הקש"בה!
איש אחד הולך על חוף הים מביט לשמיים
ושקוע בשיחה עמוקה מאוד עם ה'.
אומר האיש: "ה', הבטחת לתת לי את
מה שהלב שלי ירצה. עכשיו זה הזמן שתראה לי שאתה עומד במילה שלך ושתקיים את מה
שאבקש ממך".
פתאום, השמיים התכסו בעננים וה', בקול
רועם ענה לו: "חיפשתי עמוק בלבך ומצאתי שהוא טהור לחלוטין אני מוכן להעניק לך
משאלה אחת".
האיש התיישב וחשב מה לבקש ופתאום קם
ואמר לה': "תמיד רציתי לבקר בארה"ב. הבעיה שאני מפחד פחד מוות מטיסות
ואני מקבל מחלת ים על אוניות. הייתי רוצה שתבנה גשר מפה לארה"ב וכל פעם שאני
ארצה לבקר שם אני אוכל פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע".
ה' צחק ואמר: "זה בלתי אפשרי.
תחשוב על הלוגיסטיקה של מבצע כזה. איך העמודים שתומכים בגשר יגיעו לתחתית
האוקיינוס? לחשוב כמה בטון צריך וכמה פלדה צריך חומרית קח עוד קצת זמן ותחשוב על
משאלה אחרת".
האיש ישב הרבה זמן וניסה לחשוב על משאלה
טובה ממש. לבסוף הוא קם ואמר: "ה', הנה הבקשה שלי. הייתי נשוי כל כך הרבה
שנים וכל השנים האלה אני ממש לא מבין מה אשתי רוצה ממני... הבקשה שלי היא להבין
נשים... אני רוצה לדעת איך הן מרגישות בפנים ועל מה הם חושבות כשהן עושות את הפרצופים
שלהן...[1]
אני רוצה לדעת למה הן בוכות... אני רוצה לדעת למה הן באמת מתכוונות כשהן אומרות 'שום
דבר'... אני רוצה לדעת איך לשמח אותן באמת... זאת המשאלה שלי ה'...".
אחרי כמה דקות ה' אומר לו: "כמה
מסלולים אתה רוצה על הגשר?".
כיצד[2] אפשר להתגבר על חוסר ההבנה בין בני זוג?
הפרשה מספרת על בשורת הולדת יצחק.
הקב״״ה מתגלה לאברהם אבינו ומבשר לו שיולד לו ולשרה בן למרות זקנתם.
תגובתו של אברהם היא צחוק: ״ויפול אברהם על פניו ויצחק...״ (בראשית יז,יז).
צחוקו של אברהם אבינו הוא צחוק של
אמונה בה' ובהבטחתו.
מתרגם אונקלוס: ״וחדי״ (-שמח).
מסביר רש״י (יז,יז): ״שאברהם האמין [שהדבר יקרה ולכן הוא] ושמח״. אברהם אבינו יודע
ומאמין שאם ה׳ הבטיח להם בן למרות זקנתם הם יולידו.
בפרשה הבאה נפגוש את הצחוק מופיע
בשנית. הפעם זו שרה שצוחקת בשומעה את הבשורה: ״ותצחק שרה
בקרבה לאמר..." (בראשית יח,יב).
בניגוד לאברהם, צחוקה של שרה מביע
חוסר אמון, שאכן תזכה לבן (רש״י בראשית יז,יז).
איזו גישה צודקת יותר - המאמינה או
זו שלא?
לכאורה,
התשובה על השאלה היא ברורה. אברהם אבינו מביע בצחוקו את האמת הפשוטה. בורא העולם
יכול לעשות כל אשר ירצה ולכן בוודאי שהבטחתו תתקיים.
אם הדברים כל כך פשוטים כיצד יכול
להיות ששרה אימנו לא האמינה להבטחת הבורא?
