פרשת לך לך - בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בראשית (יב,א): " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הרב גינזבורג: הפשט של "לך לך" הוא לעלות לארץ ישראל.

מבואר בחסידות שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו עזוב את ארצך ולך לארץ ישראל - באותו רגע התחילה עבודת הבירורים.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

כאשר יתבררו כל הניצוצות הללו - שמספרם הכולל בקבלה הוא רפ"ח - יבוא משיח ותהיה גאולה שלמה.

אברהם אבינו הוא האדם הראשון שפעל להביא גאולה לעולם, והוא עשה זאת על ידי גאולת הניצוצות שיש בכל דבר בעולם שהוא בא עמו במגע.

זה מתחיל בתחלת הפרשה - "לך לך", למה תלך? כי יש ניצוצות שמחכים לך שתגאל אותם.

שתי האותיות העיקריות במלה 'בירורים' הן בר.

שתי האותיות האלה הן גם ההתחלה של כל התורה כולה, שתי האותיות הראשונות של התורה הן בר של "בראשית", ואחר כך יש א, והמלה השניה בתורה היא אותן שלש אותיות, ברא. "ברא" היינו בריאה יש מאין - אך שתי האותיות הראשונות של ברא, בר, רומזות לכח לברר ולהוציא ניצוצות קדושים מתוך מציאות שבורה.

בהתחלה ה׳ ברא מציאות שלא היתה מתוקנת.

הבריאה הראשונה של עולם התיקון היא אור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", והוא בא על רקע מציאות הפכית בלתי מתוקנת, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". גם לאחר בריאת האור, לפני שה' הבדיל בין האור ובין החשך, היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא". היתה תערובת של חשך ואור (של תהו ותיקון) - תערובת אפורה - ואחר כך כתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

כלומר, בהתחלה גם הקב"ה עשה בירור והבדלה בתוך הבריאה שלו, בין האור ובין החשך.

אמרנו שיש שתי מילים עיקריות מאותיות השער בר - ברא ו-ברר.

הבריאה מתחילה בפרשה הראשונה, בראשית, ועבודת הבירורים (שלנו) מתחילה בפרשה השלישית, לך לך, פרשתנו.

ה׳ קודם ברא ועושה בירור - מבדיל בין האור ובין החשך, וקובע תחום לכל אחד מהם, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", נשלם היום הראשון של הבריאה.

ה׳ המשיך לברר, אבל הוא השאיר גם לנו - הנשמות היהודיות - להשתתף עמו בעבודת הבירורים.

מלה שלישית, מאד חשובה, שגם באה משער בר היא ברית.

יש משהו בברית מילה שהוא גם בירור ותיקון, כמו שה' הבדיל בין האור ובין החשך - זה מה שקורה כשילד (או מבוגר, כמו שהיה אברהם) נימול.

אבל הרעיון של ברית - כריתת ברית עם ה׳ - הוא יותר חשוב ועמוק מהרעיון הפשוט של בירור לכשעצמו. זהו הבירור האולטימטיבי, להיות יהודי - על ידי הברית נעשים יהודי שלם בבשר, עם הכח היהודי המיוחד לברר ניצוצות קדושים.

ואכן פרשת השבוע מתחילה עם כח הבירור, "לך לך", ובהמשך הפרשה יש שתי בריתות.

בפרשה מופיעות שתים מתוך שלש הבריתות העיקריות שה׳ כרת בינו לבין עם ישראל:

הברית הראשונה היא הברית על הארץ, כשה׳ הבטיח את הארץ המובטחת לאברהם אבינו. גבולות הארץ המובטחים כאן הם רחבים מאד, יותר ממה שזכו לו על ידי משה בכניסה הראשונה לארץ ושרק בימי שלמה הגיעו אליהם.

החזון העתידי הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - כל העולם, כל הפלנטה, תהפוך לארץ ישראל. אבל השלב הקודם, הגבולות הרחבים ביותר של הארץ המובטחת, הם הגבולות שה׳ מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. זו הברית הראשונה.

אחר כך, בסיום פרשת לך לך, יש את הברית השניה - הברית שחושבים עליה כאשר סתם אומרים את המלה ברית, ברית המילה. זו ברית המילה שה׳ צוה לאברהם אבינו בסוף פרשת השבוע.

אם כן, לברוא, לברר ולכרות ברית הם שלש מילים בתורה שבאות מאותו שער - 

הכל שייך לפרשת השבוע.

גם שמו של אברהם כולל בתוכו אותיות בר.

שלש האותיות הראשונות שלו הן אבר - הוא אבר-מה (ברית המילה היא באבר).

או אותיות ברא-מה, לברוא דבר מה.

בחלק הימני של המח, מח החכמה - בוראים, ובחלק השמאלי מח הבינה - עושים עליו ברור. זה היחס בין חכמה ובינה. יש בריאה בחכמה, ועבודת הבירורים בבינה.

הברית היא סוד הדעת, לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא פ"ג).

בדעת יש תרין עטרין, עיטרא דחסדים מצד החכמה ועיטרא דגבורות מצד הבינה.

העיטרא דחסדים היא השרש של רמ"ח מצות העשה של תורתנו הקדושה (שעיקר קיומן הוא מצד האהבה, החסד, שבנפש).

ואילו העיטרא דגבורות היא השרש של שס"ה מצות לא תעשה (שעיקר קיומן הוא מצד היראה, הגבורה, שבנפש).

בפרשתנו, הברית הראשונה שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים על ירושת הארץ, היא מצד העיטרא דחסדים שבדעת.

הברית השניה, ברית מילה, ברית הבשר, היא מצד העיטרא דגבורות שבדעת.

יום פטירת רחל - להושיע כל המקשה לילד

אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה - היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם - האם היהודיה, רחל אמנו.

בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה - בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית".

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים.

בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר - שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו.

הבעל שם טוב: עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה, בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש - היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד.

ככלל, אשה שמקשה לילד - ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר.

אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו - שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה - באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי - וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה - האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

לרבי נחום מטשרנוביל (שההילולא שלו היום י"א חשון) היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור - חוה, חוה'לה. היא התחתנה עם הנכד של המגיד ממעזריטש - רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין.

מגיע לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד - צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' - שהוא אברך צעיר מאד.

זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך - יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר - מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות.

רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר - לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת.

חוזרים אליו והוא אומר להם - אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו.

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

פעם אחת - יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל לאחר הטבילה בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו.

היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה - התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה - בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה.

היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב - בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך - כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס - אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה - והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה.

כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל. למחרת בבקר, הוא שכר סירה קטנה ויצא לשוט במים ולהתבודד, וכך להפיג את הדאגה שלו. באמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו, אבל היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה לשניהם יש דאגות.

שואל היהודי את הערבי מה הבעיה שלך - אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך.

הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור - שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוך מאד רציני.

היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה.

האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'.

הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק - מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר - כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב.

והוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד - היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים - צירים חזקים וכואבים - של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח בן דוד, ולהוליד את הגאולה הגשמית של משיח בן יוסף לעם ישראל.

[הגוי בסיפור – זה ישמעאל ועשיו כל אחד מהכיוון שלו, צריך לדעת שאנחנו מהסיפור הזה נצא עם כל העושר שלהם לחיים טובים ולשלום!!!]

לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה - שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה.

יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום, ברחמים!