ראש השנה - חומרת החטא ועוצמת התשובה

חומרת החטא ועוצמת התשובה

"תארו לכם אשה מבוגרת, לאחר עשרות שנים של נישואין ללא בנים, שזכתה ללדת בן אחד יחיד, ולהיות לאם. כמה אוהבת אם זו את בנה התינוק, ומה רבה דאגתה לו. איזה חום ואהבה מרעיפה האם על בנה, וכמה שמחה ועונג הוא מסב לה. יום אחד, הולכת האם עם תינוקה בחיקה בחצר, מלטפת אותו ברכות ושרה לו שיר נעים. לפתע מגיע בריצה שודד אכזר, מניף חרב ארוכה וחדה, וברגע אחד מנחית מכה איומה על התינוק שבידי האם, מכה שכורתת את ידו הקטנה. לפני שהאמא המזועזעת מתעשתת, בלי להניד עפעף, מתכופף השודד, מרים את היד הכרותה של התינוק מהאדמה, ומסביר: הייתי צריך אוכל לכלב שלי, מסתובב והולך".

מי לא שומע ספור כזה ומתמלא חמת זעם על שודד איום זה? כמה מזדעזע הלב, כמה מתקוממת הנשמה להשיב לרשע זה כגמולו!!

אבל, במבט שני, זהו משל, שמדמה בקצת, מה מתרחש כאשר יהודי חוטא.

האמא – השכינה. התינוק – הנשמה. הכלב – הקליפות. וקשה מכל, השודד – הוא הבחירה החופשית שלנו שהביאה למעשה הנפשע הזה. נשמתנו חוסה בצל השכינה, וכשאנו חוטאים בזמן שהנשמה בקרבנו אנו משליכים כביכול איברים שלה ומפרנסים את הקליפות והסטרא אחרא, והכל ע"י מעשה שלנו!

לאחר הבנה כזו, יש אפשרות שאדם יאמר: אם זה מה שגרמתי, זה מה שפעלתי, כבר אין לי מה לעשות בעולם הזה, אין איך לתקן פגם כזה. ואם כך, התגובה האפשרית היא פריקת עול, 'לפחות שנהנה בעולם הזה במקום לסבול בשני העולמות'...

אפשרויות התקון: בעולם הרפואה עוד לא קם הרופא שמסוגל לחבר ראש כרות מאדם ולהחיות אותו, זהו מצב בלתי הפיך. אבל חשוב להדגיש שברוחניות אין הדבר כן. ומה שמוגדר כ"ראש כרות", אפילו הוא, ניתן לתיקון ולהתחלה מחודשת. זה מה שנזכר כעצם הלוז, שגם כשכל הגוף נרקב, יש קיסטא דחיותא, נקודה שורשית פנימית שממנה תתחיל תחיית המתים לעתיד לבוא.

תשובה משמחה: התשובה צריכה להביא לשמחה. מי שחוזר בתשובה ונהיה בעל עצבות זו טעות.

משל לאדם שהיה צריך להגיע לישוב פלוני. בצומת שמולו מישהו החליף את השילוט בכוונת זדון, ובמקום להגיע לישוב היהודי, עשה אותו אדם את הדרך לכפר ערבי עוין. לאחר 10 דקות נסיעה, כשהיהודי חסר סבלנות להגיע, עוצר אותו ערבי אחד ושואל: לאן אתה צריך להגיע? א"ל: לישוב פלוני. עונה הערבי: כדאי לך לעשות פרסה ולהמשיך לצומת וכו'. כאן מבין היהודי שהערבי בעצם הציל את חייו. אמנם הוא הפסיד לפחות 20 דקות מזמנו, אבל איזה טיפש יתרגז על זמן זה שהלך לאיבוד? הוא היה עלול להירצח, ובמקום זה הוא עושה פרסה וניצל.

השינוי בחיים שלנו הוא לא סימפטי. יותר קל לעשות פניית פרסה בכביש מאשר לשנות כוון בחיים. יחד עם זה, השינוי מביא שמחה. הצער של ההכרה בטעות נותן את הכוח לפנות אחורה ולשנות כוון.

הנשמה לפני שהיא יורדת לעולם יש לה פחד גדול מאוד והיא בוכה לפני ה' יתברך שהיא מפחדת מאוד לרדת לעולם הזה ואפי' שהיא יודעת ש-"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" היא רואה את כל הניסיונות שעתידים לעבור עליה ומאוד חוששת שהיא תעבור עבירות.

ה' עונה לה שלא תדאג כי הוא נותן לה מתנה ששמה תשובה ותמיד תוכל להיטהר ולהתנקות לגמרי.

אבל עדיין היא מפחדת כי היא לא לבד פה בעולם יש לה גוף גשמי ואולי הגוף הזה לא ירצה לעשות תשובה ולא יידע איך לעשות את זה?

ה' עונה לה שבשביל זה הוא נותן לנו נ"ב ימים בשנה שבהם מאיר לכל יהודי את הדרך לחזור בתשובה, וכתוב בחז"ל שאבינו שבשמים מקיים את כל המצוות ובאלול הוא מקים את המצוה של ערי מקלט כמו שהאר"י הק' כותב שאלול ר"ת "אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שכל יהודי יכול לברוח לאלול שאז הקב"ה מקיים את מה שכתוב בערי מקלט "תכין לך הדרך" ומגלה לכל אחד דרך תשובה!

ר' צדוק  אומר, שללכת לגיהנם אחרי מאה עשרים שנה זה שטות. כי גם אחרי שאדם חטא, הוא יכול לבחור: או לתת לאחרים לכבס את נשמתו בגיהנם וכך לצאת נקי, או להצטער מעומק הלב על העוונות שלו בחיי חיותו. כאשר האדם בעצמו יוזם תהליך של הכרה בעומק החטא מבחירה מתוך העולם הזה, זו בודאי מעלה יותר גדולה.

הישמח ישראל  אומר שאפילו שאין בנו את הכח לעשות תשובה באמת, אבל הרי ה' ציווה אותנו לעשות תשובה, ומצוות צריך לעשות. אנחנו באים לארמון, נכנסים להיכלו של מלך, ונעמדים מולו. והמלך שואל: מה אתה עושה כאן? ותשובתנו היא: הרי אתה קראת לי לבוא, אז באתי מהר.  הרי כשהמן הגיע לאחשורוש אף אחד לא בא אליו בטענות שבא מלוכלך...

אבל הכי טוב כמו שר' נתן בליקוטי הלכות אומר, בסוף כל שנה, בסוף כל חיי היהודי, אנחנו יודעים שהמלך יקרא לנו. אם כך, מוטב לתקן את מעשינו ובגדינו עוד לפני שבאים לפניו.

*אסור להתייאש מתשובה בשום מצב! כמו חזקיהו אפי' שמגיעה אליו נבואה מפורשת מישעיה 'מת אתה ולא תחיה' לא מתייאש ופונה אל הקב"ה בתפילה!!!

*חז"ל אומרים 'שבלעם היה רשע ערום שאמר חטאתי' – אפי' שהוא לא באמת מצטער ונהיה צדיק ידע שא"א לקטרג עליו יותר ברגע שמתוודה.

*"רצון יראיו יעשה"- ה' ממלא את הרצון של האנשים היראים ממנו, שזה "ואת כל הרשעים ישמיד"- ה' משמיד את כל הכוחות של היצר הרע שבתוכם!

*גם אנשים ששקועים עמוק למטה הוא שומע! כמו שכתוב "השמיעיני את קולך" שזה נאמר על המצב של הללו והללו עע"ז! וה' בכל אופן מתחנן לשמוע אותנו גם במצב הזה, "כי קולך ערב"! כמו שאבא ישמע את הבן שלו לא משנה באיזה מצב כשהבן צועק אליו!

*"כדלים וכרשים דפקנו דלתיך" – כשסתם מישהו דופק אתה שואל אותו מה אתה צריך, אבל כשבא עני עם בגדים קרועים ובלויים הוא לא צריך להגיד כלום ישר מבינים למה הוא בא, ונותנים לו את מה שהוא צריך...

נוכח פני ה':

בשביל שנוכל לדבר טבעי עם ה' יתברך ולהתחנן לפניו שיסלח לנו אנו צריכים להפנים שה' באמת נוכח פה ושומע את התפילה שלנו אם לא זה אף פעם לא יהיה טבעי, כי אם הוא לא פה ושומע אז אתה מרגיש שאתה מדבר אל הקיר...

ר' ברוך ממז'יבוז' אמר עה"פ "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" הקב"ה אומר לשב בתשובה: אני אסלח לך כדבריך – באותה מידה של כנות שאתה דיברת!

הרב שטיינזלץ סיפר לתלמידים שפעם התפלל מנחה בביתו, ועמד ליד הקיר בתפילת עמידה, בתו, שהייתה אז ילדה קטנה, התבוננה באבא עומד מול הקיר וממלמל, חכתה בסבלנות שיסיים, כשסיים, שאלה אותו: אבא, עם מי דיברת? אמר לה: עם ה', מיד שאלה בסקרנות: ומה הוא אמר לך?... כאן אמר הרב לתלמידים: כשהיא שאלה את זה, באמת התביישתי...

חוץ מזה שצריך להתפלל בתמימות של ילד שמדבר עם אביו שנמצא על ידו...

צריך לדעת גם שעל כל מילה שאנחנו אומרים לה', הוא שומע הרבה יותר ממה שהתכוונו לומר, ממש כמו מבוגר ששומע ילד קטן מדבר, המבוגר יכניס לתוך המילים הפשוטות שהילד אומר הרבה יותר משמעות ממה שהילד מדבר.

ה' לא שומע רק את המילים שיוצאות מהפה שלנו, הוא שומע גם את הנשמה משתוקקת אליו בהתבטלות גמורה, ואז סולח לנו להכל בע"ה כמו שכתוב: "אל הוריתנו לומר  מידות שלוש עשרה" שרק כשאומרים את זה כבר מתעוררים רחמים גדולים, כמו שכתוב: "אל מלא רחמים" – מה זה מלא רחמים, תגיד אל רחמן? אלא כמו כלי מלא שכשרק נוגעים בו הוא נשפך מכל הצדדים! רק תדבר וה' ישפיע!

שנזכה בע"ה לא לפספס את ההזדמנות היחידה שה' נותן לנו פעם בשנה להתנקות לגמרי ושנה הבאה להיות חיילים נאמנים שלו יתברך אמן!