עונה הספורנו (בראשית יח,יב): ״שחשבה שהיה דבר המלאך [שאמר שיולד להם בן] - ברכת נביא
בלבד... לא [היה זה] נבואה ושליחות [מ]הא-ל יתברך. וחשבה שלא יושג (יקרה) זה (שיצליחו
להוליד) בזקנים בברכת שום נביא. כי אמנם (-באמת) להשיב (להחזיר) הבחרות (הנערות)
אחרי הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי (אלא) במצות הא-ל פרטית (בציווי
מפורש מהבורא) או בתפלה משגת (שתמצא) חן מאיתו (לפני ה')״.
שרה שמעה את בשורת הולדת יצחק מפי
מלאך, בניגוד לאברהם ששמע את הבשורה מה׳.
הספורנו מסביר שהיא חשבה שהמלאך מברך
אותה שתזכה לבן ולא מנבא את אשר יקרה בעתיד. שרה ידעה
שבכדי שזה יקרה היא צריכה לחזור ביולוגית להיות באישה צעירה, ותהליך שכזה הוא
כתחיית המתים. וכפי שתחיית המתים אפשרית רק בצווי הבורא ולא בברכת נביא כך גם
האפשרות שהיא תלד.
אברהם אבינו ושרה אימנו מראים כל אחד
צד אחר של האמת:
שרה אימנו
מפגישה אותנו עם חוסר האפשרות שיולד להם בן בדרך הטבע גם אם איש קדוש כנביא יברך
אותם.
אברהם אבינו מפגיש אותנו עם האמונה המוחלטת שאם ה׳ אמר - זה יקרה (דבר ששרה אימנו
האמינה בו בכל ליבה).
לכאורה, הצחוק שלהם שונה ומביע
התייחסות הפוכה לאותו מקרה, אך האמת היא שהצחוק שלהם חושף בפנינו שני צדדים
אמיתיים של אותו אירוע. שני צדדים שמשלימים זה את זה ומעצימים את גודל הנס של
הלידה.
במבט ראשון,
תגובתה של שרה נראית כמביעה חוסר אמון בהבטחת ה׳ אך עיון מעמיק יותר הראה את
ההיפך וגילה לנו את האמת שבדבריה.
דווקא גישתה שאומרת עד כמה הדבר בלתי
אפשרי בדרך הטבע מדגישה את גודל אמונתה ביכולתו המוחלטת של בורא העולם – אם ה׳
אמר, גם המתים יחיו וגם היא תלד למרות זקנתה, אלא שפה היא לא ידעה שה' הבטיח.
למדנו מהפרשה שבכדי למצוא את האמת שבדברי השני יש להעמיק ולהבין מה הוא אומר.
גם אם בתחילה הדברים נראים חסרי
הגיון ואמת - הקשבה ותשומת לב יחשפו בפנינו את ההיגיון והאמת שבדבריו.
לענייננו -
אמנם אני ובן זוגי רחוקים ׳שנות אור׳ מרמתם הרוחנית של אבותינו וממילא מהביטחון
שיש אמת בדברי בני זוגנו, ובכל זאת נוכל ללמוד מדוגמה זו כיצד יש להתייחס לדברי
בני זוגנו.
דיונים בין בני זוג עלולים להסתיים בחוסר
הסכמה. פעמים שחוסר ההסכמה נובע בעצם מחוסר הבנה מה בן הזוג אמר.
אם יש חוסר הבנה לנאמר ע״י בן הזוג
התוצאה היא - ׳אין סיבה שאסכים איתו ואפעל מתוך התחשבות בדעתו'.
החוסר הבנה הזה ממש מתסכל ומוריד את
החשק מכל חיי הנישואין...
צעיר אחד שואל את הרופא: "האם יש תרופה שתעניק לו חיי נצח"
הרופא: "תתחתן"
הצעיר: "וזה יתן לי חיי נצח?"
הרופא: "לא. אבל זה יוריד לך את
החשק לחיות כל כך הרבה...".
על-מנת להבין מה הבעיה ומה בן הזוג
רוצה מהחיים שלי - עלינו להיות קשובים לדבריו.
כצד נהפוך קשובים יותר לדברי בני
זוגנו?
היכולת להקשיב - מתחילה מהאמון שבני זוגנו מדברים ׳לענין' גם אם ממבט ראשון לא כך נראים פני הדברים. אם
נפנים שכל אחד מאיתנו אוחז בידו צד של אמת לא נמהר לפסול את דברי השני ואף נשתדל
להיות קשובים ולחפש את ההיגיון והצדק במה שהוא אומר.
כבוד לבן הזוג והידיעה שהוא אדם שקול,
מוסרי וטוב יובילו אותנו למסקנה החד משמעית שאם הוא אומר משהו בהכרח יש בזה הגיון,
אחרת מדוע הוא אומר זאת?!
גישה חיובית זו תפתח את ליבנו להאזין לו
ולחפש את האמת שבדבריו (לא חייבים להסכים איתה). בן הזוג שלנו הוא לא שיכור ח״ו
המדבר בחוסר הגיון. אלא, כפי שאמרנו, אדם מן הישוב שראוי להקשיב לדבריו.
אם שמענו עד תום את דברי בן הזוג ולא
מצאנו בהם הגיון זהו סימן מובהק שלא הבנו את דבריו, כי בהכרח יש טעם ואמת
בדבריו אלא שאנו עדיין לא נפגשנו איתם.
נבקש מבן הזוג לחזור על דבריו ואף לפרט אותם עד שנמצא את מבקשנו - האמת שבדבריו.
בית שהאזנה אמיתית היא מנת חלקו יאפשר
לכל אחד להביע את עמדתו בצורה ברורה וללא חשש. הקשבה אמיתית תאפשר בשלב הבא דיון פורה
וממצה.
"הנה נא ידעתי" - גם בגיל
90 אדם יכול לגלות כמה טוב לו עם אשתו...
הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת עמ' 345):
הקשבה בנויה משלושה שלבים –
קש"ב:
קליטה:
ראשית, עלינו להעניק לבן הזוג תחושת נועם
וביטחון. נעשה זאת באמצעות הקשבה שאין בה ביקורת ושיפוט. נהיה בשלב זה כלי קיבול
בלבד. נספוג בצורה רחבה ומלאה ככל האפשר.
חשוב מאוד שלא נערב את עצמנו, את הקשיים שלנו או את נקודת מבטנו האישית.
כביכול נפנה את עצמנו מעצמנו, ונאפשר
לעולמו של בן הזוג שלנו להצטייר בתוכנו ולמלא אותנו. נגלה אמפטיה והבנה אשר
יבואו לידי ביטוי מעשי בהנהון, במאור פנים ובאמירות כגון: ״אני שומע״, ״אני מבינה״
וכדומה.
ייתכן שבת הזוג שלך מספרת כמה היא הייתה
אומללה הבוקר כשהבוס צעק עליה כשאיחרה, כמה הוא אטום וחסר רגישות - כלל לא אכפת לו
שהיא הייתה צריכה לדאוג לשלושה ילדים חולים בבית.
אתה רואה את סערת הרגשות שבה נתונה
אשתך, ואולי חושב לעצמך שאחרי הכול הבוס לא נשמע טיפוס נורא כל־כך. ייתכן שאתה
אפילו מעט מזדהה עם דבריו אולי באופן טבעי מה שמתחשק לך לומר זה: ״את רואה? אמרתי
לך! נראה לך שכל פעם שתהיה למישהו נזלת את תאחרי ככה לעבודה? למה לא הקשבת לי
כשאמרתי לך לצלצל לאמא שלי שתבוא, במקום לרוץ אתם לרופא בעצמך?!״
אוי ואבוי לך אם זה מה שתאמר, ולמען
האמת, אוי ואבוי גם אם זה מה שתרגיש או תחשוב. סגירת
חשבונות והוכחת צדקתך הם הדבר האחרון שרלוונטי במצב הזה, והם עלולים להיות הרסניים
ממש.
אשתך זקוקה לך עתה מאפשר, מכיל את
מצוקתה ותומך בה. הרפה לרגע מהתנצחות, הרפה ממחשבות על
מה ומי צודק, על אשמתו של מי גרמה לתסבוכת, ועל ״מי התחיל״...
כיצד ראוי להתארגן כשבבוקר קמים שלושה
ילדים עם חום זאת שאלה מצוינת, אבל לעסוק בה ברגע הזה זה דבר מטופש מאין כמותו.
אולי נדמה לך שהדברים של אשתך הם ממש ״הרמה להנחתה״, ואף־על־פי־כן התגבר והתבגר.
אתה עצמך תרוויח הרבה יותר אם תהיה מוכן
להיות כעת עם אשתך בקושי שהיא מביעה, ולא עם עצמך בהנפת דגל הניצחון. בהבעת הכאב
שלה היא מפנה כלפיו בקשה לשותפות ולאמפטיה, ויותר מכך - בבקשה הזאת היא מביעה בו
אמון משמעותי. אל תנצל זאת באופן שיגרום לה להבין שהיא טעתה בכתובת.
פנה את עצמך למצוקה הכנה, לכאב, למבוכה
שלה. היכנס לנעליה, בעיני רוחך עמוד לרגע אתה מול הבוס וגערותיו הנמרצות, המילים
הפוגעות והמעליבות, דמיין כיצד אתה מנסה להסביר שבסך הכול התכוונת לטוב, רצית
בטובת הילדים ואתה רוצה גם בטובת החברה, אבל מילותיך נהדפות. רצונותיו הטובים אינם
מעניינים את הבוס.
הזדהות ואמפטיה רלוונטיים אפילו כאשר
דברי בן הזוג מופנים נגדנו. יותר מכך - אם נצליח לגייס אותם אפילו במקרה כזה, הם
יהיו המרכבים הטובים ביותר של החיצים הנזרקים בנו.
ייתכן למשל, שהתסכול של אשתך מהבוקר
המזופת שהיה לה כולל האשמות כלפיך, על כך שלא עזרת לה, לא
לקחת בעצמך את הילדים לרופא וכו'.
הטוב והיעיל ביותר יהיה, אם במקום להתגונן ולהצטדק, ובוודאי שבמקום לתקוף ולהאשים בחזרה, תוכל גם
במקרה הזה לפנות מקום לכאב ולקושי. דווקא אם תצליח שלא להתעסק בעצמך, ולא להעמיד
במוקד הדיון את השאלה מי היה ״בסדר״, ייסוב השיח כולו למקום פנימי, אמתי וקרוב
יותר - הוא יעסוק בעצם התסכול וחוסר האונים שחשה אשתך, והצורך שלה בתמיכה.
ישנם מקרים רבים שבהם משתף בן הזוג
בעניינים שאין בהם כל ביקורת ושגם אינם ״מזמינים״ ביקורת או שיפוט מצדך, אבל הם עשויים
״להזמין״ מתן עצות. אולי שמעת מה קרה לאשתו הבוקר כשהגיעה לעבודה וחטפה על
הראש מהבוס, ומתוך רצון טוב וניסיון אמתי לעזור אמרת משהו מעין: ״תשמעי, בפעם הבאה
שהילדים קמים חולים, אנחנו נבקש מאמא שלי לקחת אותם לרופא, וגם כדאי שתתקשרי לבוס
עוד לפני שאת יוצאת לדרך ותודיעי מראש על האיחור״. ייתכן שהפתרונות שלו מצוינים
ואולי אשתך עשויה להודות לו עליהם, אבל ספק רב אם עתה הוא הרגע המתאים עבורם. כרגע
אתה כלי קיבול בלבד, זוכר?
במיוחד נוטה לטעות בעניין הזה האיש כלפי
אשתו. התוכן הזה זכה לפרסום רב - אחד המאפיינים המבדילים גברים מנשים הוא ששיח בין
נשים מושתת בעיקר על שותפות והזדהות, ואילו גברים נוטים אל הקונקרטי והמעשי.
בעבור גבר הצעת פתרון היא הבעת תמיכה
ושותפות עמוקה, ואילו אישה עשויה להרגיש שהפתרון המוצע הוא התעלמות מרגשותיה. היא
זקוקה לאישור התחושות ולאמפטיה כלפיהן.
שותפות רגשית אמתית, יכולת הכלה, הזדהות
ואמפטיה, יעוררו בלא ספק תחושות רבות. התחושות הללו הן המפתח להעמקת השיח והקש״ב,
הן המפתח למעבר לשלב הבא והקרוב יותר – השיקוף.
שיקוף:
לשיקוף תפקיד כפול - ראשית, הוא משמש
לשם הוספת בהירות בקליטת דברי בן הזוג. בנוסף, משמש השיקוף כמשוב וכהד לדבריו.
פעמים רבות מדי אומר אחד מבני הזוג
משהו מסוים ואילו האחר שומע דברים שונים לגמרי.
לכן בראש ובראשונה עלינו לוודא שדברי
בן הזוג נקלטו אצלנו כראוי, שבאמת הבנו - את המילים ואת התחושות כאחד.
הבירור הזה עשוי להתבצע במספר סגנונות.
אפילו סיכום וחזרה כמעט מילולית על
דבריו של בן הזוג חשובים וכלל אינם מובנים מאליהם. ״את אומרת שניסית להסביר לבוס
כמה קשה היה לך הבוקר הזה, ובכל זאת הוא לא התחשב בקושי שלך, אלא הטיח בך האשמות״.
השיקוף שלנו הוא לעולם הצעה בלבד, ואנחנו מזמינים את בן הזוג לתקן אותנו או לדייק יותר. לכן נשאל בצורה
מפורשת האם אכן הבנו ושמענו נכון.
פעמים רבות נופתע מכר שאפילו אם נחשוב
שאנחנו חוזרים ממש על מילותיו של בן הזוג, ואפילו אם זה ייראה בעינינו כמעט מטופש
להגיד שוב את אותם דברים שהוא אמר בעצמו, יתגלה פער גדול בין מה שהוא סבור שאמר
ומה ששמענו אנחנו. ״לא, זה ממש לא מה שאמרתי. אמרתי שנמאס לי מזה שאני לא יכולה
לבקש מאמא שלך עזרה עם הילדים, כי חודשים אחר כך היא מתחשבנת איתי על זה״.
שיקוף שבעיני בן הזוג שלנו איננו תואם
את מה שניסה לבטא עלול לעורר בו תסכול ואפילו כעס על כך שלא היינו קשובים, מבינים
או מזדהים. במקרה כזה עלינו להיות סובלניים, לבטא צער על כך שלא הבנו את הדברים,
ולהזמין את בן הזוג לשוב ולהבהיר לנו את מה שביקש לומר. ייתכן שנחשוב ששמענו היטב,
וששיקפנו במדויק את הנאמר, ושבעצם זאת היא שפתאום החליטה שהיא התכוונה למשהו אחר לגמרי.
זה ממש לא משנה. אנחנו לא עסוקים בעצמנו כרגע, אנחנו מתמסרים בעבודה הזאת לעולמו
של בן הזוג, להבנתו ולהזדהות אתו.
חזרה על דבריו של בן הזוג היא חשובה,
וכאמור, גם כשהיא נראית מובנת מאליה. ואולם שיקוף משמעותי יותר הוא שיקוף
שבו איננו נותנים הד רק למילים הקונקרטיות, אלא גם לתחושות ולרגשות, ואף
לאלה שלא קיבלו ביטוי מפורש. שיקוף כזה דורש קרבה ואמון. הוא נערך מתוך רגישות
והקשבה עדינה לצלילי דבריו והלך רוחו של בן הזוג, מתוך הטיית אוזן למה שלא נאמר
בפירוש. "אני רואה שאת מאוד נסערת מהסיפור של הבוקר. נדמה לי שאת מתארת גם
תחושת עלבון, ואפילו סוג של חוסר אונים״.
שיקוף כזה קרוב הרבה יותר לתפקיד השני
של השיקוף שהזכרנו. זהו הד רגשי, שמעניק בראש ובראשונה תחושה שמישהו מבין אותי,
את עולמי הפנימי ואת סערת הרגשות שבה אני נתונה כרגע. להיות מובן זהו צורך ראשוני
ועמוק מאוד, וכשאנחנו מרגישים שהחוויה שלנו מהדהדת בזולתנו, הדבר הזה בעצמו
מנחם ומרפא באופן עמוק.
יותר מכך - לעתים הד שכזה מסייע לנו
בעצמנו להבין את עצמנו.
השיקוף נותן ״שם״ לחוויה
שחווינו.
אנחנו נסערים ומבולבלים, ולפתע בעזרתו
של הזולת מבינים - כן, נפגענו, נעלבנו, הרגשנו חלשים וכו׳. ה״תווית״ מעניקה פשר
לתחושות ובזה בעצמו גם איזה רוגע פנימי.
הרי כך מתחילים חיינו בעולם הזה - גם
כאב בטן או רעב קל הם מייסרים ומאיימים, ומעוררים אותנו לבכות בהיסטריה. עבור
תינוק עלולה חוויית רעב טבעית איום קיומי ומטלטל. והנה אמא נוטלת אותנו, מרגיעה
ומחייכת, ואומרת ברוך: "אנחנו רעבים, נכון?״ מלבד דאגתה של אמא לצרכים
הממשיים, עצם הענקת השם למה שעובר עלינו - רעב - מציבה אותו בתוך מסגרת של משהו
שאיננו עוד מפלצת שחורה אימתנית ובלתי מזוהה, אלא חלק מהחוויות האנושיות המוכרות
והניתנות להתמודדות. גם אתמול בכינו ואמא ״הסבירה״ לנו שאנחנו רעבים, נתנה לנו
אוכל, והסבל עבר, וככל הנראה גם עכשיו כך יהיה...
שיקוף רגשי דורש זהירות, שכן אם איננו רגיש ומדויק דיו, או שאיננו נערך מתוך קרבה ואמון, הוא
עלול להתפרש בפולשני או פטרוני. לכן לרוב מתאים יותר לבטא את התחושות שעולות בנו
בעצמנו כשאנחנו שומעים את תיאור הדברים מפי בן הזוג שלנו.
בכלל, תשומת לב לתחושות שצפות בנו למשמע
דברי בן הזוג שלנו, היא אחד הכלים הטובים ביותר כדי להבין את העובר עליו בעצמו.
״את יודעת, כשסיפרת איך הוא אפילו לא נתן לך לגמור משפט, הרגשתי מתוסכל נורא. גם
כעס צף בי. הרגשתי זקוק באותו רגע להבעת אמון״.
מלבד התחושה של בן הזוג שהוא מובן
ומובל, מאפשר לו השיקוף להביט על הדברים שביטא מהצד, וכך הוא יכול להתבונן בהם,
ולמצוא בהם תכנים ורבדים נוספים.
גם עלינו בעצמנו פועל השיקוף. הוא גורם
לנו לחוש שייכות עמוקה לדברים שאמר בן זוגנו ושעכשיו אנחנו מבטאים בפינו.
בירור:
כמה שלא יפרט וירחיב בן הזוג את דבריו,
יימצאו בהם חלקים תמציתיים שאוצרים בקרבם עושר רב. כשומעים אנחנו פנויים יותר ממנו
לשים לב לנקודות אלה.
לכן, לאחר תחושת הביטחון שקיבל בן הזוג
על-ידי הקליטה והשיקוף, מגיעה העת לחדור עמוק יותר על-ידי בירור הדברים הטעונים
והמשמעותיים שנאמרו.
את בקשת הבירור נערוך באופן של
הזמנה. אם, למשל, משתף אותנו בן הזוג במה שרשם לעצמו
בפעילות הראשונה שהצענו - הכנת נאום לטקס פרס נובל, ייתכן שבשלב מסוים נאמר משהו
מעין: ״הזכרת את היכולת שלי ׳לשלוף׳ אותך ממצבי רוח גרועים, ואשמח אם תוכלי להרחיב
בכך יותר״, או אולי: "אמרת משהו על זה שאני יודע לעשות כיף עם הילדים, ונדמה
לי שיש שם ממדים נוספים שמסתתרים״.
גם כאן, קרבה וקשר טוב בין בני הזוג
מאפשרים לנהל את הבירור על־ ידי שימוש ברגשות העולים במהלכו. נשים לב, לא רק
למילותיו של בן הזוג, אלא גם למה שעובר עליו תוך כדי דבריו - הבעות הפנים, תנוחת
הגוף וכו׳. ״כשהזכרת ב׳נאום׳ שלך בפני ועדת הפרס את התמיכה שלי בך בתקופת המחלה
שלך, היית נראית נרגשת במיוחד, מה שגרם לי לחוש שיש שם תוכן עמוק ומשמעותי עוד
יותר ממה שביטאת״. ושוב, גם כאן נוכל להשתמש ברגשות העולים בנו בעצמנו - ״אמרת
שאינך זקוקה להחלטת ועדות או לטקסים בפני כל העולם, ושמבחינתך אני ראוי לפרס נובל
גם אם אף אחד בעולם לא ידע על כך. זה נגע בי וריגש אותי באופן מיוחד. תוכלי להוסיף
משהו על כך?״
בהערה נלווית לתהליך כולו נציין שכדי
להישאר בהירים וממוקדים, המשתף והמקשיב כאחד צריכים להימנע מאריכות יתר ומהתפרסות
על פני נושאים רבים או אסוציאטיביים. אמנם התהליך הוא תהליך של פתיחה, פירוט,
העמקה והרחבה, אך כל חלק בו צריך להיות מדויק וממוקד ככל האפשר.
שיח כזה, שפותח בהכלה קשובה ורגישה,
ממשיך במתן הד עמוק ומגיע עד סיוע לבן הזוג להעמיק בדבריו ולהרחיב אותם, שיח כזה
מאפשר לחלקים נפלאים שחבויים בנו לצאת לאור ולהעשיר את הקשר.
כמובן - לא ניתן לנהל את שגרת החיים
מתוך היצמדות לכללים המפורטים שמוצגים כאן. החיים שוטפים
בטבעיות, ולרוב אי אפשר לעצור סיטואציה ספונטנית, להתיישב עם דפים ועטים ולעבוד.
יחד עם זה יש ערך גדול לעבודה הזאת בסיטואציות שבהן הדבר אפשרי או בהזדמנויות שנבחרות מראש על־ידי בני הזוג
לשם כך.
סיפר לי אחד משחקני הטניס הבכירים בארץ,
שהאימונים כוללים לימוד של תנועות יד מלאות עם המחבט, כאלה ששונות לרוב ממה שמיושם
בפועל בעת משחק. הקצב של המשחק והמצבים המורכבים שהוא מזמן, אינם מאפשרים לבצע את
אותן תנועות שלמות שעליהן התאמן השחקן, אבל דווקא האימון על התנועה במלואה, הוא שמשפר
את החבטות שמיושמות במשחק.
כמו כן באומנויות לחימה, מתרגלים מדויק
ולאט כדי שבקרב הגוף יהיה מתורגל נכון ויעשה הכל מהר.
גם כאן אם מוצאים זמן לתרגל את זה
כשרגועים גם המריבות ישתנו ויהפכו להיות רגועות ונשלטות יותר.
תהליכי הלימוד מטמיעים בנפש תבניות
חשיבה, הרגשה והתנהגות, שמצמיחות בזמן אמת תגובות בריאות ונכונות יותר ממה
שהורגלנו בהן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!