הבדלה – דעת – בר מצוה
בראשית
(ב,ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר
מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ
חַיָּה".
האדם מורכב גם מעפר מן האדמה וגם מנשמת חיים
החצובה מתחת כסא הכבוד!
דרך ה' (א,ג): "גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב משני הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל אחד מהם יטה בטבע לצדו. דהיינו: הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלמות המעותד, ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלמות, ונדחה ממנו ח"ו, ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו, ולקנות שלמותו".
עד הבר מצוה יש רק את היצה"ר והעסק לא כ"כ מעניין, בבר מצוה מגיע גם היצר הטוב (אבות דרבי נתן (טז): ”אמרו שלוש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב. ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו... לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב“. זוה”ח ח”א יח, זוהר ח”ב צח, א) ומתחיל האקשן, יש מלחמה!
ביום הבר-מצוה הבחור מקבל דעת.
ביום הבר-מצוה מאיר הניצוץ של משה רבינו, רעיא מהימנא, הדעת של כל ישראל. (כמבואר בספר התניא בענין "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא").
בחב"ד מסופר (ספר השיחות תש"ה), שבדיוק לפני שבעים שנה, כאשר הרבי המהר"ש נעשה בר מצוה, הוא זכה לשמוע ולחוש ולהרגיש ממש את הענג הגדול בשמים, כשהיהודים בסוף התפלה בלילה הראשון של ראש השנה מאחלים זה לזה "שנה טובה", ושני המלאכים שמלוים כל יהודי (כפי שכתוב בגמרא) נמצאים בשיא ההתפעלות – עולים לשמים ללמד זכות על עם ישראל וממשיכים את כל הברכות.
הוא אומר שאז הוא שמע כי הוא היה בר מצוה – שאז מקבלים דעת.
על בצלאל כתוב "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", ורש"י מסביר שדעת היא רוח הקדש.
הדעת זהו הכח להכריע בין שני דברים!
ויקרא (י,י): "לֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר".
ירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב): "אומרים הבדלה בחונן הדעת במוצ"ש כי אם אין דעת הבדלה מנין?".
החטא של אדם הראשון היה בעץ הדעת!
עכשיו החתן בר מצוה צריך ללמוד איך להילחם, וגם לנו לא יזיק :-)
גמ' (ברכות ה.) כותבת: "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה".
למה לעשות את כל הדברים שהגמ' אומרת ורק אח"כ אם שום דבר לא עוזר יזכיר לו יום המיתה? שיקרא ישר וזהו! בשביל מה לנסות עם סכין קטן ואח"כ עם כלי נשק יותר ויותר? תפוצץ אותו ישר וזהו?
אלא במלחמה עם היצה"ר יש עניין להרוויח זמן!!! כי הוא ממלא את כל המסך בדמיונות ולוחץ עליך לעשות עבירה עכשיו, אם מחכים קצת זמן יורד כל האוויר מהבלון הנפוח ואתה מגלה שאין כאן כלום...
כמו המשל שכותב רבי נחמן שהיצר הרע רץ עם יד סגורה וכולם רצים אחריו כל החיים ובסוף פותח את היד ורואים שאין כלום אבל כבר מאוחר מידי...
אשה אחת רואה בסופרמרקט סבא הולך עם נכדו בן השלוש. היה ברור שלא קל לסבא, עם הבכי הבלתי פוסק של הנכד בכל פעם שראה ממתקים, חטיפים או צעצועים וצרח בקולי קולות.
הסבא נראה שומר על קור רוח ואומר בקול רגוע
ושלו: "רון, תירגע, זה לא ייקח הרבה זמן".
משלא פסקו הצעקות, ממשיך הסב להרגיע בקול
מאופק: "רון, תחזיק מעמד, הכל יהיה בסדר. אנחנו מסיימים את הקניות ונצא
מפה".
משגברו הצרחות בקופה, מרגיע הסב בשלווה:
"רון, אין סיבה להתרגז, נסה ליהנות מהטיול המשותף, ועוד דקה אנחנו באוטו בדרך
חזרה הביתה".
ניגשת האשה אל הסבא ואומרת לו: "תשמע, אני
חייבת להגיד לך אתה פשוט סבא מדהים. איך דיברת אל הילד ואיך הרגעת אותו בקור רוח
למרות העצבים. רון הוא ילד בר מזל שיש לו סבא כמוך".
"תודה" אומר הסבא, "אבל רון זה
אני. ליללן הקטן והמעצבן הזה קוראים נועם".
החכמה היא לחכות קצת זמן... לכן הגמ' נותנת לך עצות מה לעשות שהן טובות כשלעצמן וגם לוקחות זמן...
חזון עובדיה, יו"ט עמ' שסד': "לכן כתוב (משלי טז,לב): 'טוב ארך אפים מגיבור'.
האריז"ל כתב שאילו היה אדה"ר מחכה לשבת היה מותר לו לאכול מעץ הדעת, והחטא היה פשוט שלא חיכה...
לכן בועז אומר לרות "ליני הלילה והיה בבוקר" כדי לשקול את העניין כמו שצריך בלי רתיחת היצר...".
בחור יהודי צעיר גויס לשרת בצבא הרוסי, ונשלח לשרת באזור הצפוני והקר. בליל שבת אחת, בקור עז ומקפיא, הגיע תורו של הבחור לשמור על המחנה. בבקתת השומר מונח היה תמיד מעיל צמר עבה ומחמם במיוחד, מתאים לקור המקפיא שבחוץ, כל חייל היה לובש את המעיל במשמרת שלו ומשאיר אותו לבא אחריו. הבחור שלנו רצה גם הוא ללבוש את המעיל. אבל הופ, יש בעיה.
החייל הקודם סיים את המשמרת, פשט את המעיל ותלה
אותו על ענף שהשתרבב מעץ סמוך. הבחור שלנו שהיה גם תלמיד חכם, ידע שההלכה אוסרת
עליו להוריד את המעיל מהעץ בשבת.
אז מה עושים?
מצד אחד, מצוות התורה אוסרת עליו להוריד את
המעיל. מצד שני הקור המצמרר.
נכון, כמו כל אחד אחר גם הבחור שלנו ידע שפיקוח
נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל הוא לא היה משוכנע שמדובר בפיקוח נפש. נכון,
קר, לא הכי נעים. אבל בכל זאת יש לו מעיל, קצת פחות עבה קצת פחות מחמם. אולי זה לא
הכרחי, אולי הרצון הטבעי להתפנק הוא זה שמניע אותו לעבור על ההלכה.
החליט הבחור להמתין קצת. רק חמש דקות.
חמש הדקות עברו בשלום, אף אצבע לא קפאה, כל
שרירי הגוף עבדו כמו שצריך. והוא החליט שאפשר לחכות עוד חמש דקות. הוא היה משוכנע
שאין סכנה בחמש דקות אלו, והוא המתין.
חלפו להם כך, חמש דקות, ועוד חמש דקות, ועוד
חמש דקות. ובכל פעם דחה הבחור את הורדת המעיל מהעץ בעוד חמש דקות. היה לו קצת קר,
התחושה לא הייתה הכי נעימה, והרוח הקרה שצלפה בפנים לא הוסיפה לתחושה הנעימה, אבל
בכל זאת מבפנים הוא הרגיש טוב, הסיפוק על שמירת ההלכה מילא את לבו, והוא המשיך
להמתין עוד חמש דקות.
ועוד, ועוד, ועוד. רק חמש דקות.
עד הבוקר. עד שהתחלפה המשמרת. הוא הצליח להחזיק
מעמד, בריא ושלם בלי המעיל שתלה על העץ.
היה כדאי לחכות.
(לבחור הזה, אגב, קראו רבי יעקב ישראל
קנייבסקי, מי שלימים התפרסם כצדיק ותלמיד חכם גדול, וידוע בכינויו ה'סטייפלר',
נפטר בשנת תשמ"ה).
בהצלחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!