יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

פרשת חיי שרה - למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?

למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?


פרשת חיי שרה פותחת בתיאור המשא ומתן לרכישת חלקת קבר לשרה אמנו.

אברהם אבינו, הקונה, מדגיש את חשיבותה של המערה בעיניו, ומביע נכונות לשלם כל מחיר - "וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (בראשית כג,ט).


למה אברהם מציע "בְּכֶסֶף מָלֵא" ואיננו מוכן לקבל אותה בחינם כהצעתו הנדיבה של עפרון?


לאברהם יש עיקרון: אסור שמערת הקבורה של שרה בארץ ישראל, תהיה שייכת אפילו במשהו לכנעני ולחתי יושבי הארץ!


גם דוד המלך למד מאברהם את השיעור הזה. כאשר ביקש לרכוש את מקום המקדש שהיה בגרנו של "ארונה היבוסי", סירב דוד להצעתו הנדיבה של אֲרַוְנָה היבוסי, לקבל את השדה חינם אין כסף.



מדרש רבה (שמות טו,ח): "...נתן האלהים לאברהם העולם שנאמר (בראשית יח) וה' אמר המכסה אני מאברהם. כיון שנתן לו הכל א"ל: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום! ונתן לו הקב"ה כל מה שבקש".

לדוד המלך לא היה בית מקדש בנוי, ועדיין הוא מבין שאם אין בית מקדש אז אין כלום!!!


מה איתנו?




מי חשב היום על קורבנות?
מי עלה לרגל בשבועות לירושלים?
מי סימן בגינתו את הפירות הראשונים שצמחו על העץ?
מי ראה פרה אדומה?
מי רוצה שיבנה בית המקדש מחר?
מן הסתם כמעט כולם יענו 'כן' לשאלה האחרונה...
למה? מה חסר לנו היום בחיי היום יום בלי בית המקדש?
שמעתי משל יפה ממו"ר אבי, היתה מדינה אחת שנפגעה מנשורת גרעינית וכל האנשים בה איבדו את יכולת הראיה, זה היה שבר גדול מאוד, הרבה אנשים התאבדו והדור הזה היה שרוי בעשרות שנים של עצבות ודיכאון...
לימים, המדינה התחילה להתרגל למציאות, התחילו להתפתח סטרטאפים שנתנו פתרונות ממש חכמים ומקוריים ועזרו מאוד להמשיך בשגרת חיים הרגילה למרות העיוורון, המדינה כולה היתה מוצפת בחיישני שמיעה וקירבה ומסלולים מיוחדים עם הכוונה קולית בכל צומת ולאט לאט החיים חזרו למסלולם...
כדי לזכור את האירוע הנורא הזה המדינה קבעה יום מיוחד שבו בוכים על אובדן יכולת הראיה של כל המדינה...
לאחר כמה דורות, יושב נכד על ברכי סבו ושואל אותו, למה אנחנו בוכים על הדבר הזה שנקרא ראיה, למה אנחנו צריכים את זה בכלל? אני לא מכיר אף אחד שרואה, וכולם שמחים ומאושרים והכל טוב...
זו הבעיה הגדולה! שאנחנו לא מבינים אפילו מה איבדנו! אנחנו לא יודעים בכלל על מה לבכות!
תארו לעצמכם שהיה מגיע רופא גדול לאותה מדינה ומצליח בניתוח פשוט להחזיר לאנשים שם את הראיה, מתי הם יבינו מה הם איבדו? שניה אחרי הניתוח כשהם יפתחו את העיניים...
כותב הרב קוק (אורות הקודש עמ' שנה'): "באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רופאך...".

את השבר הגדול והחסר הנוראי בחורבן המקדש הרגישו אנשי אותו דור שזכו לראות את בית המקדש בבניינו, אך ראו גם את חורבנו. את הקושי בהסתגלות למצב החדש מתארים חז"ל:
משנה (סוטה ט,יב): "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונטל טעם הפירות".
גמרא (ברכות נט.): "אמר רב חסדאי מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה".
גמרא (ברכות לב:): "אמר רבי אליעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים שאין תפילתן מקובלת".
העולם כולו, כל היקום, מתאבל על חורבן הבית, והחיים מאז החורבן לא שבו למסלולם.
גמרא (בבא בתרא ס:): "שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושים בישראל, (שקיבלו על עצמם) לא לאכול בשר ולא לשתות יין.
נטפל להם ר' יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.
אפשר בפירות.
פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים.
אפשר בפירות אחרים...
מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים, שתקו".
במזמור קל"ז בתהילים נאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".
כך מרגישים העוזבים את ירושלים לאחר חורבנה את חסרונה של ירושלים. זוהי ההרגשה הקשה שאנחנו איבדנו עם השנים.

גם הקשר שבין ישראל לקב"ה נחסם. חומה של ברזל חוצצת בינינו לה', והתפילות כבר לא עוברות בקלות ישירות לה' כמו בזמן שבית המקדש קיים.

מאז חורבן בית המקדש, נקודת ההשקה של העולמות העליונים עם העולם שלנו - אנחנו חיים בעולם נטול קרבת ה'!
אנחנו תלויים בו כמעט בכלום: המשכורת מגיעה מהמעסיק, המים מהתפלה, במשברים כלכליים אנחנו מטפלים בנוסחאות מתמטיות, וכשאנחנו חולים – אנו הולכים לרופא.
הרעיון הנבואי, רוח הקודש, דרישה באורים ותומים נשמעים לנו הזויים, ולא קשורים למציאות הטכנולוגית מסביב (יש לנו תחליפים לתקשורת במקום הדבר האמיתי... כל עוד לקב"ה לא יהיה וטסאפ הוא לא יוכל לדבר איתי באמת...).
"על אלה אני בוכיה... כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". על המרחק!
כשמשהו רחוק ממך – אתה לא באמת מסוגל לבכות על זה...
מישהו פה התרגש כששמענו לפני כמה חודשים על מגיפה קטנה שפרצה במחוז וואהן בסין?
מבחינות רבות התקרבנו מאוד אל הגאולה, ואת זה אנו מציינים ביום העצמאות וביום ירושלים. בתשעה באב אנחנו מציינים את המרחק שעוד נותר, את העובדה שמבחינה רוחנית אנחנו רחוקים מן הקב"ה מאוד מאוד, ועדיין לא נגאלנו.

מאז חורבן בית המקדש הלב שלנו נפגע!
דברי החבר לכוזרי (מאמר ה' ל"ב): "אולם אנחנו - כאשר נפגע ליבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו (נעשינו חולים), וכאשר ישוב לבנו לאיתנו- נירפא גם אנו".
החבר מדמה את בית המקדש ללב של עם ישראל. בית המקדש הוא מקור החיים הרוחניים של האומה, כמו הלב שמזרים חיים לגוף כולו. בית המקדש מזרים כוחות של קדושה וטהרה לעם ישראל. אבל, כאשר הלב לא נמצא, כל הגוף נפגע וחולה, ומהות קיומו העיקרית חסרה.
מדרש תהלים (מזמור ט' בסופו): "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו".
בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): "והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה...
כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים,
הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין,
והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.
הגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים,
על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.
והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".
מו"ר אבי מספר שבתקופת המהומות של הסטודנטים בצרפת ב68 הוא הלך ברחוב וליווה את הרב שלו, הרב חיים יעקב רוטנברג זצ"ל, תוך כדי ההליכה הם נקלעו לאחת ההפגנות, והסטודנטים הצרפתים ראו שיש כאן רב יהודי גדול, פינו לו מקום לעבר הבמה ואמרו לו בכבוד, תגיד לנו מה אתה חושב על המאבק שלנו...
עלה הרב לבמה, ואמר להם: אתם רבים עכשיו על הזכות לעבור מליד העגבניה הרקובה לאזור של החיתול המלוכלך, אולי תפתחו את הפח ותצאו החוצה?
הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתפללים על דא ועל הא, וזה חשוב להתפלל על זה, אבל בתשעה באב, אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו ולהתפלל לצאת בכלל מהפח...

מעלת בית המקדש:
זכריה (ב,יד): "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' ".
הקב"ה מעודד את עם ישראל ואומר להם. התחילו לשמוח, לא רחוק היום שבו יבנה שוב המקדש  - שזה אומר שיהיה גילוי שכינה.
שיר השירים (ב'): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" - הקב"ה תמיד משגיח עלינו - "צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְְַּקַדְמָתוֹ" זהו הרי אחד מעיקרי אמונתנו. אבל לא תמיד אנו רואים ומרגישים את משק כנפי השכינה. פעמים שאנו מרגישים את הסתר השכינה.
התורה והגמרא מלאים דוגמאות בהם עם ישראל הרגיש כיצד 'כבוד ה' מלא את המשכן' (שמות מ'), את השראת השכינה במקדש - "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'".
בהיכנסו, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
ויקרא (ו,כא): וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".
רבינו בחיי: "דרשו רז"ל שהיו החרסים נבלעים בקרקע העזרה, שאם לא כן היתה העזרה כולה מתמלאה חרסים...
נסים שנעשו במקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מעולם, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, כלומר שלא אירע בהן מעולם שום פסול טומאה, ושלשתן נחשבין אחד, ולא כבו גשמים אש מעצי המערכה, ולא נצחה הרוח עמוד העשן... עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשאלין בירושלים... כלים של חרס שנתבשל בהן חטאת והיו החרסים נבלעים בקרקע, מזבח העולה אשר עליו אש תמיד והיה מצופה נחשת כעובי דינר והיה מעצי שטים ולא היה הנחושת נתך ולא העץ נשרף, נרות המערכה היה בכל נר ונר שמן כמדת חברותיה ומעולם לא נכבתה אחת מהן קודם השחר, ואם הלילה היתה קצרה לא הותיר מן השמן, ואם היתה ארוכה לא חסר ממנה, הנר האמצעי לא היה בו שמן אלא כמדת שאר הנרות וממנה היה מדליק לכל השאר ובה היה מסיים, לשון של זהורית היו תולין על פתחו של היכל ביום הכפורים ולערב היה מלבין, השעיר שהיה משולח לעזאזל קודם שיגיע לעקרו של הר לא היה נשאר בו אפילו אבר אחד שלם...
כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה לכך נאמר (שמות כז) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ומשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהם, כן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק קמא. ועוד שם, לחם הפנים היה משתמר חמימותו בתוכו שמונה ימים... מקום ארון אינו מן המדה... כרובים בנס היו עומדים...".
כשבית המקדש היה קיים לא היית מתווכח עם החבר שלך אם יש אלוקים או לא... היית אומר לו בוא אחי, בוא תראה בעצמך... יש מקום בעולם שחוקי הטבע לא שולטים בו! יש עם בעולם שיכול להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה יותר!
גמרא (מנחות ט): "עֵדוּת הִיא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה בְּיִשְׂרָאֵל"!!!
מתוך יומנה של לנה, נערה רוסיה בתהליך לימוד יהדות לצורך גיור: המורה חנה דיברה עוד ועוד ועוד. היא ניסתה לענות על כל השאלות. בעניין של קדושה היא הסבירה נורא יפה. "כמו שיש בית עם הרבה קומות", היא אמרה, "ומי שנמצא בקומה הראשונה יש לו תיקרה מעל הראש והוא לא יכול לראות את הקומה השנייה, ומי שבקומה שנייה לא רואה את הקומה השלישית, וכן הלאה. אבל במדרגות יש חור כזה, שאם מרימים את הראש - אפשר לראות דרכו עד למעלה, נכון?
אז ככה זה גם בעולם. כשאנחנו כאן, אין לנו אפשרות לראות את העולמות העליונים. אנחנו חיים בעולם של הגוף ושל העיניים והאוזניים וכל החושים. אנחנו לא יכולים לראות מה זה נשמה, ולא יכולים להבין מה זה השמיים ומה קורה בהם. אנחנו פשוט גרים בקומה הראשונה, ויש לנו תקרה מעל לראש - שאיננו מצליחים לראות דרכה. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה כמו הפיר של המדרגות, כלומר כמו החור הזה, שבאמצע. כשהיו באים לשם אפשר היה לראות למעלה למעלה, אל העולמות הרוחניים. 
כל אדם שהגיע לבית המקדש, היה זוכה לראות ולהבין גם בשכל וגם בהרגשה, את הכל: מה קורה בשמיים ומה זאת מצווה, מה זה מלאכים ומה זה נשמות. הוא היה מבין מה טוב ומה רע, הוא היה שונא מאוד את החטאים ואוהב מאוד את המצוות. כשאדם היה יוצא מבית המקדש הוא היה כל כך שמח! כי הוא היה מרגיש איך ה' אוהב אותו ושומר עליו ומלווה אותו, וכל הזמן נותן לו עוד ועוד דברים נפלאים והמון מתנות. והוא היה מרגיש שמצווה היא דבר כל כך נהדר, שכשיהודי עושה מצווה אחת, כל העולם שמח ושר.

כפרת עוונות:
ילקוט שמעוני (ישעיהו ש"צ): "לא לן אדם בירושלים ובידו עוון - תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום".
ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן ב' ז'): "בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב 'צדק ילין בה' ופירש רש״י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות של יום. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על כן אנו צריכין את הבית המקדש שיכפר עלינו בכל יום".

מה עושים?
"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"
מהי כוונתו של המשפט? מדוע מוטלת אשמת ההחרבה והאחריות על כל הדורות הבאים אחרי החורבן, והרי לכאורה לא אנחנו האשמים בהחרבת הבית???
בגלל שבידינו לפעול לבניית בית-המקדש, ואם לא עשינו כן, הרי שכאילו אנחנו אחראים להחרבתו.

מדרש  רבה (רות פרשה ה'): "אמר ר' יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצווה יעשנה בלבב שלם.
שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם" – בכתפו היה מוליכו אצל אביו.
ואילו היה יודע אהרון שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) "הנה הוא יוצא לקראתך" - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
ואילו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל תשבע ותותר" - עגלות מפוטמות היה מאכילה.
ר' כהן ור' יהושע דסכנין (אומרים) בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה,
ועכשיו כשאדם עושה מצווה- מי כותבה? אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם".
אם כל דמות הייתה יודעת עד כמה מעשיה יכולים להשפיע - העשייה הייתה בוודאי יותר גדולה.
זה אולי הלימוד של סיום המדרש: אנחנו כותבים היום את ספר הגאולה ("אליהו כותבה ומלך המשיח"), המעשים הנעשים כיום משפיעים על הנצח.

באילו דרכים נוכל לפעול לבניית הבית?

א. להיות ראויים - כיוון שבית המקדש עשוי להיות מותנה ברמה הרוחנית של העם, הדבר מוטל בראש ובראשונה עלינו.

ב. להכניס למודעות - הכוזרי (סוף מאמר חמישי): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי הוא לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". עלינו לעורר את עם ישראל ולהפיץ את חשיבותו של המקדש.

