הושענא רבה - החותם הסופי (שיעור)

הושענא רבה - החותם הסופי

הרב פרץ זצוק"ל: ביום הכיפורים היה חותם פנימי בשעת הנעילה, שבו נחתמה הנשמה להשם. מי שרצה להיות לקב"ה, להיות לרצונו, לעובדו בלב שלם, אז הקב"ה אמר לו, בני ככה אתה רוצה, הנה אני חותם אותך.

החותם הזה חוזר על עצמו בהושענא רבא מבחינת חיצוניות, מבחינת הגוף.

ידוע שהעיקר בעולם הזה, הבעל הבית בעולם הזה, זה הגוף. הוא יכול להתפרץ. אפילו שאדם בנשמה וברצונות שלו, בלב שלו, רוצה הרבה דברים טובים, אבל אם הגוף לא רוצה, אם הגוף והיצר הרע המידות הרעות לא נכנעים, אז האדם מתפרץ ופתאום מאבד את הכל. יוצא מכך שהעיקר זה החותם החיצון, שהוא חותם בתוך חותם. אותו החותם שהיה ביום הכיפורים, אותם שלוש שמות אהי"ה במילואם – אהי"ה דיודי"ן, אהי"ה דאלפי"ן, אהי"ה דההי"ן, שעולים גימטריה חותם, שבשעת הנעילה כווננו עליהם, ביחד עם המ"ן של הנשמה של האדם, עם המנצפ"ך – חוזרים על עצמם בהושענא רבא.

אומר רבנו האר"י (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ו') שארבעה ספרים ראשונים מחמשת חומשי תורה שניתנו מפי הגבורה, הם פנימיות, הם רומזים לחותם שנעשה ביום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות השניים לעם ישראל.

אבל החומש החמישי שהוא ספר משנה תורה, שייך להושענא רבא, שהוא מִשְׁנֶה למלך, הוא חותם משני למלך, כלומר לחותם שנעשה ביום הכיפורים[1]. אותו החותם שנעשה בארבעה ספרים ביום הכיפורים, עכשיו בחצות הלילה בדיוק, נעשה בכח לימוד ספר משנה תורה. רבנו האר"י מחדש שעצם הלימוד של הספר, זה החותם[2].

לכן צריך ללמוד את הלימוד הזה שנקרא "תיקון ליל הושענא רבא" דווקא בליל של הושענא רבא, לא בלילה, אלא בליל (שער הכוונות דרושי ברכת השחר: ליל הוא קודם חצות הלילה, ולילה הוא אחר חצות הלילה). התיקון נעשה בדיוק בחצות בכח הלימוד שאדם לומד לפני חצות.

ואז בחצות נשפע על האדם חותם החיצון שהוא המילויים של אהי"ה הנ"ל שהם גימטריה משנה עם הכולל של שלושת השמות – ק"מ (מלוי היודי"ן) קכ"ב (מילוי האלפי"ן) וק"ל (מילוי ההי"ן), המילויים בלי האהי"ה הפשוט.

מתי נעשה המ"ן של הנשמה, המנצפ"ך? – ע"י חבטת הערבות ביום. כלומר החותם מתפצל לשני חלקים. זה בדיוק החותם שנעשה ביום הכיפורים, רק שבהושענא רבא זה מתחלק. חלק נעשה בחצות הלילה, וחלק נעשה ביום. לאחר המשכת כל החסדים, ע"י הקפות ונענועים, אנחנו יוצאים לאחר קדיש תתקבל אל קרקע העולם ושם אנחנו עושים את המנצפ"ך.

אז המנצפ"ך האלה, הבדי הערבה האלה, יש בהם חשיבות! זה ממש הנפש של האדם! זה הפדיון נפש של האדם.

לכן כתב 'כף החיים', איש, אישה, גדול, קטן, כל בני הבית, ראוי שיהיה להם חמשה בדי ערבה וילכו לקרקע העולם, ויכוונו מנצפ"ך ויעשו כנגד האותיות של המנצפ"ך חמש חבטות. זה תיקון גדול מאד לנשמה של האדם.

סמוך לחצות קוראים קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות אומרים ברכות השחר (לא כולל ברכות התורה) ותיקון לאה, לאחר מכן לומדים מדרש "וזאת הברכה" בענין פטירתו של משה, ואדרא זוטא בעמידה. למי שמבין, הסודות העצומים שמתגלים באדרא זוטא הם בדיוק הענין של החותם הזה. הם בדיוק איך שאבא ואימא חותמים... הרי הגילוי של אדרא זוטא זה אבא ואימא. לא כמו אדרא רבא שלומדים בליל שבועות, שהגילוי זה אריך, ענין הכתר. ולבסוף קוראים תהלים עם שבעה כורתי ברית ועם הסליחות (מה שרגילים לחלק את התהלים לשבעה חלקים).

אומר החיד"א שקיימא לן, ברית כרותה לתהלים עם שבעה כורתי ברית שאפילו באמצע השנה אם חס ושלום נגזר על האדם איזה גזירה רעה, אם הוא אומר במנין של עשרה יהודים תהלים עם שבעה כורתי ברית, על המקום נקרע גזר דינו.

אם ככה, בלילה הקדוש הזה, מי יודע מה קרה? אנחנו לא יודעים איך נחתמנו. אפילו נחתמנו מצויין, למצויין יש מצויין דמצויין, יש טוב דטוב, יש אפשרות לשנות את זה לטובה. אז ע"י התהלים ושבעה כורתי ברית, אנחנו עושים את זה עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. אז זה ענין גדול מאד.

מיד לאחר הלימוד הולכים למקווה, לפני עמוד השחר, ובאים לבית הכנסת ומתפללים תפילה בכוונה ובהתלהבות. ואומר 'כף החיים', נכון שצריך לטבול בעמוד השחר, אבל יותר טוב לטבול גם אחר הצהרים לפני הלימוד, כדי שיהיה טהור בלימוד כל הלילה. שהלימוד יהיה בקדושה ובטהרה.

קץ זה גימטריה הקפה, ע"י ההקפות בהושענא רבא אנחנו עושים "קֵץ כָּל בָּשָׂר", אנחנו קוצצים את כל הקלי' שנשארו בעולם, "וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'", ויבוא משיח צדקנו במהרה, אמן כל יהי רצון.

החיד"א: "ביום הזה כל אחד לוקח בד ערבה מלבד ערבה שבלולב, ומקיפין אותו היום שבע פעמים וכן היו מקיפין את המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים והיום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומַשׂטין ולכן צריך להרבות בו צדקה, תפילה ותחנונים לעורר הרחמים העליונים, ירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים ובספר צדיקים לגאולה וישועה" (מובא בספר "סדר היום", ר' משה בן מכיר).

אנחנו לא בתפיסה הערבית שאומרת "מה שמַכּתוּב מכתוב". אצלנו, כְּתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ – יש לְהָשִׁיב!

"בסדר, שמענו. אבל רק צדיקים גדולים יכולים לעצור גזירות".

לא נכון. הושענא רבה הוא יומם של האנשים הפשוטים שפשוט עושים את דברי הנביאים מבלי להבין הכל.

יש מעשה נפלא על הבַּייתוֹסים, שרצו להראות שההושענות הן שטויות ללא היגיון והבנה. כשערב הושענא רבה חל בשבת, הם בכוונה הניחו את הערבות מתחת לאבנים, כי ידעו שלא יטלטלו את האבנים בשבת; להפוך אבנים בשבת הוא איסור דאורייתא (מן התורה) ואילו חיבוט ערבות הוא כולה מנהג נביאים.

באו אנשים פשוטים, הורידו את האבנים והוציאו את הערבות בשביל חיבוט הערבות, מה שמאד הצחיק את הבייתוסים, שאהבו ללעוג לכל הסגולות והמנהגים.

אבל חז"ל – הסכימו על ידם (של פשוטי העם), באקט יוצא דופן, בלעג נורא לבייתוסים, כי בני ישראל, אף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. הם יודעים מה הם עושים. ולקחו את הערבות האלה וחבטו בהם כמצוות היום (סוכה מג:).

למה מנענעים לולב ואת ארבעת המינים?

הגמרא כותבת כך: "אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו. 

מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.

במערבא (בארץ ישראל) תנו הכי (אמרו ככה): מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים (סוכה לז:)".

איזה הבדל העצום בין תורת בבל, תורת הגלות, לבין תורת ארץ ישראל.

בגלות מזכירים את כוחו האדיר של הקב"ה: ארבע רוחות שלו, הכל שלו. ואילו במערבא, ארץ ישראל שיש בה כל כך הרבה ערבות, מדגישים את כוחו של האיש הפשוט: עוצר רוחות רעות ועוצר טללים רעים.

בדומה לכך, גם ההקפות. למה מסובבים את התיבה? רבי יוסף קארו יאמר בשולחן ערוך: כמו שמסובבים קברי צדיקים כשאתה בעצם אומר לקב"ה "אני כלוא, אני לא יכול לצאת. אסובבה את מזבחך, ה'. תראה באיזה לוּפּ אני נתון".

לא, אומרים המקובלים. שבעת הסיבובים הם כמו הסיבובים שעשה יהושע מחוץ לחומת יריחו כדי להפיל אותה. אתה לא כלוא בתוך החומה כי אם נמצא מחוצה לה. וזה החותם של הושענא רבה – "חותם", אותיות חומת; חומת יריחו.

כך מורידים מים. כמו חוני המעגל – האם הוא אדם שמסמן לקב"ה "אני כלוא ולא יכול להזיז את ידיי ואת רגליי כי אין גשם, תוריד גשם כי אני חסר אונים", או שהוא בעצם ענק כי הוא עושה כזו פעולה למטה? "איני זז מכאן עד שתביא גשמים", הוא אומר במעגל ששרטט על האדמה ומזיז כאלה מהלכים למעלה.

איזה סוד הוא, היום הזה. מי מניע דברים בעולם – רק ריבונו של עולם? רק התפילות שלנו? והתשובה היא: שנינו.

אם הישועה באה רק מה' ורק מידו, זו ישועה קטנה כי זה אומר שאנחנו מאד קטנים וחסרי יכולת. ואם הישועה באה רק מכוחנו ומכוח תפילתנו, זו גם ישועה קטנה.

ואילו הושענא רבה היא ישועה גדולה! העובדה שאנחנו לא יכולים בלעדי ה' היא ידועה. העובדה הלא-ידועה היא שהוא, כביכול כביכול כביכול, לא יכול בלעדינו. אני והו – הושיעה נא! כך כתוב. בלי א'. וזה רמז לפסוק בירמיהו (מ,א): וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים. כביכול-כביכול, הקב"ה כולא את כוחותיו ולא יכול להרעיף אותם מבלי שנעשה פעולה מלמטה.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל: לכאורה, הערבה היא האומללה שבמינים, אבל, שימו לב איך אנחנו דואגים כל החג רק לה:

במהלך החג אנו עוסקים רק בערבה. בכל בוקר אדם פותח את הלולב שלו ובודק את מצב הערבה, אם יבשה או נבולה, אם יש צורך להחליף אותה. ללולב, לאתרוג ולהדס אין הוא דואג כך, מעבר להבטה בהם מדי פעם. וכל מעייניו של אדם בחג הם בערבה 

ובסוף חג, דואג אדם שיהיו בידיו חמישה בדי ערבה.

כתוב על הקב"ה סֹלּוּ (פַּנוּ דרך) לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָ-הּ שְׁמוֹ (תהלים סח,ה) ה' רוכב על ערבות. מה זה אומר – שהוא רוכב עליהן ולהן אין אישיות? או, אולי, הן המובילות אותו לאן שהן רוצות?

שלמה המלך מחפש את המשמעות בעולם והכל לא מוצא חן בעיניו, בסוף המסקנה שלו היא מסקנת דוד המלך: הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א,ב) – הבל הפה! הכל טמון בכוח המדהים הזה שברא לך הקב"ה, רק לפתוח את הפה ולומר "אנא ה' הושיעה נא".

הכל בידיים שלך!!!

הרמב"ם (מורה נבוכים פרק אחרון): כאשר אתה מביט ואין לך צל חס ושלום, או כשיש לך צל, למה הכוונה? והוא אומר – תשמע. הדבר היחיד שצריך לבקש הלילה בחצות הלילה הוא מאור פנים. כי הקללה הכי נוראה היא וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים לא,יח) אז בליל הושענא רבה אתה מתחנן: "ה', תאיר אלי פנים השנה!"

וה' אומר לך: נשמה, אתה זוכר מה כתוב?  יָאֵר ה' פָּנָיו – אֵלֶיךָָּ! (במדבר ו,כה) אם לך יש מאור פנים, אני אאיר לך את כל השנה הזו. אבל אם אתה חשוך, לא תהיה לך שנה של אור.

זאת הכוונה בעניין הצל, אומר הרמב"ם. הרי איך יהיה לנו צל באמצע הלילה? לבן אדם יש צל רק בהיותו עומד באור. אבל כשאתה חשוך, לא יהיה לך צל.

לפי העיקרון: ה' צִלְּךָ, עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכא,ה) - ה' הוא הצל שלך, כביכול. כשאתה מאיר פנים – הוא יאיר לך.

איזה רעיון נועז. אתה לא הצל של ה' אלא הוא, כביכול, הצל שלך. כמה כוח זה נותן בידיך.

ואיזה מזל שכל זה נעשה כשאנחנו בסוכה!!!!! חסדי ה' עלינו!!!

---

[1] אריז"ל (ליקוטי הש"ס - מסכת אבות): "שוב יום אחד לפני מיתתך. דע כי במקום א' בזוהר אמר כי מסתלק הצ"ל ל' יום לפני המיתה ובמקום אחר אמר שמסתלק בליל ה"ר אך שניהם הם אמיתים כי בליל ה"ר מסתלק הצל להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו וע"י הסרתו והסתלקות מעליו ישלטו אז בו החיצונים וכיון שנמס' בידם לא חיישו עוד ואז חוזר הצל למקומו כי זולת הצלם אין חיות להאדם כלל ולכן אם נגזר עליו שימות אחר י' חדשים וכיוצא מהיכן ימשכו לו עוד חיות אם לא שיחזור הצלם למקומו ואח"כ ל' יום קודם שימות אז מסתלק לגמרי ובאותו צל מסתלק חיות האדם יום יום עד שימות לגמרי ולזה ארז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך דהיינו יום הושענא רבה שהוא היום לפני המיתה ממש והבן. ג"ז מהרב זל"ה".

[2] גיטין (סו): "לשדים יש בבואה אבל לא בבואה דבבואה".

גר"א והרב פתיה: אסתר שלחה שידה למלך אחשורוש, זה נרמז בכתוב "בבואה לפני המלך".

מה זה צלם? חלק רוחני המתאם בין הנשמה לגוף (לפי כמות הצלמים שיש לאשה כך מספר הילדים שהיא יכולה ללדת פחות אחד בשביל עצמה).

עץ חיים (שער לט דרוש ח): "בזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה וכיון שיצאה נפשה וניתן בבנימין כשנולד לכן מתה וזהו ויהי בצאת נפשה כי מתה".

לכן קראה לו 'בן אוני' - הכח שלי – נתנה לו את הצלם שלה האישי, לכן יעקב ישר החליף לו את השם לבנימין – בן ימין – הצד של הדוכרא כדי שיוכל להוליד.

הצל"ם מורכב מצל"ם עליון (אך בצלם יתהלך איש) ועוד שני צללים מתחת (נסו הצללים), כל השלושה הם כנגד מילואי אקי-ה, העליון כנגד קס"א והתחתונים קמ"ג וקנ"א.

לשדים אין את הצל התחתון (בבואה דבבואה) ולכן יש להם רק קס"א + קמ"ג = בגי' שד.

לאנשים יש את כל השלושה ולכן יש להם חותם מלא.