יום חמישי, 19 ביוני 2014

פרשת קרח - מסירות נפש

מסירות נפש


(נכתב בעת מבצע 'שובו אחים'...)
עמ"י נמצא מיום חמישי בלילה בצער גדול מאוד, אי אפשר שלא לבכות כשחושבים על הבחורים ועל המשפחות שלהם.

איך אפשר לעזור לחטופים לחזור הביתה לשלום? איך אפשר שלא יהיו עוד מקרים כאלו? איך אנחנו יכולים לעזור למשיח לבוא?

אם נבנה על הזכויות של עמ"י אנחנו בבעיה, לא כל עמ"י צדיקים גמורים עדיין, איך אפשר בכל אופן להגיע למצב של ניסים וגאולה ברחמים?

 אור החיים הק' (שמות יד,טו): "מה תצעק אלי - קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה?... אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז''ל (שמות רבה פכ''א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו, ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים ולהיפך ב''מ ימעיטו הכח, והוא אומרו (דברים לב יח) צור ילדך תשי, והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש...".

כשאין מספיק זכויות במאזניים, צריך לעלות למקום שהוא מעל להנהגת המשפט! למקום בו לא מתחשבים בכלל בזכויות ובעבירות של עם ישראל!
איך? ע"י מסירות נפש!

אנחנו רואים שאלפי חיילים מסכנים את עצמם ומוסרים את הנפש יום ולילה על כל דלת ובור ומחסן של ערבים לחפש את הבחורים שלנו, המסירות נפש הזאת היא מטבע שעולה הרבה מעל החישוב הקטן והפרטי של כל יהודי כמה הוא צדיק.

הרב קוק (עין איה שבת ב, פ"ט, קמד): "ותכונת מסירות נפש... זאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה...".

מה זה מסירות נפש?

איוב (ב,ד): "כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ".
מלבי"ם (פס' ה): "פירוש: הדבר היקר ביותר שיש לאדם זו הנפש, ולמענה האדם מוכן לתת הכל. וכאשר האדם מוכן לעקוד את הדבר היקר הזה למען ה', הרי זה אות וסימן מובהק שהוא אוהב את הבורא אהבת נפש".

אדיר במרום (ח"א - ומחצדי חקלא זעירין אינון עמ' סא'): "... הכל צריך להסתלק בסוד האהבה העצומה. ולא תקרא אהבה, אלא אם תגיע להשתוות - לחיים ולמות. והוא סוד, עזה כמות אהבה (שה"ש ח, ו). כי אם לא יגיע הדבקות אל השיעור הזה, בסוד, נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה, ו), אינה אהבה... כי יעזבו עליו את הכל לעשות כרצונו, אם להחזיר הנשמה לגוף בסוד החיים, אם להשאירה דבוקה בשרשה".

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.
הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.
ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".
כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.
ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד"?
התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

זוה"ק (קרח קעו:): "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר. תָּא חֲזֵי, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מָסְרוּ גַּרְמַיְיהוּ לְמִּיתָה".

רבי צדוק (צדקת הצדיק, סה): "האדם צריך למסור נפשו להשי"ת, שאם אינו כרצון השי"ת אז מוסכם (אצלו) לילך מן העולם... וזה עניין נפילת אפים אחר כל תפלה..."[1].

מסירות נפש זה דבר כ"כ גבוה, בגלל שאתה מוסר את כל מה שחשוב לך, גם את התאוה שעשית איתה את העבירה גם את הרצונות שלך שמנוגדים לדעתו של הקב"ה, את הכל אתה מוכן למחוק ולמות על קידוש ה'! זה אומר שהקב"ה הכי חשוב לך!!!

הנכונות למסור את הנפש מראה שאתה עובד את הקב"ה מאהבה לא מיראה (מי שעובד מיראה בחיים לא יהרוג את עצמו בשביל העבודה כי מוות זה הדבר המפחיד ביותר...)!

הזהר הק' כותב (ג' קיח.) שבארץ ישראל העבודה הנדרשת היא מאהבה: "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה' וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא".

כאן בארץ ישראל המסירות נפש היא דרך חיים! רק ככה הארץ נכבשה ורק ככה אפשר לחיות בה!

צור אלפי (הבן היחיד מתוך עשרת ההרוגים בשטפון בי"א אייר התשע"ח) היה החבר הכי טוב של כולם, סיפרה חברתו. נער שתמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כך הוא חי וכך הוא מת.

במשך שנתיים התאמן צור כדי לשרת ביחידת החילוץ 669. האימונים המפרכים הפכו אותו לבחור חסון וחזק. 


כשנחשול המים שטף את הנחל הצליח צור להיאחז בסלע. הוא היה יכול להימלט ולהינצל, אבל נשאר במקום והושיט יד כדי שתלמידות שנסחפו יוכלו להיאחז בו, להיתלות עליו ולטפס על גופו למעלה. בזה אחר זה טיפסו חברותיו אל החיים, וכוחותיו שלו הלכו ואזלו. עד שלבסוף ידו נשמטה מהסלע החלק - וצור נסחף עם הזרם הקטלני. 


צור אלפי ז"ל


מסירות נפש נותנת משמעות לחיים כולם:

הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ה' רנו'): "החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש, ושל הוד...".
סא"ל  עמנואל מורנו הי"ד - לוחם נערץ בסיירת מטכ"ל. היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג בסוף המלחמה ב-19 באוגוסט 2006 במבצע סודי באזור בעל-בק. היחיד שפניו נותרו חסויים עד היום...
מעט לפני מותו דיבר עם חבר על משמעותן של חמש שניות שנותרו לאדם בחיים:
"מספר שעות לפני הפעולה", מספר חברו של עמנואל מורנו, "דיברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו חמישה חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: 'מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך חמש שניות לחיות עד ההתרסקות?' עניתי לו: 'לא יודע, אני משער שאהיה מאד עצוב ומפוחד, אעצום עיניים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב'.
עמנואל חשב רגע ואמר: 'מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד 'שמע ישראל'. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שניה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות'.
אז אמר לי עמנואל משפט שמלווה אותי עד עכשיו, וימשיך ללוות אותי כל חיי:
'אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלה משמעות לחייו, ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות, אך אם לעומת זאת לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא'".

אם בשמים מחפשים מטבע של מסירות נפש אז אנחנו יכולים לחסוך את כל הבלגאן הזה של החטיפות ומבצעים ומסירות נפש של חיילים ואזרחים ע"י כוונה אחת פשוטה:

פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): "הפסוק אומר: תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה.
וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים... לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו... ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מזה.
ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה... כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא".

איך עושים את זה בפועל?
- ר' אלימלך מליז'נסק (צעטיל קטן): "בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב,לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך".

- לכוין ב'שמע ישראל' (במילה 'אחד') ובכל ברכה (במילים 'מלך העולם'): "אני מקבל על עצמי ד' מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק[2]" – כמובן לכוין זאת מכל הלב!!!
דרך ה' (ד,ד,ה): "מתנאי המצוה הזאת (ק"ש), להיות האדם גומר בדעתו למסור נפשו על יחודו ית', ולקבל עליו כל יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית', ונחשב לו כאלו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש השם. וגם מענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי...".  
    
נסיים בתפילה שהמסירות נפש שלנו במחשבה תספיק כדי שהאויבים שלנו ימסרו את נפשם בפועל!





[1] ההמשך: "ואיתא בזוהר ריש קרח כי נפילת אפים הוא מסירת עצמו למיתה, וגם בפשוט ירמוז לזה. ומשה ואהרן נפלו על פניהם שתי פעמים שם בפרשת קרח, כי מאתים וחמשים איש חטאו בנפשותם. ורז"ל אמרו קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו (במד"ר יח), והנה גם המאתים וחמשים איש לא שוטים היו כמו שאמרו ז"ל שהיו ראשי סנהדראות, ואמרו ז"ל (שם) שהיו בכללם שנים עשר הנשיאים. וכן מורה לשון הכתוב אתם המיתם את עם ה', והם רק יחידים וקראום עם ה' לפי ששקולים כנגד כל העם, והאמינו למשה רבינו ע"ה שיכול להענישם. אבל הם חטאו בנפשותם, כעניין שאמרו בנזיר חטא על הנפש, פירוש מתחייב בנפשו. והיינו שידעו כי לעתיד לא ילמדו איש את רעהו ויהיה מדרגה זו שכל העדה כולם קדושים וחשבו שכבר הגיעו לכך. [כי באמת לולי שגרם החטא היו על מדרגת לעתיד כמו שאמרו ז"ל] ומרוב השתוקקותם לזה עד שנתרצו באמת שאם באמת אינם במדרגה זו אז טוב מותם מחיים ומוסכמים למות באמת. [וזהו קרח שפקח היה, פירוש פקח בכל מקום בדברי רז"ל - ערום כמו אי פקח הוא וכו' (כתובות פח.), שטעם מעץ הדעת טוב ורע ואין כאן מקום להאריך עוד.] ולכך אעפ"י שנקראו חוטאים בשביל זה בנפשותם, מכל מקום מעלה גדולה הוא ולכך זכו שהמחתות שלהם נעשו צפוי למזבח. ולכן נאמר למשה ואהרן הבדלו וגו' וכן אח"כ הרומו וגו', והקשה הרמב"ן וכי אין ביד ה' להצילם והם תוך העדה. אבל לפי שהם היו בדבר זה גדולים בעניין המסירת נפש, לכך הוצרכו להבדל לבל ילקו עמהם. ולכך תיכף למאמר הבדלו והרומו הרגישו בזה ויפלו על פניהם, ואמרו בזוהר דמסרו גרמייהו למיתה, רצו לעשות בזה כמעשיהם".

[2] סקילה: היו מעלים את הנידון אל בניין בגובה של כ-4 מטרים, ומשליכים אותו לארץ. אם לא מת בזריקה זו, היו העדים נוטלים אבן כבדה ומטילים אותה על לבו (כדי לקיים את הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו..."). אם עדיין לא מת, היו כל העם הנוכחים משליכים עליו אבנים ("...ויד כל העם באחרונה"), עד שהייתה נשמתו יוצאת.
שרפה: היו כורכים את צווארו בבד, ומושכים מכאן ומכאן (כדי לפתוח את פיו אך לא כדי שימות מכך, ויש אומרים: פותחים את פיו בצבת), ומשליכים לתוך פיו חתיכה של עופרת רותחת.
הרג: היו מתיזים את ראש הנידון בחרב.
חנק: היו כורכים את צוואר הנידון בבד קשה העטוף בבד רך, ומושכים משני הצדדים, עד שיוצאת נשמתו.

אין תגובות:

פרסום תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: