פרשת בשלח - אלו מצוות לקחת?

אלו מצוות לקחת?

שמות (יג,יט): "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ".

עניינים רבים בעולם סובבים על ציר הממון. גם הצדיקים וגם הרשעים נמדדים בכך. כי ישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כאשר רוצים ללכוד את הרשעים ולאבדם, הרי שתאוותם לבצע תהיה סיבת האבדון. והראיה מהמצרים שרדפו אחרי בני ישראל בשל ממונם שהשאילום, למרות שראו כבר את חוזק ידו של הקב״ה וידעו את זרועו הנטויה.

מכילתא: ״להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקים בביזה, ומשה עוסק במצוות עצמות יוסף. ועליו הכתוב אומר וחכם לב יקח מצוות״.

והוא מוסר השכל מופלא מאוד, שבעוד שהרשע נלכד באמצעות ממונו, שהרי המצרים מסרו נפשם להציל את הממון, ולבסוף טבעו בים, הרי שיבחו של משה היה שלא שם ליבו כלל לענייני הממון, דאיתא בזוהר הק׳ שחביבה מצוה שאדם משלם עבורה בדמים; והוא הדין כשמוותר על רווחי ממון כדי לזכות בעשיית המצוות.

זו היתה חוכמתו הגדולה של משה, דבשעה שכולם עסקו בביזה, דקדק הוא לעסוק בעצמות יוסף, ובשל כך היתה מצוה זו של העלאת העצמות חביבה יותר. וכלל גדול הוא, שאדם המקדיש מזמנו לקיים מצוות או לעסוק בתורה, וכל זאת כשבאותו זמן היה בכוחו להרוויח הון רב, הנה כפי גודל ׳ההפסד׳, כן יגדל שכרו, וזכות מצוותיו ותורתו.

אבל עם כל זאת נשאלת השאלה, וכי עם ישראל שעסקו באותה שעה בביזת מצרים לא קיימו בכך מצוה? הרי הם נצטוו מפי ה׳ (לעיל, יא,ב) ״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב״?

והתשובה, מצוות רבות מתגלגלות בשווקי החיים, הדוכנים פתוחים, והרוכלים מכריזים על סחורתם, מי בכה ומי בכה. הלקוחות באים וקונים מכל הבא ליד, אולם לא הכל מבינים בחין ערכם של המוצרים היקרים באמת.

רק ״חכם לב״ יודע להיטפל אל העיקר. כך, כאשר כל ישראל עסקו במצוות ׳נעימות׳, עסק משה רבינו במצוה שלא היה לה שכר מיידי ומוחשי.

כמבואר במדרש רבה (דברים יא פסקה ז׳): ״... כל ישראל היו עסוקין בכסף וזהב ומשה היה מסבב את העיר, ויגע ג׳ ימים וג׳ לילות למצוא את ארונו של יוסף, שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף. למה שכך נשבע להם בשבועה לפני מותו, שנאמר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר וגו׳. משנתיגע הרבה, פגעה בו סגולה (סרח בת אשר), וראתה משה עייף מן היגיעה. אמרה לו: אדוני משה, למה אתה עייף אמר לה, ג׳ ימים וג׳ לילות סבבתי את העיר למצוא ארונו של יוסף ואין אני מוצא אותו. אמרה לו, בוא עמי ואראך היכן הוא. הוליכה אותו לנחל, אמרה לו, במקום הזה עשו ארון של חמש מאות ככרים והשליכוהו בתוך הנחל החרטומים והאשפים, וכן אמרו לפרעה: רצונך שלא תצא אומה זו מכאן לעולם? עצמות יוסף אם לא ימצאו אותם, עד עולם אינם יכולים לצאת״.

ולמרות הכל, התעסק משה במצוה זו. כי זה הכלל: ככל שהקשיים העומדים לפניי בהוצאת המצוה אל הפועל גדולים יותר, והרווח בעשייתה לא מורגש ולא נראה באופן מיידי, מצוה זו היא ההשקעה הטובה ביותר! וכזו היתה המצוה הגדולה בה עסק משה רבינו, שהרי בעוד שלמצוות ביזת מצרים היו קופצים, הרי לעצמותיו של יוסף לא היו קופצים, ובעוד שהרווח המופק מן הכסף והזהב הוא מיידי, בעצמות אין הדברים כך.

ולכן מגדיר המדרש את משה כ׳חכם לב יקח מצוות׳. חוכמה גדולה היתה כאן, שהרי אין חכם אלא מי שרואה את הנולד, והרי לבסוף התברר שמשה הועיל להם לישראל, במצוה רבה זו של הוצאת העצמות, יותר מכל דבר אחר, והיא הביאה גם לביזת הים, כמבואר במדרש, שבזכות עצמותיו של יוסף נקרע להם הים.

נמצא דע״י קיום המצוה בנטילת ארונו של יוסף נתקיימה ביזת מצרים וגם ביזת הים, וזה וזה עלתה בידיהם, וזו היא חוכמה רבה. ומדויק גם לשון הפסוק ׳חכם לב יקח מצוות׳, בלשון רבים, שהרי שתי המצוות התקיימו בידו של משה.

אדם שיתעסק בציווים של הקב"ה גם אם הם לא נעימים ולכן 'יפסיד' דברים נעימים לו – יגלה בסוף שהרוויח פי כמה! וגם לא הפסיד שום דבר!!!

הוא גם לא חשב מה אני אעשה עם ארון כזה כבד במדבר???

מובא בתוספות שאנץ (סוטה יג.) בשם המדרש דבר פלא מופלא, ששמו את עצמות יוסף בתוך עור של כבש, ונכנסה בו רוח חיים והיינו דכתיב (תהלים פ,ב) "נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף"!

משמע מהדברים הנפלאים הללו שהיה הכבש מתהלך עמהם כל משך הילוכם ארבעים שנה במדבר.

בשפתי כהן על התורה (כאן, ד"ה עוד לפי שיוסף) כתב: ארונו של יוסף היה של 'מתכת', והיה כבד להוליכו, וכדי שלא להטריחם היה הולך מאליו.

אל תתייאש משום דבר – תיקח את המצוה על עצמך! תעשה אותה למרות שקשה, והקב"ה כבר ידאג לכל השאר!