יום חמישי, 28 בינואר 2016

פרשת יתרו - יש לך כנפי רוח

יש לך כנפי רוח


שמות (יט,ד): ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי״.

האלשיך הקדוש (״הוי... קל כנשר״ אבות ה,ל): ״כי הנה ידענו כי אין בעוף יפרח כל כך גבוה מעל גבוה כנשר... והנה מי הכריחו לנשר לדאות מעל כולם - אם לא שרצה שיהיה הוא גבוה מכל יתר העופות, ואם כן, גם אתה ראה דרכיו... צא ולמד מהנשר אשר לא ישקוט מלדאות, עד יגביה למעלה מכל עוף כנף, ועשה כן גם אתה...״.

הדרך לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' היא ע"י כנפיים רוחניות!

הרב קוק (יש לך כנפי רוח, שמונה קבצים א,קפא): "עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד".

הג״״ר יעקב גלינסקי שליט״א סיפר באחת משיחותיו עובדה נפלאה, ממנה ניתן ללמוד עד כמה חשוב לזכור כי בנים אנו לעם סגולה, וכי יש בכל אחד ואחד מאיתנו יכולות ומעלות נשגבות כיאה לבניו של מלך מלכי המלכים.
בימי מלחמת העולם השנייה - סיפר - ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודת פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים לבל יוותר מחוסר עבודה - ולו לרגע אחד.
מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו - ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.
דיירי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא - שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובוודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד - ממשיך הרב גלינסקי שליט״׳א את סיפורו - הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה. הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל, ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי.
לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו, לאחר מכן פתח את השקית בדחילו ורחימו, הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני, כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעיניו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר. מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.
עם בוקר, התלוויתי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיעה לאוזני מאן דהוא, ואחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה, אמר לי בזה הלשון: הבט, אני הייתי קצין בעל דרגה גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה - אויבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי - וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להידרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר.
אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך, בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי, ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח את היותי קצין בעל דרגה גבוהה שאלפי חיילים היו נתונים למרותי, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתי!
במשך הזמן - סיים הרב גלינסקי - בעקבות עסקת חלופי שבויים השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן חזר למעמדו, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני״.
משסיים את המעשה - הוסיף הרב ואמר: "מאותו קצין גרמני ארור - צריכים אנו ללמוד מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב - חייב אדם לזכור את מעמדו! הוא חייב לזכור שהוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב״ה!".

מדרש (ילקוט שמעוני איכה ב תתר״ל): ״מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו זה אצל זה. אחד אומר יש לי עבד שאין ביופיו בכל העולם. וזה אומר יש לי שפחה שאין כמותה בכל העולם כולו. אמר אחד מהם לחברו: בא ונשיאם זה לזה ואני ואתה נחלוק בוולדות שלהם. עשו כך והשיאום והכניסו אותם לבית.
״בערב, זה יושב בקרן זווית כל הלילה ואומר: ״אני כהן בן כהן - אשא שפחה״!
וזו בוכה ואומרת: ״אני כהנת בת כהן גדול - אנשא לעבד זה?!״ כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה, ועליהם מקונן ירמיה 'על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים״'.

רבי יעקב עמדין זצ״ל (בהקדמה לסידורו): ״כל מה שהאדם נלכד במצודת היצר הרע, בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא והנפלא - כי בן מלך הוא, וחושב שהוא ממשפחת הכפריים עובדי האדמה בשיגעונותיהם...
ואם ישים האדם לבו שהמלאכים מלווין אותו לשמרו, יראה בעיני שכלו מעלתו וגדלותו. וכשיזכור זה, הלא תייקר נפשו בעיניו, ותצלח עליו רוח אלקים שלא יתפעל משום התפעלות שאינה לפי כבודו, ומכל דבר מגונה ורע ישמור ידו, ואז לא יהיה ליצר הרע מבוא אליו.
אבל חבל על אדם קל שאינו מחשיב עצמו מאומה, והוא שהכתוב משבח את יהושפט: ׳ויגבה לבו בדרכי ה', שאם ישים זאת לנגד עיניו תמיד - ינצל מכל רע, ולא יתפעל ממלחמת הנטיות הפחותות שבקרבו, כי בכוחו לעשותם עבדים לו אם ירצה, ולא יכניע היקר לזולל - כי אין זאת רק מפחיתות הנפש הנקלה״.

מעשה שהיה בילד בן 14 בשם מנחם (שם בדוי) שהיה לקוי מעט בשכלו. זה מכבר הפך למטרד עבור בני ביתו וסביבתו. כל המחנכים, בני המשפחה והידידים הביעו את דעתם הנחרצת כי מנחם חייב להיכנס למוסד סגור, לטובתו ולטובת כולם. אמו ריחמה עליו מאוד, וסירבה לעשות את הצעד המתבקש. היא העדיפה לסבול מידי יום ביומו, ובלבד שבנה לא יורחק למוסד סגור, ומי יודע מה יעלה בגורלו שם.
כאשר הגיעו מים עד נפש, השתכנעה האם שעליהם לפנות לגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ולבקש ממנו עצה. הרב שמע את דברי ההורים הנרגשים, וחש שנכון יהיה לשכן את מנחם במוסד מסויים לבריאות הנפש שהכיר. הוא החל להשפיע על האם המודאגת ששם יוטב לנער, וכמובן שגם לבני ביתו וסביבתו. האם החלה להתרצות ולהשלים עם הדבר, ואז לפתע שאל הרב: "מה דעתו של מנחם? האם הוא רוצה ללכת למוסד?"
ההורים נדהמו משאלתו של הרב. הרי אם הדבר טוב עבורו לפי דעתם ולפי דעת תורה, מדוע לשאול את פיו, ובפרט שהוא לא כל כך שקול בדעתו… הרב הסביר את דבריו: "הרי אנחנו הולכים להכניסו כעת לבית האסורים, ולא כדאי שילך לשם בהרגשה שזרקו אותו מהבית ומהחיים. צריך ליצור בקרבו חשק ורצון לילך לשם. דבר זה גם יועיל להבראתו הנפשית".
ההורים הביטו זה בזה, והיקשו: "אבל כבוד הרב, איך ניתן לעשות זאת?! איך ניתן לנטוע בילד רצון לעזוב את ביתו?! מה פתאום שירצה להגיע למוסד סגור, כשהוא מנותק מכל מה שהכיר?!" "היכן מנחם?" שאל הרב. "הוא נמצא במכונית החונה למטה, מחכה לנו". "נא העלו אותו לכאן, ואשוחח עמו פנים אל פנים". ההורים ירדו למטה ושלחו את מנחם לעלות לבית הרב. הנער עלה נרגש לביתו של הרב הנודע.
מנחם נכנס והתיישב מול הרב. "מה שמך"? שאל הרב בחיבה. "קוראים לי מנחם. "ושמי שלמה זלמן אויערבך. האם שמעת עלי? "כן, ענה מנחם בהתרגשות. אבא ואמא סיפרו לי עליך, וגם בכיתתי הילדים מכירים אותך...".
דע לך, גחן הרב לעברו של מנחם, כי כל מוסדות הבריאות נשמעים לקולי. יש מוסד אחד שמנהליו בקשו ממני למנות שם רב צעיר, ועדיין לא מצאתי מועמד מתאים לתפקיד. אולם אתה נראה מאוד מתאים לתפקיד! האם תהיה מוכן ליטול את משרת הרב באותו מוסד? מנחם הנדהם לא הוציא מפיו הגה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. בכל מקום כמעט הוא סופג גערות וצעקות, והנה הרב הגדול נותן לו תפקיד חשוב.
הרב אויערבך סמך את שתי ידיו על ראשו של מנחם, ואמר לו בנימה סמכותית: "מעתה אתה השליח שלי במוסד לכל ענייני היהדות. עליך להציע לחולים המעוניינים להניח תפילין, ולסייע בכל מה שקשור לכשרות והלכה. בכל בעיה שתתעורר לפניך תפנה אלי ישירות בטלפון. שים לב, אחריות גדולה אני מטיל עליך!" מנחם הלך ברצון לאותו מוסד. הוא נשא בשמחה ובגאון את כתר הרבנות שקיבל מגדול הדור.
בינתיים, ציפו הוריו במתח רב וחרדה לראות כיצד יקלט בנם במוסד הסגור. חלפו כמה שבועות ואז נסעו אליו ביום שישי כדי לקחתו עימם לשבת. כשהגיעו התפלאו לראות את בנם כשהוא מלא חיים ומרץ וצוהל לקראתם... לאחר שהבין מהוריו, כי באו לקחתו לשבת הביתה, אמר בארשת חשיבות: "איך אני יכול לעזוב את המוסד הזה?! הרי הרב שלמה זלמן אויערבך מינה אותי לשליחו. אני צריך לטפל בכל ענייני היהדות, ואסור לי להפקיר זאת, אפילו לשבת אחת!"
כששמע הרופא הראשי של המוסד על תגובתו של מנחם. הוא הביע בפניהם את התפעלותו העצומה מכך שהרב שלמה זלמן אויערבך הצליח בשיחה אחת קצרה לרומם את נפשו של הנער ולתת טעם ותכלית לחייו. עוד סיפר מנחם, כי עשה בשמחה וברצון את תפקידו, והקפיד על כשרות והלכה, לכן הוא חייב להשאר במסגרת כי אין איש שיוכל להחליפו... בשל כך לא פלא למה נדרש מההורים מאמצים רבים כדי לשכנע את בנם, לנטוש את משמרת הקודש ולהצטרף אליהם 'רק' לסוף שבוע של ששי שבת ומיד במוצ"ש, יחזירוהו למשרתו הקדושה.
אין פלא! ככל שחלף הזמן, מצבו של מנחם הלך והשתפר ללא היכר, עד שהשתחרר לחלוטין מן המוסד הסגור.

שאלו חסידים את רבם הצדיק רבי אהרן מקרלין זצ״ל: רבי, מהו החטא הנורא ביותר שיהודי עלול לחטוא בו? רבי אהרן הניח את ראשו על השולחן למשך דקות ארוכות, בעוד חסידיו ממתינים בחרדה לתשובתו. לאחר מכן כאשר שב והרים את ראשו, והשיב להם בפשטות: ״החטא הנורא ביותר שיהודי עלול לחטוא הוא - לשכוח שהוא בן מלך!...״.

זו העבודה שלנו – לא לשכוח את הדבר הזה!!!


גמרא (בבא מציעא קיג: ע"פ הרב חנוך גבהרד) - "כל ישראל בני מלכים הם":

לטלטל בשבת דברים שאינם ראויים למאכל אדם, אלא לבעלי-חיים מיוחדים, שבני מלכים מרשים לעצמם לגדל בכלובים בחצר רחבת-הידים הנמצאת ברשותם. כגון: חבילי זמורה לפילים, לוף לעורבים ושברי זכוכית ליענים.
אם לגדל כאלה בעלי-חיים נחשב כדבר יקרתי המתאים לבני מלכים, הרי שהוא בהחלט מתאים לכל יהודי ויהודי, גם מי שבאופן טכני אין לו כלובים, ואין לו מקום לכלובים, ואינו מגדל מאומה, קשור הוא בתכונות נפשו ליוקרתיים, וביחס להלכות שבת, הוא יכול להתנהג כמותם, ומותר לו לטלטל מאכל עורבים, פילים ויענים.
העובדה שאין לו אפשרות לגדל כאלה חיות בחצר ביתו, אינה יוצרת חיץ בינו לבין שכיות-חמדה שבני מלכים משתעשעים בהם.
העוני אינו מפחית מערכו של העני, גם אם במשך כל חייו לא התאפשר לו לגדל כאלה חיות.

יהודי שאין לו די ממון, נאלץ להשתמש בשמנים זולים, אך אינו מתרגל אליהם.
גם אם מיום היולדו עד היותו זקן ושבע-ימים, מעולם לא התאפשר לו להשתמש בתמרוקי מלכים, הם נותרים בליבו לא כפינה חמה של הערכה, אלא כתכונה טבעית שחסרה לו ללא הרף, לפעמים הוא אפילו אינו יודע שזה חסר לו. אי-ידיעתו אינה ממלאת את החלל שחסר לבן מלך.
מי שאינו בן-מלך, ומזדמן לידיו כזה שמן באמצע יום השבת קודש, יהיה השמן הזה מוקצה לגביו, שהרי מעולם הוא לא הרשה לעצמו מריחות כל כך יקרות.
ליהודי מותר לסוך שמן ורד בשבת, וכשהזדמן לו בשבת קודש כזו סיכה יוקרתית, הוא יסוך בה באותה טבעיות של בן המלך.

היו נושים בו חוב של אלף זוז, ואין לו מהיכן להחזיר, אבל הוא לבוש גלימה מפוארת בת מאה מנה, יש להשאיר לו את הגלימה הנכבדה שהוא רגיל ללכת בה, כי כל ישראל ראויין לאותה איצטלא, ואפילו משי של מלך אינה יותר מדי נכבדה עבור כל יהודי ויהודי. על כן אין מורידים אותו ממעמדו הנכבד, בגלל שהוא נקלע לחובות.

אבל כל הדוגמאות האלו הן לא נכונות!
אם נסתכל בחשבון בנק נראה שהאדם הזה עני! אם נסתכל בייחוס לא נראה מלכים... נראה שוחטים, חייטים, סנדלרים וכו'???

אצל יהודי זה בטבע הכי פנימי שלו – אז מה הוא צריך לעשות? להתנהג ככה!

שלמה המלך בגלותו, עני ורעב, גם אז היה מלך, "מלך על מקלו", והמשיך להתנהג בכל גנוני המלכות, בדיוק כפי שעשה בשעה שישב על כסא מלכותו המפואר (סנהדרין כ:).

אתה בן מלך, תרצה או לא...

השאלה היחידה היא האם כבר סיפרו לך את זה או שאתה עדיין מתכחש...


תתנהג ככה והתכונה הפנימית תצא החוצה ותהיה בן של מלך מושלם!!!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: