יום הכיפורים (לפני נעילה) - נעילה – יחידה – פנימיות!!!

נעילה – יחידה – פנימיות!!!

הושע (יד,ג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".

רבי גרשון מאיר ביירסקי זצ״ל, (רבה של וושלקובה): משל למה הדבר דומה, לילד שהגיע הביתה, ומצא אשכול בננות בשלות, שאמו קנתה בעבורה בהוראת הרופאים. אמר לעצמו: ודאי תספיק לה מחצית הכמות, ואכל חצי. "בטן רשעים תחסר" ראה כי טוב אכל גם את המחצית השניה. הבננות מצאו חן בעיניו, והוא אמר לעצמו: לאמא תספיק גם בננה אחת. אכל את כל השאר, ועריץ לא שבע. אמר לעצמו: אמא כה טובה, ודאי תסכים שאתחלק עימה. וחילק גם את הבננה היחידה.

אבל כיצד חילק את הבננה?

הוא נטל את התוך, והשאיר לאמו את הקליפה...

והנמשל: הקב״ה תובע מאיתנו את כל עיתותינו ורגעינו, אבל אנו ״מורים היתר״ לעצמנו. את כל היום ניקח לעצמנו, ומה ניתן להקב״ה? את התפילות...

עם הזמן גם התפילות לא משהו והאדם אומר טוב, יום כיפור זה מספיק... אבל כשמגיע יום כיפור, יש את האמירה ואת הכוונה. הקליפה והתוך. וכבר נפסק: ״טוב מעט בכוונה, מהרבות בלא כוונה״.

אבל אנו החלטנו אחרת: לא מדלגים חלילה על שום פיוט, רק מחשבותינו יכולות לשוטט בכל העולם...

וידוי הגדול לרבינו ניסים: "התפללנו והתודינו בלא כונת הלב, ושכינה צועקת בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני".

בא הנביא הושע ומזהיר: ״קח טוב״ - את הטוב, את הפנים, את הכוונה — תיתן לקב״ה!

טור (או"ח תריט): ״וביום הכיפורים אומרים אותו (״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״) בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכים״.

רבי זלמן סורוצקין, בעל ״הדעה והדיבור״: אם ישאלו אותנו: באיזו שעה משעות יום הכיפורים דומה היהודי יותר למלאך ה׳ צבאות - בתחילת יום הכיפורים, תיכף בשעה שקידש היום, או בסופו? בלי ספק נשיב: בסוף היום הקדוש, לאחר שלא אכל ולא שתה יותר ממעת לעת (עם התוספות), ועמד בתפילה, והתוודה כל היום, והרחיק ממנו את כל הדברים המביאים לידי תאוות גשמיות, והסיר מלבו קנאה ושנאה ותחרות - בודאי הוא דומה אז למלאך שרת. [כמו שמח"ט גבעתי עופר וינטר אמר: רק אחרי יומיים בשטח החיילים נהיים אפקטיביים כי הסוללות של הסמרטפונים שלהם התרוקנו].

אבל בתחילת ליל יום הכיפורים, כשהוא בא לבית המדרש מן השוק, מן העולם החיצוני, המלא קנאה, שנאה ותחרות, וטרם הספיק להסיח מלבו. כשהוא בא לבית המדרש בבטן מלאה כל טוב וטרם הספיק לחשוב חשבונו של עולם ולהתוודות ולהתחנן לפני בוראו - אז הדמיון למלאכי השרת הוא רק חיצוני (עומד על רגליו, הבגד הלבן והטלית, שהיהודי עטוף בה בליל יום הכיפורים), אבל בנפשו פנימה, כמדומה לנו, רחוקים אנחנו בשעה ההיא ממדרגת מלאכים.

וראה זה פלא: בתפלת ערבית בליל יום הכיפורים אנו מרשים לעצמנו לומר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ בקול רם, כמלאכי השרת, ואילו בסוף היום הקדוש, אחרי שקיימנו את כל עינויי יום הכיפורים ואחרי הוידויים והתפלות, כשאנו מתחילים לקרוא קריאת שמע בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים, אנו אומרים ״ברוך שם״ בלחש, כבשר ודם פשוט.

היכן ההיגיון? והלא הדברים קל וחומר, לכאורה: אם אמש היינו כמלאכים, על אחת כמה וכמה עתה, לאחר יממה של עינוי, צום ותפילות!

אלא הכל הולך אחר הכוונה!

משום כך, בליל יום הכיפורים, למרות שהיהודי אכל ושתה עד לפני שעה קלה, וטרם הספיק לנער מעליו את כל הגשמיות שהביא עימו מן הרחוב, בכל זאת, מכיוון שקיבל עליו את כל החמישה עינויים של היום הקדוש, והוא מכין את עצמו לפשוט מעליו את כל הגשמיות ולשוב אל ה' הרי הוא כבר נחמד למעלה, וכמלאך ה' רשאי הוא לצעוק בקול רם ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. מה שאין כן במוצאי יום הכיפורים, למרות שהוא מעונה ומרוחק ברגע ההוא מקנאה ושנאה ומנוקה מעוון, אבל מכיוון שהוא מכין את עצמו לצאת ממדרגה זו למדרגת בשר ודם, מן הקודש אל החול, ומכיוון שהתחיל להתפלל ״והוא רחום״ בחטיפה, כדי למהר ולאכול ולשתות - הרי הוא כבר בשפל המדרגה ואינו ראוי לומר ״ברוך שם", אלא בלחש.

נעילה זו תפילה של פנימיות!!!

כנגד היחידה שבנפש אחרי כל החלקים בתפילות הקודמות!!!

הפנימיות של הפנימיות שלנו – היחידה – זו נשמת משיח! זה הדבר היחיד שראוי להתפלל עליו עכשיו!!!

*הבן של המלך שגורש וביקש מגפיים במקום לחזור לארמון...

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): במדרש תהלים (מזמור ט' בסופו) 'השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו' עכ״ל...

והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.

והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.

והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת) להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: קול צום ממון מכפרים.

צומות היינו אמורים לעשות מליונים (לפי האריז"ל), ואנחנו עושים רק אחד סמלי...

לפדות כל כך הרבה צומות בצדקה - "חטאיך בצדקה פרוק" – אנחנו לא יכולים, צריך משכנתא... אז אנחנו נותנים רק קצת צדקה...

מה נשאר לנו? קול... לצעוק את כל הכוונה שלנו במילים של התפילה!!!

יהי רצון שיתקיים בנו הפיוט:

["דמעת פניהם תשע"ה ותאסוף עדר תועה ותקים לך רועה ופקוד בטוב צאנך"]

"שוע"ת (תשע"ו בכתיב חסר) עניים אתה תשמע".