יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

פרשת כי תבא - "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"

"מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"


סיפר נכדו של חכם נעים, הרב נועם בן אליהו: פעמים רבות הייתי הולך עם סבא בשבתות לדרשות שלו בבתי-הכנסת השונים. אחרי כל דרשה הוא היה שואל אותי מה לקחתי מהדרשה. בדרך כלל הייתי זוכר את הסיפור שהיה בכל דרשה, והוא היה משלים לי את התוכן הרוחני שהיה נלווה לכל סיפור וסיפור.

פעם אחת הוא דרש על הפסוק ביחזקאל (יט,ב): "וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ? לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה. בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ".

וסיפר על עיירה שאריה טורף הסתובב ברחובותיה, וכולם הסתגרו בבתיהם מפחד ורעדה. החליטו התושבים לפנות לגיבור אחד שהיה גר בעיירה, אולי יצליח להכניע את האריה המסוכן. קפצו מגג לגג והגיעו לביתו בחירוף נפש. ביקשו ממנו להכניע את האריה ולהרוג אותו. אולי יוכל לו.
שמע הגיבור את בקשתם. פנה לבנו הצעיר ואמר לו: לך תהרוג את האריה ותביא לי אותו על כתפיך. נבהלו אנשי העיירה ואמרו לגיבור: זה לא גור אריות. זה אריה גדול וחזק. איך נער צעיר יוכל לו?
יצא בנו של הגיבור לרחוב. מצא את האריה, התנפל עליו, הכה אותו והרגו. שם את גוויית האריה על כתפיו והלך לבית אביו. בינתיים יצאה השמועה על הריגת האריה בידי הנער, וכל אנשי העיר יצאו לקראתו, עמדו בכל הדרך לביתו ומחאו לו כפיים.
הגיע הנער הצעיר לביתו עם האריה על כתפיו, וראה את אביו עומד בפתח הבית, לא מוחא כפיים ולא מסתכל כלל על גוויית האריה הגדול. כשהתקרב הבן לאביו, סטר לו האב על פניו בחוזקה. הבן הנדהם שאל את אביו מדוע זכה לקבלת הפנים הזאת, והאב בתגובה השיב לו: מה זו השריטה הזאת על פניך? הבן הנבוך השיב שתוך כדי המאבק עם האריה, הוא שרט אותו על פניו. אז סטר לו אביו בשנית. התפלאו אנשי העיר על היחס שקיבל הבן מאביו וביקשו ממנו שיסביר להם את פשר התנהגותו. איך זה שלא שיבח את בנו על מעשה הגבורה שלו.
אמר להם האב: בשביל להשיב לכם אני צריך לספר לכם את קורות חיי. לפני שנים רבות הייתי שודד. אף אחד לא עמד בפני. הייתי כל כך גיבור, שכאשר הייתי מגיעה לעיירה כלשהי לא טרחו בכלל להילחם אתי, פשוט נתנו לי את חפצי. פעם הגעתי לעיירה, והנה אנשי העיירה מציעים לי להילחם עם הגיבור שלהם, והיה אם אגבר עליו, או אז אקבל את מה שמגיע לי. התפלאתי על התעוזה הזאת של אנשי העיירה, אבל הסכמתי. פניתי לדו-קרב כשפני מכוסות, ומולי הגיבור של העיירה, גם פניו מכוסות.
התחלנו בדו-קרב, אבל הוא היה חזק מאוד ולא יכולתי לו בקלות. פעם אני כמעט התגברתי עליו, ופעם הוא כמעט התגבר עלי. כך נלחמנו שעה ארוכה, ולבסוף הכנעתי אותו והפלתי אותו ארצה. לפני שהרגתי אותו הסרתי את המסווה שעל פניו, לראות מיהו הגיבור הזה שכמעט הכניע אותי, וראיתי שהגיבור הוא... גיבורה. אישה.
נכמרו רחמי עליה, גם התפלאתי שיש אישה כל כך גיבורה שכמעט הכניעה אותי. הקמתי אותה על רגליה, דיברתי אתה. נקשרה נפשי בנפשה והחלטנו להתחתן. אמרנו זה לזו: אם נתחתן בוודאי יהיו לנו ילדים גיבורים שבגיבורים. סיים הגיבור ואמר: הנער הזה הוא הבן של שנינו. עכשיו אתם מבינים למה הוא צריך להכניע אריה בלי שום שריטה?

בדרך אמר לי סבא: הסיפור הוא משל. מי הוא הנמשל? לקח לי זמן להבין שהסיפור הזה הוא סיפור על עצמי. על כולנו. על עם ישראל.

לקח לי זמן להבין שיש לנו הורים כל כך גיבורים. כל כך מיוחדים. וזה הכול בתוכנו. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. משה ויהושע. דוד ושלמה. רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי.

דברים (כו,יח): "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".

עין איה (שבת א' פ"ב לז'): "ודקאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפילות ותחנונים ולא נענה, וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, מיד נענה - יסוד קיומם של ישראל מונח הוא בתכלית הקדושה היוצאת על ידם. ומפני שאותה התכלית נכרתה עליה ברית שלא תאבד לגמרי מכללות האומה, ע"כ גם הירידות היותר גדולות אינן מספיקות לאבד חלילה את יסוד החיים הנצחיים של כלל האומה.... כיון שהכח הקיומי יש לו אחיזה בענין... שהי' כ"כ איתן עד שאי אפשר לקלקלו, כבר הנצחיות בטוחה היא. ע"כ כלל האומה נצחיותה בנויה על יסוד זכות אבות, לא בצדקתנו וביושר לבבינו כ"א משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו. שאם היתה הסגולה המיוחדת לישראל כנוסה בעצם טיבם של מעמד עצמם בקדושה בתורה ויראת ד', אז היה חלילה רופף עצם קיומם בזמנים שהירידה היתה גדולה. אבל באשר חפץ ד' היה לעשות אותנו לו לעם עולם, בנה את יסודות קיומנו ע"פ כח של ברית אבות. "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", אלו אבות ואמהות', שהאומה נבנתה לא מהמון אנשים רבים כשאר אומות, שבעצם היסוד נמצאים יסודות טובים וגם רעים, כ"א נבנתה ע"פ יסודות של טוב וקדושה עליונה מאד, עד שמה שהניחו בתור ירושה בזרעם א"א להתמוטט כולו, כ"א אף אם יפול יהיה חוזר וניער. וזאת ההבטחה שלא יוכל כל סער שבעולם לקלקל, זהו אי אפשר כ"א בעבר, במתים שככר מתו, שהרי הקב"ה אינו קורא את שמו על הצדיקים בחייהם, שכל ימי חיי האדם הבחירה נתונה בידו לשני הדרכים. ע"כ אותו היתרון של הבטחון הנצחי של ישראל ומעלתם המובטחת, קנו דוקא מצד העבר של האבות, שנקבע דוקא בחתימת חייהם. והעבר הזה הגדול, פועל בכח שמירתו להרים את האומה מכל הירידות שאפשריות לחול בה. ע"כ בירידה העקרית של העגל, שירדו עד הדיוטא התחתונה, ומצד ההוה אבדו כל רכושם הרוחני כמעט, עד שלא יכלו עמוד והיו חלילה חייבים כליה, הועיל העבר, קדושת האבות שנמזגה בנפשם, שזה אי אפשר להם לאבד, ושע"כ דוקא בזכירת זכות אבות נענה משה רבינו מה שלא נענה בשום תפילה מצד ההוה, מפני שההוה בפעולתו עליהם נתקלקל כ"כ עד שלא היה יכול להרימם משפלות נפילתם. אבל העבר, שיד מקלקלת לא תוכל לשלוט בו, זה עמד להם... להורות כי יניקת ההוה והעתיד היא תמיד מן העבר, 'משם רעה אבן ישראל' ".

כדברי הרצי"ה קוק זצ"ל: כמאמר הגמרא (סנהדרין צב.) 'קדוש לעולם קיים' כך היא גם 'קדושת האבות' שהיא יסוד 'קדושת ישראל', והיא אינה בטלה לעולם.

אפשר לחבר רעיון זה למה שהשיב הרב דב ליאור שליט"א לשאלה הלכתית על אודות החמץ בכינרת, שלכאורה אין דין ביטול בשישים בפסח, ויש לאסור את החמץ בכל-שהוא?

ופסק לקולא (דבר חברון או"ח תפא') על פי הריטב"א (ע"ז עג.) שהתיר כש"גוי שפך מים הידועים לבאר של ישראל", שדין דברים שאין להם ביטול בשישים (כמו מים של ע"ז או חמץ בפסח) מדובר רק כשהמים תלושים ממקורם, אבל במים המחוברים למקומם הטבעי, יש להם תמיד דין של ביטול.

כך יש לומר גם אודות ישראל כאשר הוא חוטא ח"ו, היות והננו מיוסדים ומבוססים על אבותינו,  ומחוברים אליהם בקדושה נצחית, הרי אפילו החטאים - בטלים, ולא ניתן לערער אודותם כשהמקור כה נאמן, איתן, יציב ונצחי.

"דע מאין באת" - באת מאבא גיבור גדול, באת מאימא גיבורה שבגיבורות. מכאן תבין מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות.
"ולאן אתה הולך" – ואז ממילא תדע גם מה הכיוון שלך בהמשך.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: