יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

פרשת כי תבא - שבירת התאוות

שבירת התאוות


דברים (כו,ב): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה".
מצוות הבאת ביכורים עיקר טעמה הוא, שבירת התאוה והכנעה להשי"ת, שאע"פ שעברה שנה תמימה שבעל השדה לא אכל פרי חדש, וכשרואה פירותיו בעיניו, הרי התאוה הראשונה הרי היא חביבה עליו, ומ"מ הוא כובש את יצרו ותאותו ואינו אוכלה, אלא מקדישה לשמים, ואומר "הרי זה ביכורים" בזה הוא מרגיל את עצמו שלא להיות זולל וסובא. שכן התאוה מידה מגונה היא כמאמר חז"ל "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"

כמו שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" הטעם להבאת ביכורים כדי שירגיל אדם עצמו "לכבוש את תאוותיו", עובד אדמה משתוקק להנות מגודל טרחותיו שיגע ועמל לאכול ולהנות ממעשה ידיו ורוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, וצוה השי"ת "שיכבוש את יצרו מתאוותיו" בראשית פרי האדמה אשר עיניו כה נשואות עליו ומשתוקק, יביא לכהן כמהנה לת"ח ויעשה בו מצוה ע"כ.

הגמ' (שבת קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה".

מי הוא ר' אלעזר בן ערך?

למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.

"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם".

וכן בחגיגה (יד:) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

וכן בסנהדרין (כו.) שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא (הממונה על ביתו של חזקיהו מלך יהודה היה דורש בפני מאה שלושים אלף איש וחזקיהו היה דורש בפני מאה ועשר אלף איש). כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא [וזרק אותו מעבר לחומה בחץ]: ובאותו פתק כתב שבנא וסיעתו – השלימו עם סנחריב ומוכנים להכנע, חזקיה וסיעתו לא השלימו. הוה קא מסתפי חזקיה [היה מתיירא], אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא [דעתו של הקב"ה אחר הרוב], כיון דרובא מימסרי – אינהו נמי מימסרי [שרובם רוצים להימסר בידי אשורים הרי אלה שאינם חפצים בכך גם ימסרו]. בא נביא ואמר לו: לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

ומסיימת הגמ' כי הוה נפיק איהו [כאשר היה יוצא הוא מן השער להמסר בידי האשורים], אתא גבריאל אחדיה לדשא באפי משרייתיה [ואחז את השער בפני מחנהו ולא יכלו לצאת אחריו ויצא רק הוא לבדו]. אמרו ליה: משירייתך היכא [היכן מחניך]? – אמר: הדרו בי [חזרו ולא קיימו מה שהבטחוני]. אמרו ליה: אם כן אחוכי קא מחייכת בן [לצחק אתה מצחק בנו שהולכת אותנו שולל בטענה שמאחריך עומד מחנה גדול של תומכים], נקבוהו בעקביו, ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין. אמר רבי אלעזר: שבנא בעל הנאה היה.

אפי' שהיה שבנא ת"ח ומנהיג גדול הגיע לידי מדרגה כזו שפילה כי כל שאיפתו בחיים היתה תאוה ותשוקה.

אומר המדרש שאם יעקב אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף וזהב.

אומר התניא (פרק יד'): גם בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳.

מה השורש של התאוות? הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.

אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!


זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמיםJ

הנקודה של הבחירה ועבודת המידות - היא הנקודה שאנחנו מעל החיות, אנחנו יצור שצריך ויכול לתקן את עצמו בצורה תמידית:

סיון רהב מאיר: האדם. הברייה היחידה שלא נאמר עליה "כי טוב", הברייה היחידה שיכולה לבחור בין טוב לרע.

המשוררת הפולנייה ויסלבה שימברובסקה היטיבה לתאר בשירה:

לַבָּז אֵין שׁוּם טְעָנוֹת כְּלַפֵּי עַצְמוֹ.

מוּסַר כְּלָיוֹת זָר לַפַּנְתֵּר הַשָּׁחֹר.

דָּג הַפִּירַנָה לֹא מְפַקְפֵּק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו.

נְחַשׁ הַפַּעֲמוֹנִים מְקַבֵּל אֶת עַצְמוֹ לְלֹא סְיָג.

אֵין בַּנִּמְצָא תַּן עִם בִּקֹּרֶת עַצְמִית.

הָאַרְבֶּה, הַתַּנִּין, הַשַּׂעֲרוֹנִית, וּזְבוּב הַבָּקָר

חַיִּים כְּמוֹת שֶׁהֵם חַיִּים וּמְרֻצִּים מִזֶּה.

מֵאָה קִילוֹ שׁוֹקֵל לֵב הַלִּוְיָתָן אוֹרְקָה.

אֲבָל מִצַּד שֵׁנִי הוּא קַל.

אֵין לְךָ דָּבָר חַיָּתִי יוֹתֵר

מִמַּצְפּוּן נָקִי

עַל הַפְּלָנֶטָה הַשְּׁלִישִׁית בְּמַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ.

(תרגום: דוד וינפלד).


כל הנבראים מגיעים אל תכלית שלמותם ביום בריאתם. ורק אנחנו קיבלנו תפקיד.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: