"פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת"
איוב (לג,כג-כד):
"אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם
יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ
וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר".
מעשה באדם שמח שאהב
לפנק את עצמו בכל מיני עינוגים… בתאוות אסורות, אכל מכל הבא ליד
במסעדות מפוארות, בילה בעיר
האורות במסיבות, בתי הימורים
וקזינו, אהב נשים יפות, הסתובב בעולם הגדול
כשהוא מבלה בלילות במועדוני לילה יוקרתיים, מכוניות נוצצות לוקחות אותו לכל מקום, ואין דבר שבעולם שרצה
ולא קיבל. כך אהב כל כך את
חיי העולם הזה…לית דין ולית
דיין.
כמנהגו של עולם, הגיע היום שבו נפרד
מהעולם הזה, והופיע לפני בית
דין של מעלה. שם שאלו אותו, במה הוא בוחר – גן עדן או גיהנם?
נדהם האיש מאדיבותם של
חבר השופטים, ושאל: ככה זה - בחירה חופשית? אמרו לו; כן.
התנצל האיש באומרו
לפניהם: פשוט איני יודע במה
לבחור, אפשר לראות מהו
גן עדן? ודאי! ענו לו.
לפתע ירד מסך ענק, ועליו מוקרן סרט תדמית
על גן עדן. הוא רואה הרבה
אנשים חרדים יושבים ולומדים בישיבות, מנענעים בלולב, מניחים תפילין, מתפללים, תוקעים בשופר, עושים קידוש… וכו' גן עדן, נראה משעמם…
שאל אותם: אולי אפשר לראות מהו
גיהנם? ודאי! השיבו לו.
שוב הוקרן סרט תדמית, אך הפעם על גיהנם. הוא רואה ערים נוצצות
כניו יורק ולאס וגאס בלילה עם אורות נוצצים, בתי מלון מפוארים עם קזינו והימורים, נשים יפות עם מכוניות
נוצצות, דיסקוטקים, מסעדות, פאבים, יאכטות, וכל מה שאהב מתענוגי
העולם הזה… אמר להם: זהו גיהנם? אמרו לו: כן. אם כן אמר (תהילים קלב,יד): "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי
עַד, פֹּה אֵשֵׁב
כִּי אִוִּתִיהָ".
אמרו לו: תחתום כאן בבקשה. חתם בשמחה, ומיד רמזו לשני מלאכים
שילוו אותו לגיהנם.
באו שני מלאכים והובילו
אותו אחר כבוד לכיוון המעלית, נכנסו פנימה, והדלת נסגרה
אחריהם. בפנים הוא רואה
על הצג האלקטרוני שיש מאה אלף
קומות, כשהם בקומה
העליונה, והמלאך לוחץ על
קומה: מינוס – מאה אלף.
המעלית החלה לרדת למטה, וככל שיורדת למטה יותר
ויותר, מתחיל להחשיך, וריח נורא של זפת וגפרית
מהול בריח של צואה רותחת עולה באפו, וטמפרטורת החום עולה ומתחממת.
הוא שואל בתימהון את
המלאכים: אפשר להדליק
מזגן?
המזגן דלוק, משיבים לו.
אולי לפתוח חלונות
אוורור?
פתוח, עונים לו.
אפשר לדעת לאן אנו
יורדים?
לגיהנם.
רגע, אז… מה זה כל האווירה החשוכה, והריח הנורא הזה?
אמרו לו: אנו רק בקומה מינוס עשר, עוד לא הגענו.
רגע, הוא צועק ומתחנן, אפשר לעצור את המעלית
בבקשה, ולקבל הסבר על
מה שקורה כאן?
המעלית נעצרת, והמלאך אומר לו:
פעם אחרונה שעוצרים לפני
השיגור המהיר, מה עוד רצית
לדעת?
הוא שואל בקול חנוק: זה עולם האמת כאן??
כן, משיב המלאך.
אז מה כל הסרט שראיתי על
גיהנם, תל אביב, ולאס וגאס בלילה עם
אורות נוצצים, בתי מלון
מפוארים עם קזינו והימורים, נשים יפות עם מכוניות נוצצות, דיסקוטקים, מסעדות, פאבים, יאכטות, וכל מיני תענוגים…של העולם הזה?
משיב לו המלאך: מה שראית, זו מחלקת השיווק, אנשי
המכירות של הגיהנם.
ועכשיו מה? הוא שואל נדהם.
עכשיו זה – שירות לקוחות!!
כל השנה כולה היצר הרע
מפתה אותנו אחרי הבלים של שקר! מראה לנו תענוגות של העולם הזה, מכניס לנו חשק בלב
לעבירות והכל נראה נוצץ ויפה...
אבל מגיע יום כיפור
והיצר הרע הולך, והנשמה זוהרת במלואה, האדם מתחיל לחוש את האמת והוא מבין שעבדו
עליו כל השנה! התענוגות האלו זה בעצם 'רֶדֶת שָׁחַת...'. הוא בבעיה!!! מה עושים???
"אִם יֵשׁ עָלָיו
מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ"
גמרא (שבת לב.): "ואפי'
תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול, שנאמר
(איוב לג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו
מרדת שחת וגו'. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה
באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ אחד מני אלף". (וראה
עוד בהרחבה בירושלמי במסכת קידושין כב,ב פרק א).
אומר ר' ישראל מסלנט – תוספת קטנה
משנה את המציאות הרוחנית שלך לגמרי!
תקבל על עצמך משהו אחד!
זה ישנה את כל הגזר דין שלך לטובה ותיכתב לחיים ארוכים ולשלום!!!
מוסיף הרב שבדרון (גיסו של הרב
אויערבאך) בשם ר' לייב חיסמן (המשגיח שלו בישיבת חברון): תחשוב מה הדבר הכי
קטן שאתה בטוח שאתה יכול לשנות ותחלק אותו לחצי!
מה לקבל? באילו נושאים?
אבות (א,ב): "על
שלושה דברים העולם עומד: תורה עבודה וגמילות חסדים".
מדובר על העולם שלך – כל
אדם הוא עולם קטן!
השנה הקרובה יכולה לעמוד
בשלימות אם תתמקד בשלושה רגליים הללו:
תורה - המגיד מדובנא זצ״ל: מעשה בשני ילדים, ששבו
מבית הספר. האחד היה בן עשירים, לבוש בגדים נאים. בבקר אכל ארוחה משביעה, להפסקה
הביא מטעמים ומעדנים, ועתה הלך לביתו לאכול את הארוחה הדשנה הממתינה לו. חברו היה
בן עניים לבוש קרעים.
בבוקר לא אכל מאומה,
לבית הספר לא הביא דבר. וכעת הלך לביתו לאכול פת קיבר.
בדרכם, עברו ליד
קונדיטוריה, מאפיית עוגות. הריח המתקתק הכבד סיחרר את ראש הילד העני. הוא הציץ
פנימה בלהיטות. ״בוא", אמר לו חברו, ׳הבה נכנס פנימה, נסקור אח העוגות״ הם נמסו,
וראו! עוגות שוקולד ועוגות קנמון. עוגות פירות ועוגות קצפת, עוגות גבינה ועוגות צימוקים,
עוגיות שומשום ועוגיות קוקוס. עולם מופלא, מתוק ומגרה. בלא שידעו כיצד, הושיטו יד
חומדת לעבר המדף...
ולפתע אחזה בצוארם יד
ברזל. האופה עמד מאחריהם והרעים עליהם בקולו! ״הנה תפסתיכם, גנבים קטנים! לא תמלטו
עוד מידי, עתה תתנו את הדין!״ אימת מוות נפלה עליהם. עכשיו יזעיקו את הוריהם. איזו
בושה. ואיזה עונש יקבלו! והם באמת לא חשבו, באמת לא התבוננו, לא רצו לגנוב זה...
יצא כך, הפיתוי היה נורא...
״היכן אתם לומדים?״ רעם
קולו של האופה. הם השיבו לו בקול רועד, והוא גררם עימו לבית הספר, דרך רחוב העיר.
אוי לאותה בושה! בסתר לבם ייחלו, שבית הספר יהיה שומם. אך לא כך היה. תלמידים
שיחקו בחצר, והמלמד אף הוא שהה שם. ״טוב עשית שהבאת אותם״, אמר לאופה, ״אני אטפל
בהם״. האופה הלך לדרכו, והמלמד קם ממקומו. הוא קרב אל התלמיד העני, שהתבונן בו
בבעתה. התכופף אליו, הביט בו בקפידה ושאל בכעס עצור: ״ובכן, מה בפיך?״ בבת אחת
התפרצו הרגשות בבכי סוער: ״טעיתי, שגיתי, לא אעשה זאת עוד, לעולם! לעולם לא אשלח
עוד יד! באמת, אני מבטיח!״ היה רגע של דומיה, שהופרה בבכי חרישי. כעבור רגע ארוך.
אמר המלמד: ״אני מאמץ לך. ניכרים דברי אמת. שוב לביתך״.
הוא נמלט מן החדר בריצה,
והמלמד פנה אל חברו. הוא ראה כיצר התיחסו לראשון ועמד רגוע. הנה יפנו אליו בדברים,
גם הוא יבטיח, גם הוא ישוחרר. המלמד קרב אליו, ולפתע, ללא אומר ודברים, לפת אותו
בכתפו. שטחו על ברכיו והחל להכותו מכה אחר מכה.
״אבוי, די!״ ילל הנער
המוכה, -אללי לי! על מה האפליה, למה אגרע? הרי יחד אתו הייתי, יחד נכנסנו, יחדיו
שלחנו יד!״ המלמד העמידו על רגליו ואמר: ״נערים רכים אתם, והפיתוי היה רב. אני
יודע זאת. אין זה מצדיק את המעשה, בשום פנים ואופן לא! אבל אני מקוה, שלמדתם את
הלקח והדבר לא ישנה.
אבל הפיתוי עמד בפניכם
רק כאשר נצבתם בפני המדפים המגרים והעוגות הטובות. חברך, העני והרעב, שלא אכל בבקר
ולא אכל בהפסקה, וביתו ריק ודל, נמשך כבחבלי קסם אל המאפיה. לא כדי לגנוב, חלילה,
לא כדי לשלוח יד, רק כדי לראות, להריח, להשביע את עיניו. ואז לא עמד בנסיון.
אבל אתה, העשיר, השבע,
שבבית מחכה לך ארוחה דשנה — מדוע נכנסת פנימה? מה חפשת שם? מה משך אותך?! על כן הגיעו
לך המכות...״.
והנמשל: ״להם״, לגויים,
יש ספרות ועתונות. ספרי-מתח וספרי-עלילה, ספרי-מופת וספרי קורות חיים. יש להם
עתונות מכל הסוגים ומכל הגוונים. הם קוראים בהם ועולים על מוקשים, כי הספרים
והעתונים מלאים בכל שלשת העבירות החמורות, מינות וכפירה, ליבוי יצרים והשחתת
המידות, ואז הדברים נקלטים מאליהם, הארס מחלחל כארסו של עכנאי, המוקש מתפוצץ
ומותיר חורבן וחרבות בנפש. ועל כך עתיד האדם ליתן את הדין, ותשובתו תהיה: מה יכול
הייתי לעשות, אין לי משהו אחר...
זו טענה, למרות שאין בה
הצדקה.
אבל הרי אנחנו עשירים!
יש לנו תורה כה רחבה, יש לנו ספרי תשובות עמוקים, מדרשים משובבי נפש, ספרי דרוש
ותולדותיהם של צדיקים, מכל אשר תאוה הנפש — מה חפשנו שם ? מדוע נכנסנו לשם? מדוע
להכנס למלכודת הנסיון, כאשר לא חסר לנו דבר בתורתנו הקדושה והרחבה!
ועל כך, אין בפינו מענה!
תפילה - לחשוב על הוספה
כלשהי בתפילות, להקפיד על תפילה שמתפספסת לפעמים, להקפיד להתפלל במנין, להקפיד
לכוין במשך התפילה, וכו'
גמילות חסדים - מי שהגיע לבית
הכנסת הכפרי בערב יום כיפור בשעה מוקדמת, לא יכול היה שלא להבחין באיש הישן בפינה. בגדיו המלוכלכים
וריח האלכוהול החזק הנודף ממנו הסבירו היטב מדוע הוא ישן שינה עמוקה כל-כך. יהודי שתוי בערב החג? כמה מן הנאספים הציעו לסלק אותו מבית הכנסת.
תוך זמן קצר בית-הכנסת היה גדוש במתפללים
שהסתירו את השיכור. כשהשמש שקעה
השתררה דממה על הקהל. הרבי נכנס וניגש למקומו
הקבוע ליד הקיר המזרחי.
לאות
שקיבל מן הרבי, נפתח ארון הקודש והגבאי החל
להוציא את ספרי התורה כהכנה ל"כל נדרי".
בדיוק ברגע זה בחר
השיכור להתעורר משנתו העמוקה. הוא טיפס במדרגות המוליכות אל בימת הקריאה, חבט על השולחן
והכריז "אתה הראית לדעת"!
ככל הנראה, בית הכנסת הגדוש וספרי
התורה שנישאו אל מחוץ לארון הזכירו לו לשיכור את תחילת ההקפות בשמחת תורה! השיכור התבלבל בין הרגע
הרציני ביותר ובין האירוע השמח ביותר.
הקהל חש שנחצה כאן גבול
אדום וביקש לסלק את האיש מן החדר, אולם אז פנה הרבי לאחוז ואמר: "הניחו לו, מבחינתו כבר הגיע הזמן
לערוך את ההקפות. הוא כבר הגיע
לדרגה זו".
בערב הבא, כאשר הרבי ישב עם חסידיו
לשבור את הצום בסעודה חגיגית, הוא סיפר להם את סיפורו של רבי
שמואל, השיכור של "כל נדרי".
בבוקר ערב יום הכיפורים, שמע רבי שמואל על יהודי
שהושלך לכלא עם משפחתו בשל אי-יכולתו לשלם את שכר
הדירה על הבית ששכר מן האציל המקומי. רבי שמואל הלך אל האציל והתחנן לפניו לשחרר את המשפחה העלובה, אבל האציל לא היה מוכן לשמוע על כך. "עד שאקבל את הסכום כולו, עד לפרוטה
האחרונה, היהודי ומשפחתו
יישארו מוטלים בכלא המצחין", הוא נשבע.
"עכשיו צא מכאן לפני שאשלח בך את הכלבים".
"אני לא יכול להרשות למשפחה יהודית להנמק בכלא ביום
כיפור", החליט רבי שמואל
ויצא לגייס את הסכום הנדרש
כשהוא נחוש להשיג את שחרורם טרם תשקע השמש.
כל היום כולו הוא הלך
מדלת לדלת. אנשים תרמו בעין
יפה לידיד יהודי הנמצא במצוקה, אך בשעות אחר
הצהרים המאוחרות עדיין חסרו לרבי שמואל 300 רובל. היכן ימצא סכום
כסף כה גדול בשעה
מאוחרת שכזו? הוא חלף ליד בית
מרזח וראה שם קבוצה של צעירים בלבוש נאה יושבים ושותים על השולחן שלפניהם הייתה חפיסת קלפים ולידה ערימת שטרות ומטבעות
זהב וכסף שכבר
הצטברה בשעת משחקם.
בתחילה הוא היסס לפנות
אליהם בכלל. מה אפשר לצפות
מיהודים שמבלים את ערב יום כיפור בשתייה ובהימורים בבית המרזח? אך משנוכח כי הם תקוותו האחרונה, הוא ניגש אליהם וסיפר
על
מצוקתה של המשפחה היהודית שהושלכה לכלא.
הצעירים עמדו לשלחו מעל
פניהם בידיים ריקות, אך אז צץ במוחו
של אחד מהם רעיון חביב:
האם
לא יהיה נחמד לגרום ליהודי ירא שמים לשתות לשכרה בערב יום כיפור? הוא אותת למלצר והזמין כוס גדולה של
וודקה. "אם תשתה את הכוס
בלגימה אחת אתן לך 100
רובל", אמר לרבי שמואל.
רבי שמואל העביר מבטו מן
הכוס שהונחה לפניו אל ערימת השטרות שהאיש החזיק מתחת לאפו.
חוץ מלגימת "לחיים" בשבת ובחתונות, רבי שמואל שתה רק פעמיים
בשנה – בפורים ובשמחת תורה, זמנים שבהם כל חסיד
מרווה את השמחה הקדושה בכמויות גדולות של משקה מחמם לבב כדי שהגוף ישמח ביחד עם הנשמה. וכמות הוודקה שבכוס – למעשה, היה זה גביע ענקי ולא
כוס – הייתה גדולה
יותר מן הכמות שהיה שותה בשני האירועים הללו גם יחד. אך המשפחה יושבת בכלא וממתינה... רבי שמואל הרים את הכוס והריק את תוכנה עד תומה.
"בראבו!" קרא האיש ונתן לו את 100 הרובלים. "אבל זה לא מספיק", אמר רבי שמואל שראשו כבר היה סחרחר עליו מן המשקה החריף. "אני צריך עוד 200 רובלים כדי להוציא את המשפחה האומללה מן הכלא!"
"עסקה היא עסקה!" קראו הצעירים העליזים. "מאה רובלים לכל כוס! מלצר! מלא את כוסו של ידידנו!"
לאחר שני ליטרים ומאתיים
רובלים נוספים, יצא רבי שמואל
מבית המרזח כשהוא מתנודד על רגליו. במוחו האפוף אדי
אלכוהול הייתה מחשבה אחת ויחידה. הוא התעלם ממבטיהם של בני הכפר המתרוצצים בהכנות אחרונות ליום החג, מנביחותיהם הרמות של כלביו של האציל, מדמעות השמחה ומדברי
התודה של המשפחה שיצאה לחופשי, וחשב אך ורק על הבאת הכסף לאציל ועל מציאת דרכו אל בית הכנסת. שכן הוא ידע, שאם ילך קודם כל
לביתו כדי לאכול משהו לפני הצום, לא יצליח להגיע לבית
הכנסת לתפילת כל נדרי.
"בראש השנה", כך סיכם הרבי את סיפורו, "הכרזנו על הא-ל כעל מלך היקום כולו. היום צמנו, התפללנו והתחרטנו על
מעשינו והשתדלנו לתרגם את מחויבותנו כלפי אלוקים ולהפוך אותה לעבר מזוכך ולעתיד משופר. עכשיו פנינו מועדות לחג
הסוכות, בו אנו שמחים על
הישגי הימים הנוראים בעזרת המצוות
המיוחדות של החג – שמחה שמגיעה
לשיאה בהקפות של שמחת תורה. אבל רבי שמואל כבר נמצא
שם. אמש, כאשר הוא הכריז על תחילת
ההקפות בכל נדרי, לא הייתה זו
טעות.
עבורנו, יום כיפור רק התחיל. אך עבורו, כבר הגיע שמחת תורה...".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!