יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הושענא רבה - החותם הסופי (שיעור)

הושענא רבה - החותם הסופי


הרב פרץ זצוק"ל: ביום הכיפורים היה חותם פנימי בשעת הנעילה, שבו נחתמה הנשמה להשם. מי שרצה להיות לקב"ה, להיות לרצונו, לעובדו בלב שלם, אז הקב"ה אמר לו, בני ככה אתה רוצה, הנה אני חותם אותך.

החותם הזה חוזר על עצמו בהושענא רבא מבחינת חיצוניות, מבחינת הגוף.

ידוע שהעיקר בעולם הזה, הבעל הבית בעולם הזה, זה הגוף. הוא יכול להתפרץ. אפילו שאדם בנשמה וברצונות שלו, בלב שלו, רוצה הרבה דברים טובים, אבל אם הגוף לא רוצה, אם הגוף והיצר הרע המידות הרעות לא נכנעים, אז האדם מתפרץ ופתאום מאבד את הכל. יוצא מכך שהעיקר זה החותם החיצון, שהוא חותם בתוך חותם. אותו החותם שהיה ביום הכיפורים, אותם שלוש שמות אהי"ה במילואם – אהי"ה דיודי"ן, אהי"ה דאלפי"ן, אהי"ה דההי"ן, שעולים גימטריה חותם, שבשעת הנעילה כווננו עליהם, ביחד עם המ"ן של הנשמה של האדם, עם המנצפ"ך – חוזרים על עצמם בהושענא רבא.

אומר רבנו האר"י (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ו') שארבעה ספרים ראשונים מחמשת חומשי תורה שניתנו מפי הגבורה, הם פנימיות, הם רומזים לחותם שנעשה ביום הכיפורים, שבו ניתנו לוחות השניים לעם ישראל.

אבל החומש החמישי שהוא ספר משנה תורה, שייך להושענא רבא, שהוא מִשְׁנֶה למלך, הוא חותם משני למלך, כלומר לחותם שנעשה ביום הכיפורים[1]. אותו החותם שנעשה בארבעה ספרים ביום הכיפורים, עכשיו בחצות הלילה בדיוק, נעשה בכח לימוד ספר משנה תורה. רבנו האר"י מחדש שעצם הלימוד של הספר, זה החותם[2].

לכן צריך ללמוד את הלימוד הזה שנקרא "תיקון ליל הושענא רבא" דווקא בליל של הושענא רבא, לא בלילה, אלא בליל (שער הכוונות דרושי ברכת השחר: ליל הוא קודם חצות הלילה, ולילה הוא אחר חצות הלילה). התיקון נעשה בדיוק בחצות בכח הלימוד שאדם לומד לפני חצות.

ואז בחצות נשפע על האדם חותם החיצון שהוא המילויים של אהי"ה הנ"ל שהם גימטריה משנה עם הכולל של שלושת השמות – ק"מ (מלוי היודי"ן) קכ"ב (מילוי האלפי"ן) וק"ל (מילוי ההי"ן), המילויים בלי האהי"ה הפשוט.

מתי נעשה המ"ן של הנשמה, המנצפ"ך? – ע"י חבטת הערבות ביום. כלומר החותם מתפצל לשני חלקים. זה בדיוק החותם שנעשה ביום הכיפורים, רק שבהושענא רבא זה מתחלק. חלק נעשה בחצות הלילה, וחלק נעשה ביום. לאחר המשכת כל החסדים, ע"י הקפות ונענועים, אנחנו יוצאים לאחר קדיש תתקבל אל קרקע העולם ושם אנחנו עושים את המנצפ"ך.

אז המנצפ"ך האלה, הבדי הערבה האלה, יש בהם חשיבות! זה ממש הנפש של האדם! זה הפדיון נפש של האדם.

לכן כתב 'כף החיים', איש, אישה, גדול, קטן, כל בני הבית, ראוי שיהיה להם חמשה בדי ערבה וילכו לקרקע העולם, ויכוונו מנצפ"ך ויעשו כנגד האותיות של המנצפ"ך חמש חבטות. זה תיקון גדול מאד לנשמה של האדם.

סמוך לחצות קוראים קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות אומרים ברכות השחר (לא כולל ברכות התורה) ותיקון לאה, לאחר מכן לומדים מדרש "וזאת הברכה" בענין פטירתו של משה, ואדרא זוטא בעמידה. למי שמבין, הסודות העצומים שמתגלים באדרא זוטא הם בדיוק הענין של החותם הזה. הם בדיוק איך שאבא ואימא חותמים... הרי הגילוי של אדרא זוטא זה אבא ואימא. לא כמו אדרא רבא שלומדים בליל שבועות, שהגילוי זה אריך, ענין הכתר. ולבסוף קוראים תהלים עם שבעה כורתי ברית ועם הסליחות (מה שרגילים לחלק את התהלים לשבעה חלקים).

אומר החיד"א שקיימא לן, ברית כרותה לתהלים עם שבעה כורתי ברית שאפילו באמצע השנה אם חס ושלום נגזר על האדם איזה גזירה רעה, אם הוא אומר במנין של עשרה יהודים תהלים עם שבעה כורתי ברית, על המקום נקרע גזר דינו.

אם ככה, בלילה הקדוש הזה, מי יודע מה קרה? אנחנו לא יודעים איך נחתמנו. אפילו נחתמנו מצויין, למצויין יש מצויין דמצויין, יש טוב דטוב, יש אפשרות לשנות את זה לטובה. אז ע"י התהלים ושבעה כורתי ברית, אנחנו עושים את זה עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. אז זה ענין גדול מאד.

מיד לאחר הלימוד הולכים למקווה, לפני עמוד השחר, ובאים לבית הכנסת ומתפללים תפילה בכוונה ובהתלהבות. ואומר 'כף החיים', נכון שצריך לטבול בעמוד השחר, אבל יותר טוב לטבול גם אחר הצהרים לפני הלימוד, כדי שיהיה טהור בלימוד כל הלילה. שהלימוד יהיה בקדושה ובטהרה.

קץ זה גימטריה הקפה, ע"י ההקפות בהושענא רבא אנחנו עושים "קֵץ כָּל בָּשָׂר", אנחנו קוצצים את כל הקלי' שנשארו בעולם, "וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'", ויבוא משיח צדקנו במהרה, אמן כל יהי רצון.

החיד"א: "ביום הזה כל אחד לוקח בד ערבה מלבד ערבה שבלולב, ומקיפין אותו היום שבע פעמים וכן היו מקיפין את המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים והיום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים כולם והפסקי דינים ניתנים ביד כל תובע ומַשׂטין ולכן צריך להרבות בו צדקה, תפילה ותחנונים לעורר הרחמים העליונים, ירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים ובספר צדיקים לגאולה וישועה" (מובא בספר "סדר היום", רמשה בן מכיר).


אנחנו לא בתפיסה הערבית שאומרת "מה שמַכּתוּב מכתוב". אצלנו, כְּתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ יש לְהָשִׁיב!

"בסדר, שמענו. אבל רק צדיקים גדולים יכולים לעצור גזירות".

לא נכון. הושענא רבה הוא יומם של האנשים הפשוטים שפשוט עושים את דברי הנביאים מבלי להבין הכל.

יש מעשה נפלא על הבַּייתוֹסים, שרצו להראות שההושענות הן שטויות ללא היגיון והבנה. כשערב הושענא רבה חל בשבת, הם בכוונה הניחו את הערבות מתחת לאבנים, כי ידעו שלא יטלטלו את האבנים בשבת; להפוך אבנים בשבת הוא איסור דאורייתא (מן התורה) ואילו חיבוט ערבות הוא כולה מנהג נביאים.

באו אנשים פשוטים, הורידו את האבנים והוציאו את הערבות בשביל חיבוט הערבות, מה שמאד הצחיק את הבייתוסים, שאהבו ללעוג לכל הסגולות והמנהגים.

אבל חז"ל הסכימו על ידם (של פשוטי העם), באקט יוצא דופן, בלעג נורא לבייתוסים, כי בני ישראל, אף על פי שאינם נביאים, בני נביאים הם. הם יודעים מה הם עושים. ולקחו את הערבות האלה וחבטו בהם כמצוות היום (סוכה מג:).

למה מנענעים לולב ואת ארבעת המינים?

הגמרא כותבת כך: "אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו
מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא (בארץ ישראל) תנו הכי (אמרו ככה): מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים (סוכה לז:)".

איזה הבדל העצום בין תורת בבל, תורת הגלות, לבין תורת ארץ ישראל.

בגלות מזכירים את כוחו האדיר של הקב"ה: ארבע רוחות שלו, הכל שלו. ואילו במערבא, ארץ ישראל שיש בה כל כך הרבה ערבות, מדגישים את כוחו של האיש הפשוט: עוצר רוחות רעות ועוצר טללים רעים.

בדומה לכך, גם ההקפות. למה מסובבים את התיבה? רבי יוסף קארו יאמר בשולחן ערוך: כמו שמסובבים קברי צדיקים כשאתה בעצם אומר לקב"ה "אני כלוא, אני לא יכול לצאת. אסובבה את מזבחך, ה'. תראה באיזה לוּפּ אני נתון".

לא, אומרים המקובלים. שבעת הסיבובים הם כמו הסיבובים שעשה יהושע מחוץ לחומת יריחו כדי להפיל אותה. אתה לא כלוא בתוך החומה כי אם נמצא מחוצה לה. וזה החותם של הושענא רבה – "חותם", אותיות חומת; חומת יריחו.

כך מורידים מים. כמו חוני המעגל האם הוא אדם שמסמן לקב"ה "אני כלוא ולא יכול להזיז את ידיי ואת רגליי כי אין גשם, תוריד גשם כי אני חסר אונים", או שהוא בעצם ענק כי הוא עושה כזו פעולה למטה? "איני זז מכאן עד שתביא גשמים", הוא אומר במעגל ששרטט על האדמה ומזיז כאלה מהלכים למעלה.

איזה סוד הוא, היום הזה. מי מניע דברים בעולם רק ריבונו של עולם? רק התפילות שלנו? והתשובה היא: שנינו.

אם הישועה באה רק מה' ורק מידו, זו ישועה קטנה כי זה אומר שאנחנו מאד קטנים וחסרי יכולת. ואם הישועה באה רק מכוחנו ומכוח תפילתנו, זו גם ישועה קטנה.

ואילו הושענא רבה היא ישועה גדולה! העובדה שאנחנו לא יכולים בלעדי ה' היא ידועה. העובדה הלא-ידועה היא שהוא, כביכול כביכול כביכול, לא יכול בלעדינו. אני והו הושיעה נא! כך כתוב. בלי א'. וזה רמז לפסוק בירמיהו (מ,א): וְהוּא אָסוּר בָּאזִקִּים. כביכול-כביכול, הקב"ה כולא את כוחותיו ולא יכול להרעיף אותם מבלי שנעשה פעולה מלמטה.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל: לכאורה, הערבה היא האומללה שבמינים, אבל, שימו לב איך אנחנו דואגים כל החג רק לה:

במהלך החג אנו עוסקים רק בערבה. בכל בוקר אדם פותח את הלולב שלו ובודק את מצב הערבה, אם יבשה או נבולה, אם יש צורך להחליף אותה. ללולב, לאתרוג ולהדס אין הוא דואג כך, מעבר להבטה בהם מדי פעם. וכל מעייניו של אדם בחג הם בערבה 

ובסוף חג, דואג אדם שיהיו בידיו חמישה בדי ערבה.


כתוב על הקב"ה סֹלּוּ (פַּנוּ דרך) לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָ-הּ שְׁמוֹ (תהלים סח,ה) ה' רוכב על ערבות. מה זה אומר שהוא רוכב עליהן ולהן אין אישיות? או, אולי, הן המובילות אותו לאן שהן רוצות?

שלמה המלך מחפש את המשמעות בעולם והכל לא מוצא חן בעיניו, בסוף המסקנה שלו היא מסקנת דוד המלך: הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א,ב) – הבל הפה! הכל טמון בכוח המדהים הזה שברא לך הקב"ה, רק לפתוח את הפה ולומר "אנא ה' הושיעה נא".

הכל בידיים שלך!!!

הרמב"ם (מורה נבוכים פרק אחרון): כאשר אתה מביט ואין לך צל חס ושלום, או כשיש לך צל, למה הכוונה? והוא אומר תשמע. הדבר היחיד שצריך לבקש הלילה בחצות הלילה הוא מאור פנים. כי הקללה הכי נוראה היא וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (דברים לא,יח) אז בליל הושענא רבה אתה מתחנן: "ה', תאיר אלי פנים השנה!"

וה' אומר לך: נשמה, אתה זוכר מה כתוב?  יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָָּ! (במדבר ו,כה) אם לך יש מאור פנים, אני אאיר לך את כל השנה הזו. אבל אם אתה חשוך, לא תהיה לך שנה של אור.

זאת הכוונה בעניין הצל, אומר הרמב"ם. הרי איך יהיה לנו צל באמצע הלילה? לבן אדם יש צל רק בהיותו עומד באור. אבל כשאתה חשוך, לא יהיה לך צל.

לפי העיקרון: ה' צִלְּךָ, עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכא,ה) - ה' הוא הצל שלך, כביכול. כשאתה מאיר פנים הוא יאיר לך.

איזה רעיון נועז. אתה לא הצל של ה' אלא הוא, כביכול, הצל שלך. כמה כוח זה נותן בידיך.

ואיזה מזל שכל זה נעשה כשאנחנו בסוכה!!!!! חסדי ה' עלינו!!!






[1] אריז"ל (ליקוטי הש"ס - מסכת אבות): "שוב יום אחד לפני מיתתך. דע כי במקום א' בזוהר אמר כי מסתלק הצ"ל ל' יום לפני המיתה ובמקום אחר אמר שמסתלק בליל ה"ר אך שניהם הם אמיתים כי בליל ה"ר מסתלק הצל להורות על גזירת המיתה שנגזרה עליו וע"י הסרתו והסתלקות מעליו ישלטו אז בו החיצונים וכיון שנמס' בידם לא חיישו עוד ואז חוזר הצל למקומו כי זולת הצלם אין חיות להאדם כלל ולכן אם נגזר עליו שימות אחר י' חדשים וכיוצא מהיכן ימשכו לו עוד חיות אם לא שיחזור הצלם למקומו ואח"כ ל' יום קודם שימות אז מסתלק לגמרי ובאותו צל מסתלק חיות האדם יום יום עד שימות לגמרי ולזה ארז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך דהיינו יום הושענא רבה שהוא היום לפני המיתה ממש והבן. ג"ז מהרב זל"ה".

[2] גיטין (סו): "לשדים יש בבואה אבל לא בבואה דבבואה".
גר"א והרב פתיה: אסתר שלחה שידה למלך אחשורוש, זה נרמז בכתוב "בבואה לפני המלך".
מה זה צלם? חלק רוחני המתאם בין הנשמה לגוף (לפי כמות הצלמים שיש לאשה כך מספר הילדים שהיא יכולה ללדת פחות אחד בשביל עצמה).
עץ חיים (שער לט דרוש ח): "בזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה וכיון שיצאה נפשה וניתן בבנימין כשנולד לכן מתה וזהו ויהי בצאת נפשה כי מתה".
לכן קראה לו 'בן אוני' - הכח שלי – נתנה לו את הצלם שלה האישי, לכן יעקב ישר החליף לו את השם לבנימין – בן ימין – הצד של הדוכרא כדי שיוכל להוליד.
הצל"ם מורכב מצל"ם עליון (אך בצלם יתהלך איש) ועוד שני צללים מתחת (נסו הצללים), כל השלושה הם כנגד מילואי אקי-ה, העליון כנגד קס"א והתחתונים קמ"ג וקנ"א.
לשדים אין את הצל התחתון (בבואה דבבואה) ולכן יש להם רק קס"א + קמ"ג = בגי' שד.
לאנשים יש את כל השלושה ולכן יש להם חותם מלא.

הושענא רבה - הרגשה של אהבת ה' (שיעור)

הרגשה של אהבת ה'


ליקוטי מוהר"ן (תורה לג - מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב):
ה - "יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבוֹת, אַחַת שֶׁהִיא אַהֲבָה שֶׁבְּיָמִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא לְעֵיל "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ" יוֹמָא דְּאָזֵל עִם כֻּלְּהוֹ יוֹמִין. שֶׁבְּכָל יוֹם, הַיְנוּ שֶׁבְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, יֵשׁ שָׁם אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל, וְזֶה שֶׁבְּפֹעַל. וְיֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהוּא בְּכֹחַ, הַיְנוּ הָאַהֲבָה שֶׁהָיָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם קֹדֶם הַבְּרִיאָה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן בְּדַעְתּוֹ וּבְמֹחוֹ[1]".

איך אני יכול להגיע למדרגה של אהבה שבדעת?!?

ז – "וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִטְעֹם טַעַם אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֲפִלּוּ עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הַיָּמִים, הַיְנוּ כְּשֶׁיְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ[2]. כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בִּכְלָל, אֲבָל הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּן (בְּרֵאשִׁית רַבָּה נֹחַ פָּרָשָׁה ל"ד). וְהַמִּדּוֹת וְהַיָּמִים הֵם נִכְלָלִין בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זֹהַר תְּרוּמָה קס"ב: וְעַיֵּן סַנְהֶדְרִין ק"ו:): 'רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי', וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (בְּרָכוֹת ה':), כִּי עִקָּרָן שֶׁל הַמִּדּוֹת הוּא הַלֵּב. נִמְצָא כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים בִּכְלָל, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְיוֹדֵעַ בִּידִיעוֹת הַתּוֹרָה[3]. וּכְשֶׁכּוֹפֶה אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אֲזַי נִכְלָלִין גַּם כֵּן הַמִּדּוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ לְדַעְתּוֹ[4]. וַאֲזַי מְקַבְּלִין הַמִּדּוֹת אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, וְרוֹאֶה וּמַשִֹּיג אוֹר הַגָּנוּז לְפִי בְּחִינָתוֹ. הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים וְהַתּוֹרָה שֶׁהָיָה גָּנוּז וְצָפוּן עַד עַתָּה מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁכּוֹפֵף אֶת לִבּוֹ לְהַדַּעַת, אֲזַי מְקַבֵּל הַלֵּב שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ לְכָל הַמִּדּוֹת, וּמְקַבֵּל אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיָה בְּכֹחַ בֵּין הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם הַבְּרִיאָה:
וְזֶה: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים - חָפֵץ, הוּא בְּחִינַת לֵב, שֶׁהַחֵפֶץ הוּא בַּלֵּב. חַיִּים, הוּא בְּחִינַת דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט"ז): "מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו". הַיְנוּ כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הַלֵּב לְהַדַּעַת, שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁכּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ. אֲזַי לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֹהֵב יָמִים, הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הָאַהֲבָה מִדַּעַת, לְתוֹךְ הַיָּמִים וּלְתוֹךְ הַמִּדּוֹת. לִרְאוֹת טוֹב, וְרוֹאֶה וּמַשִֹּיג אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וְגָנוּז. שֶׁמַּשִֹּיג הָאוֹר, הַיְנוּ הַתּוֹרָה הַגְּנוּזָה, וְהַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים".

[ר' נתן: וְכָל זֶה הוּא סוֹד כַּוָּנוֹת לוּלָב[5], שֶׁהוּא לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִשֹּׁרֶשׁ הַחֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, לְתוֹךְ הַחֲסָדִים שֶׁבְּגוּף, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַמִּדּוֹת, שֶׁבְּכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים חֲסָדִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַהֲבָה כַּנַּ"ל: וְכָל זֶה כְּדֵי לְהָאִיר אֶל הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא הָאֶתְרוֹג. הַיְנוּ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, הַיְנוּ לִמְצֹא אֱלֹקוּתוֹ בְּכָל לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, וּבְכָל הַדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים, וּבְכָל מְדוֹרֵי הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינוֹת: "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה"].

הגר"א (קול אליהו אמור): "למען ידעו דורותיכם וגו', הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי, כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשותו בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים? אמנם יש לומר, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים, ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים ובמחרת יום הכפורים ויקהל משה, וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו ענני הכבוד, לכן אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי".

ר' צדוק (פרי צדיק סוכות ז): "נאמר בפרשה הלשון למען ידעו דורותיכם וגו', ולא נאמר הלשון למען תזכרו כמו שנאמר ביציאת מצרים, דאינו כדי לזכור לבד, מפני שזה נפעל במצות סוכה בחינת הדעת, היינו ההכרה והרגשת הלב בפנימיות הלב מהארת קדושתו יתברך...".

חכמה ומוסר (ח"א פז): "היוצא מזה, שכוונת התורה במצות הסוכה להורות לאדם שלא יהיה אסור במאסר הרצון, רק רצונו יהיה בידו, כענין שדברנו על עשה רצונו כרצונך...".

מכתב מאליהו: "הנה סוכה היא דירת ארעי, והיא בחינת ביטול היש של העולם הזה. בחינה זו היא שישיג האדם שאין שום קביעות בעולם הזה, ואדרבא כל תאוותיו והנאותיו חולפות עוברות, וגם כל מחשבות האדם שלפיהן יוכל לבסס את עצמו בחיים מסודרים לדורי דורות אינן אלא דמיונות שוא, והשגה זאת בבחינת ידיעה שכלית, הריהי הבחינה התחתונה שבענין סוכה, וגם בני אומות העולם יכולים להשיגה. הכרה זו מצויה היא אצל כל בן דעת, כי הרי החיים עצמם מוכיחים ששאיפות העולם הזה הבל הנה, ורק השאיפות הרוחניות מביאות לידי אושר ושמחה, כמבואר בקונטרס החסד, ועל כן במצוה זו מנסה הקב"ה את אומות העולם בביאת המשיח כשתנתן להם בחירה מחדש, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כמובא במסכת עבודה זרה ב', ועל כן נותן להם מצוה זאת שגדרה כבר מושג להם היטב בידיעה שכלית. והנסיון בא לברר שאם אמנם מכירים הם אמת זו בשכלם, אינם משיבים אותה אל לבם להביאה לידי מעשה, ועל כן כשנתקלים הם בצער וקושי מיד כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, כי אין להם אותה נקודה פנימית המסוגלת לישראל, המתבטאת בשמחת מצוה לשמוח גם באפשרות ביטול היש...".




[1] רבי נחמן (שם): "לְמָשָׁל, יֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהָאָב אוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לְהַשִֹּיג זֹאת הָאַהֲבָה. וְהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַבֵּן וּבֵין הָאָב כְּשֶׁעֲדַיִן הַבֵּן בְּמֹחַ הָאָב קֹדֶם הַהוֹלָדָה, זֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַשִֹּיג עַכְשָׁו. כִּי אֵין מַשִֹּיגִין עַכְשָׁו כִּי אִם בִּזְמַן וּבְמִדּוֹת, וְאַהֲבָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ וּבְמֹחוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְהַמִּדּוֹת, וְאֵינוֹ מְלֻבָּשׁ בְּשׁוּם לְבוּשׁ".
הסבר: לקב"ה יש שתי סוגי אהבות: אחת שבה אוהב אותנו בוראנו באופן גלוי לעינינו. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד. השניה סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! היא נקראת "אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.
גם ליהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמדות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, אהבה זו כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי בטוי.
אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו.
זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל - אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו').

[2] יש לנו שני מוחות שהם חכמה ובינה, ויש לנו את הדעת, אוי ואבוי לאדם שהיד שלו תהיה על מגהץ והמח חכמה ובינה יתחילו לעכל את הנתונים: יש ריח שרוף, יש חום ביד, זה לא נעים, אולי כדאי להרחיק את היד מהמקום הזה... בדעת יש את האינסטינקטים של החיים שאתה תמשוך את היד או תמצמץ הרבה לפני שהסכנה תתעכל במח... האומנים הרציניים של הקרטה מאמנים את עצמם כל כך הרבה שנים כדי להעביר את התגובות מהמח אל הדעת! לכן הכשרה של לוחם היא מאוד ארוכה, לוקח שבוע כדי לאמן אותו להשתמש בנשק ועוד 6 חודשים בשביל שזה יהיה באינסטינקטים...
"וידעת היום (בשכל) והשבות אל לבבך (אצלך בלב)".
משה רבינו אומר לכל ישראל: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
אחד מגדולי המוסר היה אומר שהמרחק הכי גדול הוא בין השכל ללב!
השכל יודע מה צריך לעשות אבל הלב אומר לך משהו אחר...
יוצרי אומר לי אבל גם יצרי אומר לי!
לפעמים יש מלחמה בין הרגש והרצון ששניהם בלב ואז צריך להביא את השכל שיחשוב רגע מה לעשות!

[3] לא עם הארץ חסיד... טובל במקוה ביום כיפור...

[4] עבודת האדם על עצמו להכין את לבו להיות כלי לקבלת אור הקדושה ואור התורה בקרבו. אם אינו עובד על לבו אלא משקיע את מחשבתו רק בלימוד, אף שבודאי יש לו מצות תלמוד תורה והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה וגם יציל אותו מעבירות ואיסורים, ועוד סגולות נפלאות - אבל את עצם קדושת התורה הוא עדיין לא זכה לקבל!
"פתח לבי בתורתך" נאמר, לא "פתח מוחי". אם אנחנו היינו מנסחים את התפילה, יתכן ובקשתנו היתה שנזכה למוח גדול. אבל התורה הקדושה לא צריכה לשכון רק במוח, היא צריכה לשכון בלב האדם!
מסילת ישרים (הקדמה): "עַל כֵּן אֵין הַתּוֹעֶלֶת הַנִּלְקָח מִזֶּה הַסֵּפֶר יוֹצֵא מִן הַקְּרִיאָה בּוֹ פַּעַם אֶחָת, כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ אֶלָּא מְעָט. אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יוֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה, כִּי יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע, וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה".
מה ההבדל בין אדם הלומד תורה עם שכל לבין אדם הלומד תורה עם לב?
ידועים דברי הרמב"ן באגרת "כשתקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". מי בודק זאת, השכל או הלב? השכל לא בודק, השכל רוצה להמשיך לתוספות הבא. רק הלב, הוא זה שמתחיל לבדוק: למדתי הלכות קריאת שמע, האם הקריאת שמע שלי באמת נראית כמו שכתוב בשו"ע? אולי לא? הוא בודק כל סעיף שהוא לומד האם כך אני עושה? אם כן – טוב מאוד, אם לא – עלי לשנות! רק אז, אתה יכול להתחיל להיות כלי לעבודת ה' אמיתית.
לצערנו הרב יש אנשים שמסתובבים עם תכונות של דיסקונקי... חז"ל קראו לזה: חמור נושא ספרים! כמו שהרב סבתו אומר: אתה לא קם בפני תקליטור תורני למרות שהוא יודע את כל התורה כולה!
ללמוד על מנת לעשות – זה שורש הקיום. ולומד על מנת לעשות פירושו להתרגל לחשוב בצורה שהלימוד מגיע למציאות היומיומית שלי.

[5] קיצור הכוונות לרמח"ל: "והנה סוד הלולב ומיניו הם ז' מינים, והיינו, ג' הדסים, וב' ערבות, לולב א', ואתרוג א'. והם סוד החסדים המתפשטים בז"א בו"ק שלו, ואלה הם הניתנים לנוק'. והנה צריך להאיר להם משרשם שהוא הדעת, כדי שיוכלו להאיר בנוק'. והנה כמו שמתפשטים החסדים בגוף ז"א בו"ק שלו ונכללים ביסוד ומלכות, כן למעלה בדעת עצמו מתפשטים בדרך זה. וזה סוד הו' נענועים שאנו עושים, והנענוע הוא הולכה והובאה, כי אנו מעלים אותם אל הו"ק שבדעת, שמשם יבא אור אל הו"ק, שהם ז' מינים שבלולב, להאיר אל נוק'. ולכן בכל הנענועים תראה שיהיו ראשי המינים נגד החזה שלך, ששם יציאת רחל. והנה כל אחד מקצוות הדעת הנה הם כלולים ככל שאר המוחין - מחב"ד, ולכן צריך להוליך ולהביא ג"פ - להוריד מכללות הג' מוחין:
ואבאר סוד הד' מינים. הנה הלולב הוא סוד היסוד העולה עד הדעת לקבל הטפה, ג' הדסים - חג"ת, ב' ערבות - נ"ה, וכל זה בימין. אתרוג - עטרת היסוד, ונוטלים אותו בשמאל, כי בשמאלא אתקשרת. וצריך לחברם כולם ביחד, וזה סדר הקשירה, הלולב באמצע, השדרה כלפי פניך, והג' הדסים א' לימין וא' לשמאל וא' לאמצע - מטה כלפי ימין, בסוד ת"ת שהוא "רב חסד מטה כלפי חסד", והב' ערבות תחת ההדס, א' מימין וא' משמאל:
והנה תנענע בהודו לה' פעם א', ובאנא ה' ב' פעמים, ובהודו האחרון פעם א'. והם ו' נענועים, בכל פעם ג' הולכות והובאות בכל נענוע, הרי ח"י, וד"פ ח"י הרי ע"ב כמנין חס"ד. וצריך שיהיה חלל בין ראש הכותל ללולב בעת הנענוע:
הנה הג' הדסים הם י', שבה ג' קוצים. הב' ערבות - ה' שצורתה ד"ו - ב' אותיות. הלולב - ו' דעת ויסוד. האתרוג - ה' אחרונה. ולהיות כי כל כונתינו - להמשיך למלכות, שהיא סוד שם ב"ן, ולכן נרמזו המינים גם בשם ב"ן בסדר זה, יו"ד - ג' הדסים, והם עבות, הרי ט' - יו"ד וא"ו דל"ת. ה"ה - ב' ערבות - נ"ה דז"א, ובהם מתפשטים נ"ה דאימא, וס"ז ה"ה ה"ה. ו"ו - לולב, כולל דעת ויסוד ו"ו ו"ו, יסוד דזו"ן. ה"ה נוק', היינו מלכות הדבוקה ביסוד, ובאים לה החסדים שסודם ה"ה אחת, והיא עצמה ה"ה. וכן יש לה אלו הב' בחינות, בהיותה בפני עצמה, הרי ה"ה דמילוי המילוי. צריך שיהיה הלולב גבוה טפח משאר המינים, כי כן דעת גבוה מחג"ת".

יום שישי, 25 בספטמבר 2015

פרשת האזינו - התורה היא חיינו

התורה היא חיינו[1]


פרשת האזינו נקראת "שירה", שנאמר[2]: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

מהי אותה שירה? מבאר רש"י: "את השירה הזאת - 'האזינו השמים' עד 'וכפר אדמתו עמו'".

אם כן השירה הזו שאנו מדברים עליה היא בעצם 'שירת האזינו'. ישנו ציווי של תורה לכתוב את השירה הזו.

אמנם חז"ל לומדים מפסוקנו שיש מצוה מיוחדת לכתוב את כל התורה[3], אבל הראשונים[4] מפלפלים בזה ואומרים: לא יעלה על הדעת שהציווי הוא לכתוב פרשה זו לבדה, כיוון ש'כל פרשה שלא פסקה משה רבנו - אנן לא פסקינן'[5], אי אפשר לכתוב רק חלק מהתורה, על כורחנו הציווי הוא לכתוב את כל התורה כולה, ומה שכתוב "את השירה", הכוונה היא התורה שיש בה את השירה.

זה פלפול יפה, אבל הוא דורש הבנה. אם אכן כוונת התורה לצוות על כתיבת התורה כולה, מדוע לא נאמר: 'ועתה כתבו לכם את התורה הזאת'?

הרב חרל"פ[6] מבאר, שהכינוי "שירה" מכוון ליסודה של תורה. בשירה יש דבר מיוחד, היא מחברת את כל התווים. כדי לייצר שיר חייב המשורר להגיע לשלמות השיר. מי שהוא בעל אוזן טובה, כשהוא שומע עליה זעירה שאינה במקומה, הוא מיד מזהה שיש כאן זיוף! כך היא התורה, כל סטייה זעירה בדבר ה' היא זיוף.

זו לשון קדשו של מרן הרב חרל"פ[7]: "ההויה היא שירה שלמה שכולה אומרת כבוד לה', 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם בכל הארץ יצא קום' (תהלים יט, ב-ה). כל הנמצא בהויה הוא מתווי הנגינה והזמרה העליונה, ואם יחסר דבר אחד מן העולם, חסר תו אחד, והתורה שהיא עקרא ושרשא דכל עלמין, קודשא בריך הוא אסתכל בה וברא בה עלמין, היא נקראת שירה 'כתבו לכם את השירה הזאת', ואם חסר אות אחת פסולה, ורק היודע מנגינת העולם ומנגינת ההויה כולה מרגיש את החסרון אף אם לא חסר אלא תו אחד".

התו החסר – איתמר מאיר (שלום לעם):
אנריך שטיינגרט ירד מהבמה בעיניים עצומות כשהוא עושה את דרכו עם המקל לעבר מדרגות הבמה. מחיאות הכפיים לא הפסיקו לרגע, הקהל עמד על רגליו והריע בתשואות רמות למוסיקאי העיוור שהלחין את היצירה המוסיקלית המופלאה.
באלסקה, קיבל אנריך במה של ממש ליצירותיו המופלאות. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה כשנחשף לזוועות המוסריות שחוללו בני עמו בטבח העם היהודי, החליט המוסיקאי האוסטרי – גרמני, לנתק את עצמו מהגאווה הגרמנית שליוותה אותו, ועבר לארצות הברית. שם התפרסם כמוסיקאי מבריק ומחונן. במשך השנים הלחין אנריך יצירות שזכו לתהודה רבה, עד שנחשב לאחד מטובי היוצרים המוסיקליים בעולם.
בעודו רוכב על גלי ההצלחה, פנה אליו עיתונאי מקומי, וביקש ממנו שיתוף פעולה לצורך כתבת תחקיר מעמיקה שהוא מבקש לכתוב אודותיו. המוזיקאי הסכים בחפץ לב, והעיתונאי ביקש להתלוות אליו לתקופה מסוימת, כדי להרגיש את הדקויות שבמקצוע ההלחנה, ולהביא את הסיפור בצורה אותנטית וקרובה למושא הכתבה.
'אני אשמח' השיב המוסיקאי העיוור. 'אני חושב שההזדמנות שלך קרובה מאד לחוות זאת מקרוב, בעוד כחודש צפויה להיערך באופרה של וינה הופעה של מקהלה פילהרמונית בסדר גודל שמעולם לא ראתה ההיסטוריה. מדובר באירוע ענק שכל המוסיקאים הגדולים לוטשים אליו את עיניהם, ורק מאתיים וחמישים ברי מזל - יזכו להופיע ולנגן בפני הקהל העצום שימלא את האולמות. במרכז הערב, ינגנו יצירה שאני הלחנתי וכתבתי, ובשל כך זכיתי להזמנה כאורח כבוד באירוע מטעם האופרה של וינה. אני מתכונן לנסוע בשל כך מוקדם לווינה ותוכל להצטרף אליי לנסיעה',
העיתונאי שמח על ההזמנה המיוחדת, וכבר הכין את עצמו לרגע שבו ייסע לווינה ביחד עם המוסיקאי המפורסם.
יומיים לפני הטיסה המיועדת התקשר אנריך לעיתונאי ואמר: 'אני מצטער, אבל מצבי הבריאותי אינו תקין. בגילי – המליצו לי רופאיי להימנע מהטיסה, ולכן לצערי לא אסע להשתתף במעמד המכובד, ולצערי אשאר בבית'.
'אז אתה מוותר על ההופעה?' שאל העיתונאי המאוכזב, 'אני לא מוותר עליה לגמרי...' השיב אנריך. 'כמובן אני מתכוון להקשיב לה דרך הרדיו...'
'אני יכול להגיע?' שאל העיתונאי, ואנריך הזמין אותו בשמחה.
למחרת בבוקר הגיע העיתונאי לביתו של אנריך, כשמכשיר הקלטה משוכלל בידו האחת ובלוק כתיבה עם שני עטים בידו השנייה. הוא הבחין שאנריך פוסע ברחבי הבית, כמעט בריקוד. ההופעה עמדה להתחיל ואנריך התיישב צמוד למקלט הרדיו, כשבירכתי החדר יושב העיתונאי, צופה בו ומשתאה למראה פניו המרוכזות בכל צליל שנשמע. ניכר היה על אנריך, שלבו פועם על פי קצב הלמות התופים שבתזמורת. האושר על פניו שידר כי הוא חי את המוסיקה בכל נימי נפשו והיא חלק בלתי נפרד מחייו.
במשך כשלוש שעות ישב אנריך צמוד למקלט הרדיו, אפילו העיתונאי החל להשתעמם, והוא המתין למוצא פיו של אנריך בציפייה, אבל אנריך כיבה את הרדיו והפטיר באכזבה עמוקה: 'אחד מחמש עשרה הכנרים שהיו אמורים לנגן באירוע, היה חסר. באירוע השתתפו רק ארבעה עשר כנרים, ההופעה הזאת מהווה עבורי אכזבה קשה. מזל שלא טרחתי לנסוע עד אירופה למענה...'
העיתונאי נדהם: מבין מאתיים וחמישים כלי נגינה שהשתתפו באירוע, היה חסר כלי אחד וזה מה שמפריע לו? מי שם לב לזה בכלל? 'אולי הוא סתם ממציא את זה ולא היה חסר שום דבר. הרי לא ראינו את ההופעה כי הוא עיוור, אלא רק שמענו אותה דרך הרדיו' חשב העיתונאי לעצמו: 'הרי לא ייתכן שמוזיקאי אחד, מוכשר ככל שיהיה, יצליח לשים לב לחסרונו של כינור אחד בתוך הרמוניית הצלילים המופלאה הזאת'. ערכו של המוזיקאי ירד בעיניו באחת. הוא היה בטוח שאנריך - במקום להודות על כך שהוא נהנה מההופעה, היה חייב למצוא איזשהו חיסרון קטן, אולי אפילו דמיוני, ולהיתלות בו כדי לבקר את האירוע כולו...
'אבל אולי בכל זאת יש משהו בדבריו של המוסיקאי?' אמר לעצמו העיתונאי, במחשבה שנייה.
הוא ביצע בירור קצר, והשיג את מספר הטלפון של מפיק האופרה של וינה. למחרת היום התקשר אליו וביקש לדעת האם היה חסר כנר אחד בהופעה...
'לא נראה לי הגיוני' השיב המפיק. 'אתה יודע כמה כנרים עמדו בתור כדי שנסכים לקבל אותם לנגן באירוע? לא ייתכן שאדם שהתאמץ כל כך כדי להתקבל ולנגן בתזמורת, החמיץ בסופו של דבר את האירוע!'
 העיתונאי ביקש ממנו לבדוק בכל זאת, ואכן התברר לתדהמתם של השניים כי אחד הכנרים היה חסר. למחרת בבוקר, הגיע העיתונאי בהתרגשות לביתו של אנריך ובפיו השאלה המתבקשת: 'כיצד הצלחת לזהות את חסרונו של כינור אחד, בתוך תזמורת כה גדולה של מאתיים וחמישים נגנים?'
ואנריך השיב: 'שום אדם בעולם, לא יכול היה להרגיש בחסרונו של הכינור החמש עשרה, אך אני, מכיוון שכתבתי את היצירה הזאת, שמתי לב לכך. התווים הספציפיים שהכנר החמש עשרה היה אמור לנגן, לא נשמעו בתוך כל היצירה הזאת. הם היו חסרים לי - אם הכנסתי אותם לתוך היצירה כשכתבתי אותה, הייתה לי לכך סיבה. התווים הללו, הביאו את היצירה המופלאה הזאת לכדי שלמות. החיסרון שלהם באירוע עצמו פגע בשלימות היצירה'...

"תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי"[8].

הרב צבי יהודה היה מלמד שוב ושוב, שכשתורת ה' היא 'תמימה' - היא 'משיבת נפש', אבל כשתורת ה' איננה תמימה, כשאדם תופס את התורה באופן חלקי, "צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם"[9], אז התורה שלו לא יכולה להיות 'משיבת נפש'. עיקרה של התורה, הוא בהיותה מקיפה את כל סדרי החיים, ומי שאינו מבין שצריך ללמוד את כל התורה כולה, פרטיה כלליה ודקדוקיה, תורתו איננה שלמה ואיננה משיבת נפש.

ההבנה היסודית הזו היא הבסיס להבנת הכינוי המיוחד הזה שאנו פוגשים בפרשתנו "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת".

'שירת האזינו' פותחת במילים: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". חז"ל עומדים על ההבדל שבין האזנה לשמיעה ומבחינים בין הנאמר כאן לנאמר אצל ישעיה הנביא.

כך אומר הספרי[10]:
"לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר 'האזינו השמים', ולפי שהיה רחוק מן הארץ, אמר 'ותשמע הארץ אמרי פי', בא ישעיה (ישעיה א, ב) וסמך לדבר 'שמעו שמים', שהיה רחוק מן השמים, ו'האזיני ארץ', שהיה קרוב לארץ".
משה רבנו קרוב לשמים וישעיה הנביא קרוב לארץ, לכן משה רבנו פונה אל השמים בביטוי המלמד על קירבה "האזינו השמים", אבל כשמשה רבנו פונה כלפי מטה, הוא צריך להתאמץ כדי שהארץ תשמע "ותשמע הארץ".
לעומתו עומד ישעיה הנביא, מגדולי הנביאים, "למה ישעיה דומה - לבן כרך שראה את המלך"[11], הלוא כל ספרי נביאים ראשונים מתחילים מישעיה הנביא, הוא יסוד הנביאים. כל מי שקורא את נבואותיו מבין שיש כאן גדלות מופלאה ביותר. והנה, אומרים חז"ל, שישעיה הנביא היה קרוב לארץ, ולכן אמר "שמעו שמים", הוא היה צריך לזעוק כדי שהשמים ישמעו, לעומת זאת בפנותו אל הארץ, הסתפק ב"האזיני ארץ".

הגאון מוילנא[12] בספרו "אדרת אליהו"[13] אומר דבר נפלא:
"מה שאמר בילקוט[14] לפי שהיה משה קרוב לשמים וכו', העניין הוא כי האדם נחלק לשתים, הגוף אשר בארץ יסודו והנפש אשר בשמים ממעל, כנגדם שני חלקי התורה, תורה אשר בשמים והמצוות אשר בארץ.
האדם, בקיימו התורה והמצוות, מחבר שמים וארץ. זה שאמרו בחזית 'יונתי תמתי'.
אמר הקב"ה לכנסת ישראל: לא אני גדול ממך ולא את גדול ממני, והוא שדרשו 'תמתי' מלשון תאומתי (אמר נכדו המסדר, על כרחך היינו טעמיה דעל עצם התורה אמרו חז"ל (שבת קה ע"א) 'אנכי' אנא נפשי כתבית יהבית), ומפרש 'לא אני', היינו התורה שממני גדול מהמצוות שממך, ולא המצוות שממך גדולים מהתורה שממני, והנה משה רבנו עליו השלום נתן התורה, זה שאמרו שהיה קרוב לשמים, וישעיהו בא להוכיחם על שלא קיימו המצוות, אמרו עליו שהיה קרוב לארץ".

המהר"ל מפראג אומר[15] שכל בריאתו יתברך מורכבת מעילה ועלול, סובב ומסובב. הקב"ה הוא העילה וממנו נמשכות כל העילות, הוא הסיבה וממנו מסובבות כל הסיבות. התורה, אם אין ישראל עוסקים בה או מקיימים אותה, אפשר להשאיר אותה בשמים, ומצד שני, עם ישראל לא יכול לקיים תורה אם אינו עוסק בה. אם 
כן מה יותר גדול?

אומר המהר"ל: השלמות, היא הדבר הגדול, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". זה נכון שיש לנו שורש עליון אלקי, אבל השורש העליון הזה לא יכול לבוא לידי ביטוי אם הוא לא מחובר למציאות, לכן "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אבל תלמוד שלא מביא לידי מעשה, הוא חסר. זה היסוד.

אדם צריך להיות מסוגל להפוך את האידיאל האלקי, את תורת השמים, להיות משהו ממשי. מדברי חז"ל עולה שמשה רבנו היה גדול מישעיה, שהרי היה קרוב לשמים, "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה", וישעיה הנביא, לעומת זאת, היה קטן ממנו, שהרי היה קרוב לארץ ואמר: "הַאֲזִינִי אֶרֶץ".

על כן אומר הגאון: לא כך יש להבין את דברי חז"ל. מה שחז"ל אומרים לנו כאן, זה שיש שתי שירות, האחת מתחילה מן השמים ויורדת עד תחתיות ארץ, והשניה עולה ובוקעת מן הארץ ומגיעה עד גבהי מרומים, ואין האחת גדולה מן השניה, אלא השלמות היא הדבר הגדול, שירה גדולה המצליחה לחבר שמים וארץ.

הרב קוק (בראש ספרו "אורות התורה"[16]): "תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דאים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכול, 'תחת כל השמים ישרהו' (איוב לז, ג). לא רוח האומה חוללה אור גדול זה, רוח אלקים יוצר כל יצרה, תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים, שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באפיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ה'[17], תורת ה' היא גם היא. העין הפקוחה של צופה באספקלריה המאירה[18], הנאמן בכל בית ה'[19], לא אפשר שממנה תהיה נעלמת שפעת חיים זאת לכל פתוחיה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני[20].
ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו".

הגמרא[21] מספרת על מיתתו של רבי חנינא בן תרדיון:

"אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלקי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות".

רבי חנינא בן תרדיון אשתו ובתו, כל אחד מהם מקבל עונש, ה' ירחם. הגמרא מבארת מדוע נענש רבי חנינא בשלושה דברים אלו:
"עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי? והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה; אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו! להתלמד עבד, כדתניא: 'לא תלמד לעשות' (דברים יח, ט) - אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא אענש? משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי].
ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו.
ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: 'עון עקבי יסבני' (תהלים מט, ו)? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליום הדין. בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: 'הצור תמים פעלו' [וגו'], ואשתו אמרה: 'אל אמונה ואין עול', בתו אמרה: 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי' וגו' (ירמיה לב, יט). אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין".

אנו נפגשים כאן עם אדם ענק, אדם קדוש, רבי חנינא בן תרדיון, כל חייו מלאים תורה מצוות ומעשים טובים, כל עניינו זה אמונה בעולם, קדושה בעולם, כל חייו קודש קדשים. הטעות היחידה שיש לו זה שהגה את השם באותיותיו, לא ח"ו כדי להגות, אלא כדי להתלמד, דבר המותר על פי דין, אבל הוא עשה את זה בפרהסיה, ועל זה הוא נתפס. נראה כאילו יש כאן עיוות של הדין, אבל רבי חנינא בן תרדיון מצדיק עליו את הדין ואומר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט". זה מסובך, זה קשה, ואף על פי כן רבי חנינא אשתו ובתו הולכים לקבל את עונשם ומצדיקים עליהם את הדין.

רבי, בהתייחסו לצידוק הדין שליוה את משפחת רבי חנינא, משתמש בביטוי מיוחד: "[כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלוש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין". כמה גדולים אנשים אלו 'שנזדמנו להם', שהאינסטינקט הטבעי שלהם, המקום הנפשי הפנימי שלהם התפרץ החוצה והתגלה בטהרתו. זה לא סתם הזדמן להם, זה גם לא משהו שבא מתוך חשבונות ומחשבות, זהו עומק עולמם הפנימי של רבי חנינא ומשפחתו. הם כל כך חדורים באמונתם עד שבשעה הקשה ביותר, האינסטינקט הטבעי שלהם, הוא צידוק הדין, אין להם שום הרהור, "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט".

לעמוד ולדרוש בהלכה ואגדה דרשות של צידוק הדין, זה נפלא ביותר, אבל כאן מדובר על מדרגה אחרת לגמרי, מדרגה בה הנקודה הכי פנימית של האדם מלאה בצידוק הדין. רק מי שמגיע למדרגה המופלאה הזו מסוגל 'לשלוף' פסוקים של צידוק הדין בשעות כה קשות.


זו העבודה שניצבת לפנינו בסוכות לחבר את האורות עם החיים המעשיים – לשבת ולחשוב איך להחיל את המדרגה הגבוהה של כיפור בחיים המעשיים – לכן אנחנו יוצאים לסוכה (האורות של אימא עילאה שניקתה אותנו בכיפור) אבל לא עם צום ועינויים אלא 'תשבו כעין תדורו' זו הדירה שלנו – זה החיים המעשיים שלנו – עכשיו אנחנו נתרגל את האורות בשטח על רטוב כדי להכין שנה יותר מחוברת לתורה העליונה – שנה של שירה שלימה!






[1] הרב שמעון כהן (עם תוספות ועריכה).
[2] דברים לא, יט.
[3] סנהדרין כא ע"ב.
[4] ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז, ב ודברי בעל תורה תמימה דברים לא, יט אות כו.
[5] ראה תענית כז ע"ב; מגילה כב ע"א.
[6] הרב יעקב משה חרל"פ (מקור שם המשפחה באחד מאבות אבותיה שנקרא חייא ראש ליהודי פולין) (ירושלים), התרמ"ב-התשי"ב - ראש ישיבת "מרכז הרב", רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים, מתלמידיו המובהקים של מרן הראי"ה קוק. בצעירותו למד תורה מפי הרב יהושע צבי מיכל שפירא. תקופה קצרה למד בישיבת "תורת חיים" בירושלים. בשנת התרס"ד נפגש עם הראי"ה קוק ומאותה שעה ואילך דבק בו באהבה עזה, והיה לתלמידו וחסידו. בחייו האישיים נהג מדה מסוימת של סגפנות שכללה צומות, טבילה במקווה קר בלילות חורף, והתמסרות מוחלטת לתפילת ותיקין ולימוד תורה. שיעוריו והשקפת עולמו מכונסים ברובם בסדרת ספרי "בית זבול" ו"מי מרום" הכוללת שיעורים בהלכה ובתלמוד, בתנ"ך ובאמונה. חותם עמוק של תורת רבו הראי"ה קוק ניתן למצוא בספריו העוסקים בין השאר בבירורים בענין קדושת ארץ ישראל ואופייה של הגאולה בדורנו.
[7] מי מרום ח"ג עמ' ל, לחם אבירים פרק י.
[8] תהלים יט, ח.
[9] ישעיה כח, י.
[10] ספרי האזינו שו.
[11] חגיגה יג ע"ב.
[12] רבי אליהו קרמר (הגאון מוילנה) (ליטא), הת"פ-התקנ"ח - מגדולי חכמי התורה בישראל. שלט בכל מקצועות התורה ובשאר חכמות. בקיאותו וידענותו העצומה זיכו אותו בכינוי "הגאון מוילנה". על אף שלא החזיק במשרה רשמית כלשהי, קנה לו מעמד של מנהיג חשוב בדורו ובדורות הבאים אחריו. כתביו לא ראו אור בחייו אך לאחר מותו נדפסו כשבעים ספרים המיוחסים לו, וביניהם: פירוש למשנה, פירושים לזוהר, תיקונים לספר יצירה ולספרא דצניעותא, פרשנות לתנ"ך ועוד.
[13] אדרת אליהו ריש פרשת האזינו.
[14] ילקוט שמעוני לפרשת האזינו רמז תתקמב.
[15] באר הגולה דרוש על המצות ד"ה ועל זה העירו; נתיבות עולם נתיב התורה פרק א ד"ה ובפ"ק דקידושין.
[16] אורות התורה פרק א, פסקא א.
[17] עיין תפארת ישראל למהר"ל מפראג (פרקים נט ו-סח), של"ה סוף מסכת פסחים בענין ל"ג בעומר "התורה תורת אמת ונקראת תורת ה' ונקראת תורת האדם". ושם פרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה.
[18] ראה יבמות מט ע"ב.
[19] במדבר יב, ז.
[20] ראה מגילה יט ע"ב.
[21] עבודה זרה יז ע"ב.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: