיפים של הצלם, שני מקיפי
הנפש. הרי בנשמה יש שלש דרגות פנימיות – נפש-רוח-נשמה, ושני מקיפים – חיה-יחידה, ה-ל ו-ם של ה-צלם.
"תלם"
המלה הראשונה "יודו" והאחרונה זה
"תלם" – יחד זה מל-כו-ת.
החבור של ההתחלה והסוף זה מלכות, 'נעוץ סופן בתחלתן'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!