יום חמישי, 28 בינואר 2016

פרשת יתרו - אורות וכלים, פשט וסוד

אורות וכלים, פשט וסוד


שמות (יט,כ): "ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר ויעל משה״.

גמרא (שבת פח:): ״בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא! אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! ׳מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים׳. אמר לו הקב״ה למשה החזר להם תשובה... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? ׳אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם! שוב מה כתיב בה: ׳לא יהיה לך אלוהים אחרים׳ - בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודת גילולים?... ׳כתיב בה כבד את אביך ואת אמך׳ - אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב - קינאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא״.

בן איש חי (בן איש חיל, ח׳׳א): העומק שבטענת המלאכים היא, שיש בתורה ״פשט״ ו״סוד״, ואין סוף לסודות הגנוזים בה. מכיוון שהסודות הם העיקר, הלוא רק המלאכים מסוגלים להבינם בעמקם, ומה מבינים בהם בני האדם. על כן תישאר התורה בשמים!

אכן, תשובה ניצחת השיב משה רבינו ע״ה למלאכי מרום: גם אם אתם צודקים, והעיקר של התורה הם הסודות הגנוזים בה, אולם וודאי    שה״לבוש״ של התורה הם המצוות המעשיות, שאין לכם אפשרות וסיבה לקיימן.

כדי להבין היטב את טענת המלאכים ותשובתו של משה, נתאר זאת במשל.

משל לעשיר ששלח את שני בניו אל מעבר לים. בבוא היום הגיע אליהם שליח מן האב, ובידו בגד יקר ומהודר מאוד, אשר כיסיו מלאים ביהלומים. החלו הבנים לריב, כל אחד אומר ״אלי נשלח הבגד״. מובן, שיותר ממה שהם רצו בבגד הם רצו באוצר היקר שלו - היהלומים. כשהגיעו הדברים אל השופט שבעירם, ניגש האח האחד והחל להציג ראיות שונות כי אביו הועיד את היהלומים עבורו; מה גם שעסקיו הם באבנים טובות ומרגליות, ובידיו מכתב המעיד שבדעת אביו להעניק לו יהלומים עבור מסחרו, וא״כ בוודאי הבגד עם תכולתו היקרה נשלח אליו!

כשנשאל האח השני: ״מה בפיך כדי לסתור את טענותיו?״ ענה ואמר: ״לדעתי, אין אני זקוק לשום ראייה כדי להוכיח את צדקתי, אני יכול לעשות זאת בלי מלים. הנה אני נמוך קומה, ואחי הוא גבוה. הביאו את הבגד וראו למי הוא מתאים!" הביאו את הבגד, והאח הנמוך מדד אותו, וראו כולם שהבגד אכן גזור בדיוק לפי מידתו, או אז ידעו להכריע באופן ברור, כי אין כל ספק שהבגד נשלח אליו, והיהלומים שבו - שלו הם.

והנמשל - המלאכים טענו, שבתורה ישנו חלק של נסתר וקבלה, סוד ורז, כמוהו כיהלומים היקרים והזוהרים. מאחר שרק הם מבינים את ערכם לפיכך תישאר התורה בשמים, ברשותם.

ענה משה רבינו ואמר: "אותם יהלומים צפונים הם בתורה הנגלית ובמצוותיה המעשיות. והרי הם "גזורים לפי מידתנו": בכבוד אב ואם, חסד וצדקה, דיני משא ומתן. וכיון שהלבוש שייך לנו, גם הסוד הצפון בו - לנו הוא".

שמות (יט,י): ״לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם״.

שמות (יט,טו): ״היו נכונים לשלשת ימים״.

רש"י (שבת פ״ז.): "לסוף שלושת ימים הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי״.

הקב״ה מצווה את משה להכין את עם ישראל לקראת מתן תורה, ואומר לו (יט,י): ״וקדשתם היום ומחר". ואילו משה רבינו אמר לישראל (יט,יא): "היו נכונים לשלושת ימים". נחלקו החכמים בביאור הכתובים, והביאם רש״י בפירושו.

שיטת רבי יוסי היא, שהוסיף משה יום אחד מדעתו. הגמרא (שבת פ״ז.) שואלת לשיטתו: "ומנין דהסכים הקב״ה על ידה״? תשובתה היא, שאכן הקב״ה לא השרה שכינתו אלא ביום הרביעי, כפי שהורה משה.

גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע״א, ביאר את עניין התוספת שהוסיף משה עוד יום מדעתו וכתב: עבור לימוד התורה הקדושה צריך חכמה ובינה. הקב״ה נתן את היום ומחר - כנגד חכמה ובינה, ומשה רבינו הוסיף יום אחד מ׳׳דעתו״ - כנגד הדעת.

הדעת זה הורדת הדברים למעשה לחיי היום יום!

אנחנו לא משאירים את התורה בתוך הארון מצופה זהב אלא פותחים, קוראים, ומיישמים בחיי המעשה!!!

רק מי שמקיים את ההלכה (אותיות ה'כלה') הוא זה שיש לו כלי ללימוד הקבלה! לקבלה בזרועות בעלה!
רמח"ל (תיקונים חדשים - תיקונא תנינא): "... אוריתא לא אתחזיאת לשום ב"נ אלא בגין דאתמסרת לעובדא. ואפילו למלאכי עלאי לא אתחזיאת אי לאו תיקונין עלאין דצריכין לאתתקנא על ידייהו. ורזא דא גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג,כ). דהא כלהו נהורין בוצינין לא אתגליין לחד בעלמא, אלא דאתמסר לאתתקנא, ובגין פולחנא דאתפלח לגביה אתגליא ואשתמודע. וישראל כגונא דא, בקדמיתא אצטריך למסרא אוריתא לעובדא בידייהו, ולבתר הכי לאסתכלא בה. ואינון דידעו הכי אמרו נעשה ונשמע...".
הרב קוק (אורות הקודש ג' - התיקון והנפילה פז): "אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים גם כן, ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, על פי התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.
ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.
אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולם, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה.
ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל".
לפי ההכנה של הכלים ככה אתה יכול לקבל את האור!!![1]
ה'העמק דבר' כותב על הפסוק  "ויסעו מרפידים" שלכאורה הפסוק הזה מיותר כי אנחנו יודעים שהיו שם אז למה הזכיר את זה?
אלא בזה שנסעו מרפידים מרפיון הידיים שהיה להם בתורה כך זכו לקבלת התורה כי כפי ההכנה כך תקבל!
לומדים את זה מהסיפור בגמ' (ב"מ פה:) על גדולים מעשי חייא "אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא".
שואל הנצי"ב למה עשה את כל זה? שיקנה יריעה ויכתוב את התורה לשמה וזה מצויין?
אלא הגמ' באה ללמד אותנו יסוד חשוב שכשר' חייא עשה את כל ההכנות ללימוד בקדושה ובטהרה ולשם יחוד, התורה שהילדים למדו אח"כ נכנסה בלב שלהם ברמה הכי עמוקה!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!





[1] אוה"ק (יד,לא): "וייראו העם את ה'. פי' יראת הרוממות... ואומרו ויאמינו - כי זה תשלום האמונה בהם". ע"י שהתכוננו ביראה זכו לקבל את אור האמונה!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: