התורה היא חיינו[1]
פרשת האזינו נקראת "שירה",
שנאמר[2]:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".
מהי אותה שירה? מבאר רש"י:
"את השירה הזאת - 'האזינו השמים' עד 'וכפר אדמתו עמו'".
אם כן השירה הזו שאנו מדברים עליה
היא בעצם 'שירת האזינו'. ישנו ציווי של תורה לכתוב את השירה הזו.
אמנם חז"ל לומדים מפסוקנו שיש
מצוה מיוחדת לכתוב את כל התורה[3],
אבל הראשונים[4]
מפלפלים בזה ואומרים: לא יעלה על הדעת שהציווי הוא לכתוב פרשה זו לבדה, כיוון ש'כל
פרשה שלא פסקה משה רבנו - אנן לא פסקינן'[5], אי אפשר
לכתוב רק חלק מהתורה, על כורחנו הציווי הוא לכתוב את כל התורה כולה, ומה שכתוב
"את השירה", הכוונה היא התורה שיש בה את השירה.
זה פלפול יפה, אבל הוא דורש
הבנה. אם אכן כוונת התורה לצוות על כתיבת התורה כולה, מדוע לא נאמר: 'ועתה כתבו לכם
את התורה הזאת'?
הרב חרל"פ[6] מבאר, שהכינוי "שירה" מכוון ליסודה של תורה. בשירה יש דבר מיוחד,
היא מחברת את כל התווים. כדי לייצר שיר חייב המשורר להגיע לשלמות השיר. מי שהוא בעל
אוזן טובה, כשהוא שומע עליה זעירה שאינה במקומה, הוא מיד מזהה שיש כאן זיוף! כך
היא התורה, כל סטייה זעירה בדבר ה' היא זיוף.
זו לשון קדשו של מרן הרב
חרל"פ[7]:
"ההויה היא שירה שלמה שכולה אומרת כבוד לה', 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה
ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי
נשמע קולם בכל הארץ יצא קום' (תהלים יט, ב-ה). כל הנמצא בהויה הוא מתווי הנגינה
והזמרה העליונה, ואם יחסר דבר אחד מן העולם, חסר תו אחד, והתורה שהיא עקרא ושרשא
דכל עלמין, קודשא בריך הוא אסתכל בה וברא בה עלמין, היא נקראת שירה 'כתבו לכם את
השירה הזאת', ואם חסר אות אחת פסולה, ורק היודע מנגינת העולם ומנגינת ההויה כולה
מרגיש את החסרון אף אם לא חסר אלא תו אחד".
התו החסר – איתמר מאיר (שלום
לעם):
אנריך שטיינגרט ירד מהבמה
בעיניים עצומות כשהוא עושה את דרכו עם המקל לעבר מדרגות הבמה. מחיאות הכפיים לא
הפסיקו לרגע, הקהל עמד על רגליו והריע בתשואות רמות למוסיקאי העיוור שהלחין את
היצירה המוסיקלית המופלאה.
באלסקה, קיבל אנריך במה של ממש
ליצירותיו המופלאות. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה כשנחשף לזוועות המוסריות שחוללו
בני עמו בטבח העם היהודי, החליט המוסיקאי האוסטרי – גרמני, לנתק את עצמו מהגאווה
הגרמנית שליוותה אותו, ועבר לארצות הברית. שם התפרסם כמוסיקאי מבריק ומחונן. במשך
השנים הלחין אנריך יצירות שזכו לתהודה רבה, עד שנחשב לאחד מטובי היוצרים
המוסיקליים בעולם.
בעודו רוכב על גלי ההצלחה, פנה
אליו עיתונאי מקומי, וביקש ממנו שיתוף פעולה לצורך כתבת תחקיר מעמיקה שהוא מבקש
לכתוב אודותיו. המוזיקאי הסכים בחפץ לב, והעיתונאי ביקש להתלוות אליו לתקופה
מסוימת, כדי להרגיש את הדקויות שבמקצוע ההלחנה, ולהביא את הסיפור בצורה אותנטית
וקרובה למושא הכתבה.
'אני אשמח'
השיב המוסיקאי העיוור. 'אני חושב שההזדמנות שלך קרובה מאד לחוות זאת מקרוב, בעוד
כחודש צפויה להיערך באופרה של וינה הופעה של מקהלה פילהרמונית בסדר גודל שמעולם לא
ראתה ההיסטוריה. מדובר באירוע ענק שכל המוסיקאים הגדולים לוטשים אליו את עיניהם,
ורק מאתיים וחמישים ברי מזל - יזכו להופיע ולנגן בפני הקהל העצום שימלא את
האולמות. במרכז הערב, ינגנו יצירה שאני הלחנתי וכתבתי, ובשל כך זכיתי להזמנה כאורח
כבוד באירוע מטעם האופרה של וינה. אני מתכונן לנסוע בשל כך מוקדם לווינה ותוכל
להצטרף אליי לנסיעה',
העיתונאי שמח על ההזמנה המיוחדת,
וכבר הכין את עצמו לרגע שבו ייסע לווינה ביחד עם המוסיקאי המפורסם.
יומיים לפני הטיסה המיועדת התקשר
אנריך לעיתונאי ואמר: 'אני מצטער, אבל מצבי הבריאותי אינו תקין. בגילי – המליצו לי
רופאיי להימנע מהטיסה, ולכן לצערי לא אסע להשתתף במעמד המכובד, ולצערי אשאר בבית'.
'אז אתה
מוותר על ההופעה?' שאל העיתונאי המאוכזב, 'אני לא מוותר עליה לגמרי...' השיב
אנריך. 'כמובן אני מתכוון להקשיב לה דרך הרדיו...'
'אני יכול
להגיע?' שאל העיתונאי, ואנריך הזמין אותו בשמחה.
למחרת בבוקר הגיע העיתונאי לביתו
של אנריך, כשמכשיר הקלטה משוכלל בידו האחת ובלוק כתיבה עם שני עטים בידו השנייה.
הוא הבחין שאנריך פוסע ברחבי הבית, כמעט בריקוד. ההופעה עמדה להתחיל ואנריך התיישב
צמוד למקלט הרדיו, כשבירכתי החדר יושב העיתונאי, צופה בו ומשתאה למראה פניו
המרוכזות בכל צליל שנשמע. ניכר היה על אנריך, שלבו פועם על פי קצב הלמות התופים
שבתזמורת. האושר על פניו שידר כי הוא חי את המוסיקה בכל נימי נפשו והיא חלק בלתי
נפרד מחייו.
במשך כשלוש שעות ישב אנריך צמוד
למקלט הרדיו, אפילו העיתונאי החל להשתעמם, והוא המתין למוצא פיו של אנריך בציפייה,
אבל אנריך כיבה את הרדיו והפטיר באכזבה עמוקה: 'אחד מחמש עשרה הכנרים שהיו אמורים
לנגן באירוע, היה חסר. באירוע השתתפו רק ארבעה עשר כנרים, ההופעה הזאת מהווה עבורי
אכזבה קשה. מזל שלא טרחתי לנסוע עד אירופה למענה...'
העיתונאי נדהם: מבין מאתיים
וחמישים כלי נגינה שהשתתפו באירוע, היה חסר כלי אחד וזה מה שמפריע לו? מי שם לב
לזה בכלל? 'אולי הוא סתם ממציא את זה ולא היה חסר שום דבר. הרי לא ראינו את ההופעה
כי הוא עיוור, אלא רק שמענו אותה דרך הרדיו' חשב העיתונאי לעצמו: 'הרי לא ייתכן
שמוזיקאי אחד, מוכשר ככל שיהיה, יצליח לשים לב לחסרונו של כינור אחד בתוך הרמוניית
הצלילים המופלאה הזאת'. ערכו של המוזיקאי ירד בעיניו באחת. הוא היה בטוח שאנריך -
במקום להודות על כך שהוא נהנה מההופעה, היה חייב למצוא איזשהו חיסרון קטן, אולי
אפילו דמיוני, ולהיתלות בו כדי לבקר את האירוע כולו...
'אבל אולי
בכל זאת יש משהו בדבריו של המוסיקאי?' אמר לעצמו העיתונאי, במחשבה שנייה.
הוא ביצע בירור קצר, והשיג את
מספר הטלפון של מפיק האופרה של וינה. למחרת היום התקשר אליו וביקש לדעת האם היה
חסר כנר אחד בהופעה...
'לא נראה
לי הגיוני' השיב המפיק. 'אתה יודע כמה כנרים עמדו בתור כדי שנסכים לקבל אותם לנגן
באירוע? לא ייתכן שאדם שהתאמץ כל כך כדי להתקבל ולנגן בתזמורת, החמיץ בסופו של דבר
את האירוע!'
העיתונאי ביקש ממנו לבדוק
בכל זאת, ואכן התברר לתדהמתם של השניים כי אחד הכנרים היה חסר. למחרת בבוקר, הגיע
העיתונאי בהתרגשות לביתו של אנריך ובפיו השאלה המתבקשת: 'כיצד הצלחת לזהות את
חסרונו של כינור אחד, בתוך תזמורת כה גדולה של מאתיים וחמישים נגנים?'
ואנריך השיב: 'שום אדם בעולם, לא
יכול היה להרגיש בחסרונו של הכינור החמש עשרה, אך אני, מכיוון שכתבתי את היצירה
הזאת, שמתי לב לכך. התווים הספציפיים שהכנר החמש עשרה היה אמור לנגן, לא נשמעו
בתוך כל היצירה הזאת. הם היו חסרים לי - אם הכנסתי אותם לתוך היצירה כשכתבתי אותה,
הייתה לי לכך סיבה. התווים הללו, הביאו את היצירה המופלאה הזאת לכדי שלמות.
החיסרון שלהם באירוע עצמו פגע בשלימות היצירה'...
"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת
נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי"[8].
הרב צבי יהודה היה מלמד שוב ושוב, שכשתורת ה' היא 'תמימה' - היא 'משיבת נפש', אבל כשתורת
ה' איננה תמימה, כשאדם תופס את התורה באופן חלקי, "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו
קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם"[9], אז
התורה שלו לא יכולה להיות 'משיבת נפש'. עיקרה של התורה, הוא בהיותה מקיפה את כל סדרי
החיים, ומי שאינו מבין שצריך ללמוד את כל התורה כולה, פרטיה כלליה ודקדוקיה, תורתו
איננה שלמה ואיננה משיבת נפש.
ההבנה היסודית הזו היא הבסיס להבנת
הכינוי המיוחד הזה שאנו פוגשים בפרשתנו "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה
הַזֹּאת".
'שירת האזינו' פותחת במילים: "הַאֲזִינוּ
הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". חז"ל עומדים
על ההבדל שבין האזנה לשמיעה ומבחינים בין הנאמר כאן לנאמר אצל ישעיה הנביא.
כך
אומר הספרי[10]:
"לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך
אמר 'האזינו השמים', ולפי שהיה רחוק מן הארץ, אמר 'ותשמע הארץ אמרי פי', בא ישעיה (ישעיה
א, ב) וסמך לדבר 'שמעו שמים', שהיה רחוק מן השמים, ו'האזיני ארץ', שהיה קרוב לארץ".
משה רבנו קרוב לשמים וישעיה הנביא
קרוב לארץ, לכן משה רבנו פונה אל השמים בביטוי המלמד על קירבה "האזינו
השמים", אבל כשמשה רבנו פונה כלפי מטה, הוא צריך להתאמץ כדי שהארץ תשמע
"ותשמע הארץ".
לעומתו עומד ישעיה הנביא, מגדולי
הנביאים, "למה ישעיה דומה - לבן כרך שראה את המלך"[11],
הלוא כל ספרי נביאים ראשונים מתחילים מישעיה הנביא, הוא יסוד הנביאים. כל מי שקורא
את נבואותיו מבין שיש כאן גדלות מופלאה ביותר. והנה, אומרים חז"ל, שישעיה
הנביא היה קרוב לארץ, ולכן אמר "שמעו שמים", הוא היה צריך לזעוק כדי שהשמים
ישמעו, לעומת זאת בפנותו אל הארץ, הסתפק ב"האזיני ארץ".
"מה שאמר בילקוט[14]
לפי שהיה משה קרוב לשמים וכו', העניין הוא כי האדם נחלק לשתים, הגוף אשר בארץ
יסודו והנפש אשר בשמים ממעל, כנגדם שני חלקי התורה, תורה אשר בשמים והמצוות אשר
בארץ.
האדם, בקיימו התורה והמצוות,
מחבר שמים וארץ. זה שאמרו בחזית 'יונתי תמתי'.
אמר הקב"ה לכנסת ישראל: לא
אני גדול ממך ולא את גדול ממני, והוא שדרשו 'תמתי' מלשון תאומתי (אמר נכדו המסדר,
על כרחך היינו טעמיה דעל עצם התורה אמרו חז"ל (שבת קה ע"א) 'אנכי' אנא
נפשי כתבית יהבית), ומפרש 'לא אני', היינו התורה שממני גדול
מהמצוות שממך, ולא המצוות שממך גדולים מהתורה שממני, והנה משה רבנו עליו השלום נתן
התורה, זה שאמרו שהיה קרוב לשמים, וישעיהו בא להוכיחם על שלא קיימו המצוות, אמרו
עליו שהיה קרוב לארץ".
המהר"ל מפראג אומר[15]
שכל בריאתו יתברך מורכבת מעילה ועלול, סובב ומסובב. הקב"ה הוא העילה וממנו נמשכות
כל העילות, הוא הסיבה וממנו מסובבות כל הסיבות. התורה, אם אין ישראל עוסקים בה או מקיימים
אותה, אפשר להשאיר אותה בשמים, ומצד שני, עם ישראל לא יכול לקיים תורה אם אינו עוסק
בה. אם
כן מה יותר גדול?
אומר המהר"ל: השלמות,
היא הדבר הגדול, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". זה נכון שיש לנו שורש עליון
אלקי, אבל השורש העליון הזה לא יכול לבוא לידי ביטוי אם הוא לא מחובר למציאות, לכן
"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אבל תלמוד שלא מביא לידי מעשה, הוא חסר. זה
היסוד.
אדם צריך להיות מסוגל להפוך את האידיאל
האלקי, את תורת השמים, להיות משהו ממשי. מדברי חז"ל עולה שמשה רבנו היה גדול מישעיה,
שהרי היה קרוב לשמים, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה", וישעיה הנביא,
לעומת זאת, היה קטן ממנו, שהרי היה קרוב לארץ ואמר: "הַאֲזִינִי אֶרֶץ".
על כן אומר הגאון: לא כך יש
להבין את דברי חז"ל. מה שחז"ל אומרים לנו כאן, זה שיש שתי שירות, האחת
מתחילה מן השמים ויורדת עד תחתיות ארץ, והשניה עולה ובוקעת מן הארץ ומגיעה עד גבהי
מרומים, ואין האחת גדולה מן השניה, אלא השלמות היא הדבר הגדול, שירה גדולה המצליחה
לחבר שמים וארץ.
הרב קוק (בראש ספרו "אורות התורה"[16]): "תורה
שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים
מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל
הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני
חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכול, 'תחת כל השמים
ישרהו' (איוב לז, ג). לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, רוח אלקים יוצר כל יצרה,
תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל
החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב
לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה
באפיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת
בתורת ה'[17],
תורת ה' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה[18],
הנאמן בכל בית ה'[19],
לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש
הכל נאמר למשה מסיני[20].
ושני אורים הללו עושים עולם שלם,
ששמים וארץ ישקו בתוכו".
הגמרא[21]
מספרת על מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון:
"אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון,
אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלקי. מיד גזרו עליו לשריפה,
ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות".
רבי חנינא בן תרדיון אשתו ובתו, כל
אחד מהם מקבל עונש, ה' ירחם. הגמרא מבארת מדוע נענש רבי חנינא בשלושה דברים אלו:
"עליו לשריפה, שהיה הוגה את
השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה
מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו! להתלמד
עבד, כדתניא: 'לא תלמד לעשות' (דברים יח, ט) - אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי
טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי].
ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן
אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו.
ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר
רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה
זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: 'עון עקבי יסבני'
(תהלים מט, ו)? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליום הדין. בשעה שיצאו
שלשתן - צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: 'הצור תמים פעלו' [וגו'], ואשתו אמרה: 'אל אמונה
ואין עול', בתו אמרה: 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי' וגו'
(ירמיה לב, יט). אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק
הדין בשעת צדוק הדין".
אנו נפגשים כאן עם אדם ענק, אדם קדוש,
רבי חנינא בן תרדיון, כל חייו מלאים תורה מצוות ומעשים טובים, כל עניינו זה אמונה בעולם,
קדושה בעולם, כל חייו קודש קדשים. הטעות היחידה שיש לו זה שהגה את השם באותיותיו, לא
ח"ו כדי להגות, אלא כדי להתלמד, דבר המותר על פי דין, אבל הוא עשה את זה בפרהסיה,
ועל זה הוא נתפס. נראה כאילו יש כאן עיוות של הדין, אבל רבי חנינא בן תרדיון מצדיק
עליו את הדין ואומר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט".
זה מסובך, זה קשה, ואף על פי כן רבי חנינא אשתו ובתו הולכים לקבל את עונשם ומצדיקים
עליהם את הדין.
רבי, בהתייחסו לצידוק הדין
שליוה את משפחת רבי חנינא, משתמש בביטוי מיוחד: "[כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו
להן שלוש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין". כמה גדולים אנשים אלו 'שנזדמנו
להם', שהאינסטינקט הטבעי שלהם, המקום הנפשי הפנימי שלהם התפרץ החוצה והתגלה בטהרתו.
זה לא סתם הזדמן להם, זה גם לא משהו שבא מתוך חשבונות ומחשבות, זהו עומק עולמם
הפנימי של רבי חנינא ומשפחתו. הם כל כך חדורים באמונתם עד שבשעה הקשה ביותר, האינסטינקט
הטבעי שלהם, הוא צידוק הדין, אין להם שום הרהור, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי
כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט".
לעמוד ולדרוש בהלכה ואגדה דרשות
של צידוק הדין, זה נפלא ביותר, אבל כאן מדובר על מדרגה אחרת לגמרי, מדרגה בה הנקודה
הכי פנימית של האדם מלאה בצידוק הדין. רק מי שמגיע למדרגה המופלאה הזו מסוגל
'לשלוף' פסוקים של צידוק הדין בשעות כה קשות.
זו העבודה שניצבת לפנינו
בסוכות לחבר את האורות עם החיים המעשיים – לשבת ולחשוב איך להחיל את המדרגה הגבוהה
של כיפור בחיים המעשיים – לכן אנחנו יוצאים לסוכה (האורות של אימא עילאה שניקתה
אותנו בכיפור) אבל לא עם צום ועינויים אלא 'תשבו כעין תדורו' זו הדירה שלנו – זה החיים
המעשיים שלנו – עכשיו אנחנו נתרגל את האורות בשטח על רטוב כדי להכין שנה יותר
מחוברת לתורה העליונה – שנה של שירה שלימה!
[1] הרב
שמעון כהן (עם תוספות ועריכה).
[2] דברים לא, יט.
[3] סנהדרין כא ע"ב.
[4] ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז, ב ודברי בעל תורה תמימה דברים
לא, יט אות כו.
[5] ראה תענית כז ע"ב; מגילה כב ע"א.
[6] הרב יעקב משה חרל"פ (מקור שם המשפחה באחד
מאבות אבותיה שנקרא חייא ראש ליהודי פולין) (ירושלים),
התרמ"ב-התשי"ב - ראש ישיבת "מרכז הרב", רבה של שכונת
"שערי חסד" בירושלים, מתלמידיו המובהקים של מרן הראי"ה קוק.
בצעירותו למד תורה מפי הרב יהושע צבי מיכל שפירא. תקופה קצרה למד בישיבת
"תורת חיים" בירושלים. בשנת התרס"ד נפגש עם הראי"ה קוק ומאותה
שעה ואילך דבק בו באהבה עזה, והיה לתלמידו וחסידו. בחייו האישיים נהג מדה מסוימת
של סגפנות שכללה צומות, טבילה במקווה קר בלילות חורף, והתמסרות מוחלטת לתפילת
ותיקין ולימוד תורה. שיעוריו והשקפת עולמו מכונסים ברובם בסדרת ספרי "בית
זבול" ו"מי מרום" הכוללת שיעורים בהלכה ובתלמוד, בתנ"ך
ובאמונה. חותם עמוק של תורת רבו הראי"ה קוק ניתן למצוא בספריו העוסקים בין
השאר בבירורים בענין קדושת ארץ ישראל ואופייה של הגאולה בדורנו.
[7] מי מרום ח"ג עמ' ל, לחם אבירים פרק י.
[8] תהלים יט, ח.
[9] ישעיה כח, י.
[10] ספרי האזינו שו.
[11] חגיגה יג ע"ב.
[12] רבי אליהו קרמר (הגאון מוילנה) (ליטא),
הת"פ-התקנ"ח - מגדולי חכמי התורה בישראל. שלט בכל מקצועות
התורה ובשאר חכמות. בקיאותו וידענותו העצומה זיכו אותו בכינוי "הגאון
מוילנה". על אף שלא החזיק במשרה רשמית כלשהי, קנה לו מעמד של מנהיג חשוב
בדורו ובדורות הבאים אחריו. כתביו לא ראו אור בחייו אך לאחר מותו נדפסו כשבעים
ספרים המיוחסים לו, וביניהם: פירוש למשנה, פירושים לזוהר, תיקונים לספר יצירה
ולספרא דצניעותא, פרשנות לתנ"ך ועוד.
[13] אדרת
אליהו ריש פרשת האזינו.
[14] ילקוט שמעוני לפרשת האזינו רמז תתקמב.
[15] באר הגולה דרוש על המצות ד"ה ועל זה העירו; נתיבות עולם נתיב
התורה פרק א ד"ה ובפ"ק דקידושין.
[16] אורות
התורה פרק א, פסקא א.
[17] עיין תפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרקים נט ו-סח), של"ה
סוף מסכת פסחים בענין ל"ג בעומר "התורה תורת אמת ונקראת תורת ה' ונקראת
תורת האדם". ושם פרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה.
[18] ראה יבמות מט ע"ב.
[19] במדבר יב, ז.
[20] ראה מגילה יט ע"ב.
[21] עבודה זרה יז ע"ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!