Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

פרשת חיי שרה - למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?

למה אנחנו צריכים את בית המקדש, ומה אפשר לעשות?


מי חשב היום על קורבנות?

מי עלה לרגל בזמן האחרון לירושלים?

מי סימן בגינתו את הפירות הראשונים שצמחו על העץ?

מי ראה פרה אדומה?

מי רוצה שיבנה בית המקדש מחר?

מן הסתם כמעט כולם יענו 'כן' לשאלה האחרונה... אבל, למה? מה חסר לנו היום בחיי היום יום בלי בית המקדש?

כדי להבין למה זה חסר לנו אנו צריכים להתבונן על תיאור השבר הגדול והחסר הנוראי בחורבן המקדש אותו הרגישו אנשי אותו דור שזכו לראות את בית המקדש בבניינו, אך ראו גם את חורבנו:

גמרא (בבא בתרא ס:): "שנו רבותינו: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושים בישראל, (שקיבלו על עצמם) לא לאכול בשר ולא לשתות יין.
נטפל להם ר' יהושע, אמר להם: בני, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות...
פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים...
מים לא נשתה, שכבר בטל נסוך המים, שתקו".

משנה (סוטה ט,יב): "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, ונטל טעם הפירות".

גמרא (ברכות לב:): "אמר רבי אליעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים שאין תפילתן מקובלת".

העולם כולו, כל היקום, מתאבל על חורבן הבית, והחיים מאז החורבן לא שבו למסלולם.

גם הקשר שבין ישראל לקב"ה נחסם. חומה של ברזל חוצצת בינינו לה', והתפילות כבר לא עוברות בקלות ישירות לה' כמו בזמן שבית המקדש קיים.

תדמיינו שאתם מגיעים לבית המקדש מתפללים והתפילה מתקבלת במקום...!

מלכים א' (ח,כט-ל): "לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם... וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ".

תראו איך מרגישים העוזבים את ירושלים לאחר חורבנה:

תהילים (קלז,ה-ו): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".

את ההרגשה הקשה הזאת אנחנו איבדנו עם השנים!

אומר החבר לכוזרי (כוזרי מאמר ה' ל"ב): "אולם אנחנו - כאשר נפגע ליבנו, הוא בית מקדשנו, נחלינו (נעשינו חולים), וכאשר ישוב לבנו לאיתנו- נירפא גם אנו".

החבר מדמה את בית המקדש ללב של עם ישראל. בית המקדש הוא מקור החיים הרוחניים של האומה, כמו הלב שמזרים חיים לגוף כולו. בית המקדש מזרים כוחות של קדושה וטהרה לעם ישראל. אבל, כאשר הלב לא נמצא, כל הגוף נפגע וחולה, ומהות קיומו העיקרית חסרה[1].

מעלת בית המקדש:

זכריה (ב,יד): "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' ".
הקב"ה מעודד את עם ישראל ואומר להם. התחילו לשמוח, לא רחוק היום שבו יבנה שוב המקדש  - שזה אומר שיהיה גילוי שכינה.

שיר השירים (ב'): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" - הקב"ה תמיד משגיח עלינו - "צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ, מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְְַּקַדְמָתוֹ" זהו הרי אחד מעיקרי אמונתנו. אבל לא תמיד אנו רואים ומרגישים את משק כנפי השכינה. פעמים שאנו מרגישים את הסתר השכינה.

בהיכנסו, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו[2].

התורה והגמרא מלאים דוגמאות בהם עם ישראל הרגיש את השראת השכינה במקדש - "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' ":

גמרא (יומא כא.): "תנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים... מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ועשן המערכה אפי' כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו... שברי כלי חרס נבלעין במקומן... מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן... נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר (שמואל א' כא,ז) לשום לחם חום ביום הלקחו... מקום ארון אינו מן המדה... כרובים בנס היו עומדין".

מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.

רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א): "בזמן שבית המקדש היה קיים - היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום ...על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".

ככל שהתקרב זמן החורבן, כך השכינה הסתלקה מאיתנו יותר ויותר:

גמרא (ראש השנה לא): "אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה: מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר אלך אשובה אל מקומי".

אבל מה אפשר לעשות?

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".

מהי כוונתו של המשפט? מדוע מוטלת אשמת ההחרבה והאחריות על כל הדורות הבאים אחרי החורבן, והרי לכאורה לא אנחנו האשמים בהחרבת הבית???

בגלל שבידינו לפעול לבניית בית-המקדש, ואם לא עשינו כן, הרי שכאילו אנחנו אחראים להחרבתו.

באילו דרכים נוכל לפעול לבניית הבית?

א. להיות ראויים - כיוון שבית המקדש עשוי להיות מותנה ברמה הרוחנית של העם, הדבר מוטל בראש ובראשונה עלינו.

ב. להכניס למודעות - הכוזרי (סוף מאמר חמישי): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי הוא לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר 'אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה, כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו', רוצה לומר, כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו לה בני ישראל תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". עלינו לעורר את עם ישראל ולהפיץ את חשיבותו של המקדש.

ג. לימוד - אחד הדברים, המקשרים אדם לנושא כלשהו הוא העיסוק והלימוד. אנחנו יכולים להעמיק ולהשמיע, בכל המסגרות, את עניין בית המקדש וכל שתלוי בו[3].

ד. קשר פיזיעליה להר הבית (בקדושה ובטהרה, לתלמידי הרבנים המתירים), הליכה לסיבוב שערים, תפילה בכותל המערבי, בניית דגם המקדש, ביקור במכון המקדש וכו'.

ה. זכרון ירושלים - גם אם להלכה נפסק שאין להרבות באבילות, הרי העלאת זכר ירושלים בכל מקום ובכל מצב (אפר מקלה ושבירת כוס בחתונה, ואמה על אמה בכל בית) תקשר אותנו לבית חיינו.

ו. ציפיה עמוקה לבנין בית המקדש: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר" (שבת לא.).

גמרא (סוכה מא.): "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל)  כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

מדרש שמואל (פרשה לא): "כל אותן האוכלסים שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שלא בבנין בית המקדש, כך. אנו על אחת כמה וכמה".

ילקוט שמעוני (שמואל א' רמז קו'): "תני ר' שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו', בשלשה דברים עתידים למאוס "במלכות שמים", "ובמלכות בית דוד", "ובבנין בית המקדש", אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו. א"ר סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש".

הרב קוק (עין איה שבת לא): "הציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו. ועוד כלול בזה שבכל עת מצא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".

התקוה המקורי:

כָּל-עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ
לְעֵינֵינוּ מוֹפָעַת,
וְעַל חֻרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת.

עוד לא אבדה...

כָּל-עוֹד דְּמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין בַּת עַמִּי נוֹזְלוֹת,
וְלִבְכּוֹת לְצִיּוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת
עוֹד תָּקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילוֹת.

עוד לא אבדה...







[1] מדרש תהלים (מזמור ט' בסופו): "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני (שה״ש ה,ח) אני איני חולי מעים ולא חולי ראש, וממה אני חולה מאהבתו".

בני יששכר (מאמרי תשרי ג,ט): "והנמשל, מה שאני מבקש שיבא דודי אלי, אין כונתי במבוקשי מחמת שאני חולה חולי מעיים, היינו למלא נפשי כי ארעב בגודל הדחקות ועניות של ישראל... גם אין מבוקשי עבור חולי ראש, היינו כל מה שעושה לי כאב ראש בחיי היום יום... הנה באמת אני חולה גם על זה, אבל לא בעבור זה אבקש שיבא אלי, רק עיקר מבוקשי עבור אהבתו, כי דודי נסע ונגלה מני ואני מתגעגע על אהבתו, וזהו עיקר החולה... דהנה כשיארע ח״ו לאדם חולי הלב מחמת גודל הגעגועים שהלב חושק ומתגעגע, הנה כשיתמשך הדבר ימים רבים הנה יומשך מזה חלאים רבים, ח״ו לראש ולמעיים, הנה כשיבא ח״ו לידי כך הנה מתבלבל בדעתו ושוב לא ידע מחולאת העיקרית, והנה הוא צועק על כאב הענפים, ראש והמעיים, כי כבר נתבלבל דעתו ושכח העיקר ואינו מבחין, והרופא החכם המשכיל על דבר יראה ויבחין מהיכן באו החולאים הזרים הללו, ויראה ויבין שורש הדבר שהוא חולי הלב בעצבון מחמת חשוקה וגעגועים, הנה יראה הרופא לשמח את לבו ולהסיר הגעגועים, להראות לו דבר שהוא מתגעגע עליו וכיוצא, וממילא יתרפא מחולאים הזרים.
והנה דרשת חז״ל לפי זה היא מוכרחת מן הפסוק, שהרי לא נאמר אם תמצאו את דודי תגידו לו שחולת וכו', רק נאמר מה תגידו לו, דמשמע תראו ותזהרו בדבריכם מה תגידו לו ומה שלא תגידו. על כן דרשו דהגם שבאמת אני צועק על חולי מעיים ועל חולי ראש כנ״ל, אבל זה הכל בא לי מהגעגועים שבלב חולת אהבה. מזה נתמשכו גם כן חלאים זרים. וכיון שנתארך הזמן בחולאים הללו. שוב לא אדע בין ימין לשמאל, על כן אני צועק רק על חולאים הללו הזרים החיצונים, על כן אתם בנות ירושלים. אל תקטרגו לומר לדודי כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין. דהרי צועקים על חולי מעיים (עושר) ועל חולי ראש (כל השאר). כי כל זה בא לי מחולת אהבה וחולי הלב מדאגת הגעגועין.
והנה בדורות הקודמים שלא היו רחוקים כל כך מזכרון גדולת ישראל ומנבואה ומבית המקדש. והיו זוכרין עדיין עיקרן של דברים. ולא היו מתפללים כל כך על צורכי הגוף רק על עיקר הענין להתגדל כבוד הש״י וממילא יתוקנו הענפים. אבל אנחנו כיון שנתרחקנו כל כך וארכו עלינו ימי חולי הגלות הכבד הזה. ובשאון המלכיות הצללנו, ושוב אין אנו זוכרין חולי הלב הדעת להתגעגע על י״י ותורתו ובית קדשנו ותפארתנו, ואנחנו צועקים הב לנא חיי ומזוני, אבל אלו החולאים באו לנו מעיקר החולאות, כי אילו היה אור פניו ית״ש מאיר אלינו, היה ממילא רפואה לכל החולאים, כי הוא חלקנו צור לבבנו, כי אנחנו בניו עמוסים מני בטן, כאשר יאיר פניו אלינו לאורו ניסע ונלך, וממילא יהיה לנו כל טוב סלה".

[2] מתוך יומנה של לנה, נערה רוסיה בתהליך לימוד יהדות לצורך גיור: "המורה חנה דיברה עוד ועוד ועוד. היא ניסתה לענות על כל השאלות. בעניין של קדושה היא הסבירה נורא יפה. "כמו שיש בית עם הרבה קומות", היא אמרה, "ומי שנמצא בקומה הראשונה יש לו תיקרה מעל הראש והוא לא יכול לראות את הקומה השנייה, ומי שבקומה שנייה לא רואה את הקומה השלישית, וכן הלאה. אבל במדרגות יש חור כזה, שאם מרימים את הראש - אפשר לראות דרכו עד למעלה, נכון?
אז ככה זה גם בעולם. כשאנחנו כאן, אין לנו אפשרות לראות את העולמות העליונים. אנחנו חיים בעולם של הגוף ושל העיניים והאוזניים וכל החושים. אנחנו לא יכולים לראות מה זה נשמה, ולא יכולים להבין מה זה השמיים ומה קורה בהם. אנחנו פשוט גרים בקומה הראשונה, ויש לנו תקרה מעל לראש - שאיננו מצליחים לראות דרכה. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה כמו הפיר של המדרגות, כלומר כמו החור הזה, שבאמצע. כשהיו באים לשם אפשר היה לראות למעלה למעלה, אל העולמות הרוחניים. 
כל אדם שהגיע לבית המקדש, היה זוכה לראות ולהבין גם בשכל וגם בהרגשה, את הכל: מה קורה בשמיים ומה זאת מצווה, מה זה מלאכים ומה זה נשמות. הוא היה מבין מה טוב ומה רע, הוא היה שונא מאוד את החטאים ואוהב מאוד את המצוות. כשאדם היה יוצא מבית המקדש הוא היה כל כך שמח! כי הוא היה מרגיש איך ה' אוהב אותו ושומר עליו ומלווה אותו, וכל הזמן נותן לו עוד ועוד דברים נפלאים והמון מתנות. והוא היה מרגיש שמצווה היא דבר כל כך נהדר, שכשיהודי עושה מצווה אחת, כל העולם שמח ושר".

[3] משנת רבי אליעזר (פרשה ג עמוד 48): "במה צריכין לזכרו? לזכור מדותיו ובניניו ואת שעריו ואת כל תכונתו. וצריכין לדרוש ולומר, ההיכל מאה ברום מאה, עזרת ישראל היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה, עזרת הכהנים היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה. עזרת הנשים היתה ארך קל"ה על רחב קל"ה, שנא' סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה [וגו'], תספרו לדור אחרון. הא למדת, שכל הזוכר הוא חי והוא שב, ושאינו זוכר אינו חי ואינו שב".

רבינו בחיי (שמות לח,ט): "ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע"פ שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו... וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות" (וכ"כ רס"ג שמות לח).

הרב קוק (הקדמה למשפט כהן): "אם נתעורר ללמוד בשקידה ובדעה נכונה את אלה חלקי התורה שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם – לידי מעשה על ידי חסד עליון הגומר עלינו. ולעומת זה עלינו להבין כי מיעוט שימת הלב והסח הדעת מחלקי התורה הללו....גורם בעוונינו ריחוק עת הישועה... נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד בצעדי ענק כי עת לחננה כי בא מועד".

חפץ חיים (בהקדמתו לספרו אסיפת זקנים על מסכת זבחים): "כדמיון נישואין, שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להיכנס לחופה ועומדים ומצפים להחתן שיבוא, אז ממהר החתן לבוא, וכן הקב"ה, שמכנה עצמו בשם חתן לישראל, כמו שכתוב – "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך", ואם נהיה אנו מוכנים ומקושטים בידיעת דיני העבודה בבית עולמים ונעמוד הכן לקראת מלכנו יתברך, בודאי ימהר ביאתו".