ג. לימוד הלכות - אחד הדברים, המקשרים אדם לנושא כלשהו הוא העיסוק והלימוד. אנחנו יכולים להעמיק ולהשמיע, בכל המסגרות, את עניין בית המקדש וכל שתלוי בו.
רבינו בחיי (שמות לח,ט): "ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע"פ שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו... וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (וכ"כ רס"ג שמות לח).
הרב קוק (הקדמה למשפט כהן): "אם נתעורר ללמוד בשקידה ובדעה נכונה את אלה חלקי התורה שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם – לידי מעשה על ידי חסד עליון הגומר עלינו.
ולעומת זה עלינו להבין כי מיעוט שימת הלב והסח הדעת מחלקי התורה הללו....גורם בעוונינו ריחוק עת הישועה... נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד בצעדי ענק כי עת לחננה כי בא מועד".
חפץ חיים (בהקדמתו לספרו אסיפת זקנים על מסכת זבחים): "כדמיון נישואין, שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להיכנס לחופה ועומדים ומצפים להחתן שיבוא, אז ממהר החתן לבוא, וכן הקב"ה, שמכנה עצמו בשם חתן לישראל, כמו שכתוב – "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך", ואם נהיה אנו מוכנים ומקושטים בידיעת דיני העבודה בבית עולמים ונעמוד הכן לקראת מלכנו יתברך, בודאי ימהר ביאתו".

ד. זכרון ירושלים - גם אם להלכה נפסק שאין להרבות באבילות, הרי העלאת זכר ירושלים בכל מקום ובכל מצב (אפר מקלה ושבירת כוס בחתונה, ואמה על אמה בכל בית) תקשר אותנו לבית חיינו.

ה. ציפיה עמוקה לבנין בית המקדש: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר" (שבת לא.).
הרב קוק (עין איה שבת לא): "הציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".
הרב קוק מציין שתי דרכים בציפיה: א. מודעות והתכווננות מחשבתית.  ב. פעולה מעשית.
גמרא (סוכה מא.): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל)  כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".
משנת רבי אליעזר (פרשה ג עמוד 48): " כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, הוכיח את השארית שנשקעו בארצות שבים, על ידי שאינן זוכרין בית המקדש.
ד"א במה צריכין לזכרו? לזכור מדותיו ובניניו ואת שעריו ואת כל תכונתו. וצריכין לדרוש ולומר, ההיכל מאה ברום מאה, עזרת ישראל היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה, עזרת הכהנים היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה. עזרת הנשים היתה ארך קל"ה על רחב קל"ה, שנא' סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה [וגו'], תספרו לדור אחרון.
הא למדת, שכל הזוכר הוא חי והוא שב, ושאינו זוכר אינו חי ואינו שב".
'על כפיו יביא' (מילים: יורם טהרלב): "והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה, על כפיו אותה יביא, אליהו הנביא".
מדרש שמואל (פרשה לא): "כל אותן האוכלסים שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שלא בבנין בית המקדש, כך. אנו על אחת כמה וכמה".
ילקוט שמעוני (שמואל א' רמז קו'): "ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו', בשלשה דברים עתידים למאוס "במלכות שמים", "ובמלכות בית דוד", "ובבנין בית המקדש", אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו.
א"ר סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש".

התקוה המקורי (נפתלי הרץ אימבר):
כָּל-עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ
לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת,
וְעַל חֻרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת.
עוד לא אבדה...

כָּל-עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת,
וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת
עוֹד תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת.
עוד לא אבדה...

ו. קשר פיזי – הר הבית ברגלינו - עליה להר הבית בקדושה ובטהרה (כל אחד לפי רבותיו), הליכה לסיבוב שערים, תפילה בכותל המערבי, בניית דגם המקדש, ביקור במוזיאון המקדש וכו'.

נסיים בקינה הנאמרת בתיקון חצות ובליל תשעה באב:
"עוּרָה נָּא יְמִינְךָ עֶלְיוֹן.
וּבְנֵה בְּרַחֲמֶיךָ אֶת צִיּוֹן.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל וְאֶבְיוֹן.
כִּי נִחַם אֲדֹנָי צִיּוֹן".
במהרה בימינו – אמן!

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: