פרשת קרח - לא לעקשנות!

לא לעקשנות!!!

במדבר (טז,כו-לג): "וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם: וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל".

בואו ונדמיין את הסיטואציה – משה רבינו הביא את עשרת המכות על המצרים, שחרר את בנ"י ממצרים, בקע את הים, הוריד מן, ענני כבוד, ושום דבר מדבריו עד היום לא שב ריקם!

ועכשיו הוא עומד ומזהיר את כל העדה להתרחק מקורח דתן ואבירם "פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם", וכולם מתרחקים!

דתן ואבירם וכל משפחתם יכולים להינצל במילה אחת! סליחה! אבל הם החליטו אחרת – "יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם" כותב רש"י: "יצאו נצבים  - בקומה זקופה לחרף ולגדף"!

עוד רגע הם נבלעים באדמה ומאבדים את העולם הזה ואת העולם הבא!

גמ' (סנהדרין קט:): "ת''ר עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא".

ולא נכנעים!!!

יהושע נשבע שלא יבנו את יריחו:

יהושע (ו,כו): "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

קם חיאל בית האלי ובנה את העיר! בהתחלת הבניה מת בנו בכורו, לאורך כל הבניה מתים בניו בזה אחר זה וכשסיים מת הצעיר!

איזו עקשנות!!!

לא להיות עקשן! לא מול הקב"ה ולא מול בני הבית...

גם אם נפגשים עם מישהו עקשן צריך לעזור לו לרדת מהעץ הגבוה שטיפס עליו...

רבה של ינוב היה מפורסם בכל הסביבה כתלמיד חכם מופלג ועובד אלוקים בכל ליבו. כשבנו השתדך עם כלה מעיירה רחוקה, הוא הזמין את טובי העיר ונכבדיה לחתונה ושיירת מרכבות יצאה עם הרב כדי להשתתף בשמחתו.

במרכבה הראשונה נסע הרב יחד עם החתן, ראש הקהילה ואחד מגאוני העיר. כשהגיע זמן תפילת המנחה נעצרה המרכבה בצד הדרך וכולם ירדו כדי למצוא מקום שקט ביער להתפלל בו, והרב בחר לעמוד תחת עץ גבוה במרחק מה מן האחרים.

כשסיימו השלושה את תפילתם שבו אל המרכבה והמתינו לרב ביראת כבוד. כשהשמש שקעה מה והוא לא הופיע, הם חשבו שמא הוא האריך בתפילתו ויצאו לחפשו בין העצים, ללא הצלחה. חשיכה החלה לרדת וחרדתם הלכה וגברה; הם שבו אל הכביש שם ראו את שיירת המרכבות העושה את דרכה לעיירה בה תיערך החתונה. "לפני זמן קצר ראינו אחד מנכבדי העיר הנוסע לבדו במרכבה" סיפרו להם, "אולי הרב בחר להצטרף אליו מסיבה כלשהי."

ההסבר הניח את דעתם והם החליטו להמשיך במסע, אך כשהגיעו לעיירת הכלה הופתעו לגלות כי הרב לא היה שם.

לא נותרה ברירה אלא לערוך את הנישואין ללא האב הנעדר. החתונה נערכה באווירה קודרת ועצובה, ובדרך הביתה הם ניצלו כל הזדמנות כדי לנסות לברר היכן הרב. הם עצרו באכסניות ושאלו עוברי אורח, אך איש לא ידע מה אירע לרב מינוב. גם השליחים שנשלחו לעיירות הסמוכות העלו חרס בידם.

כל אותה העת היה הרב תועה בסבך היער ומבקש לשוב למשפחתו. באותו יום גורלי, לאחר שסיים את תפילתו וביקש לשוב אל המרכבה, הוא התבלבל ופנה אל השביל הלא נכון. כשהבחין בטעותו היה מאוחר מדי; הוא המשיך לצעוד בכיוון הלא נכון במשך כמה שעות, ורק כשזרחה השמש הוא נעצר לנוח ולהתפלל את תפילת השחרית, בפעם הראשונה בחייו ללא טלית ותפילין.

במשך כמה שבועות הוא נדד בין העצים כשהוא ניזון מפירות שמצא. למרות התנאים לא תנאים בהם היה שרוי, הקפיד הרב לשמור על קדושת יום השבת, אך ימי הנדודים ביער עשו את שלו והוא טעה בחישוביו ועשה את השבת יום קודם לכן, ביום שישי.

בזכות התורה לה הקדיש את חייו, בורא העולם הגן עליו מכל רע ולבסוף הוא מצא את דרכו חזרה לעירו שם התאחד מחדש עם משפחתו ולאחר המפגש המרגש סיפר להם את כל התלאות שעברו עליו.

כשהגיע יום חמישי אחר הצהריים, החל הרב להתכונן לקראת 'שבת קודש' הקרבה ובאה ואף שאל את בני משפחתו מדוע הם לא עורכים את ההכנות הראויות לקראת השבת? הם הסבירו לו שהוא טעה בחישוביו וכי היום יום חמישי ולא יום שישי, אבל הרב היה עקשן במיוחד, והסבל שעבר ביער הותיר עליו חותם קודר. ככל שהתווכחו עמו בני משפחתו, קרוביו וכל אנשי העיירה כולה, הרב נותר בעקשנותו: "היום יום שישי" הוא טען. האם הרב איבד את שפיותו? דאגו כולם. אך לא היה ביכולתם לעשות מאום. ביום שישי הרב 'שמר את השבת', ערך קידוש וסעודת שבת ולא הניח תפילין בתפילת שחרית.

למחרת, כשכל בני העיירה התקבצו לבתי הכנסת לתפילות השבת, הרב זלזל בהם. הוא עשה מלאכות האסורות בשבת ואף נזף בבני העיירה על כך שהם טועים וחוגגים את השבת ביום הלא נכון!

בני המשפחה לא חסכו כל מאמץ כדי לשכנע את אביהם שיכיר בטעותו. הם הביאו רבנים ותלמידי חכמים מכל רחבי המדינה כדי לשכנעו, בעזרת טיעונים מלומדים, שהוא טועה. אך הרב נותר בעקשנותו.

כמה מאנשי הקהילה פנו לרב חסידי מפורסם, רבי שמלקה מניקולסבורג[1], שהיה ידיד קרוב של הרבי מינוב עוד מימי הישיבה וסיפרו לו על צרתם. רבי שמלקה לא בזבז זמן ויצא מיד לכיוון העיר ינוב, אליה הגיע ביום חמישי. הרב מינוב שמח לפגוש את ידיד נעוריו: "האם תכבדני ותישאר עמי לשבת?"

"בוודאי", אמר רבי שמלקה. "למעשה, חיכיתי שתזמין אותי".

"אז אתה יודע שהערב שבת?" הגיב הרב בפליאה ובשמחה.

"מה השאלה?" השיב רבי שמלקה בפשטות.

"תודה לא-ל", נאנח הרבי אנחת רווחה. "אינך יודע כמה קשה לי עם אנשי העיר העיקשים האלה. מאז שחזרתי, הם חוגגים את השבת באיחור של יום אחד, ולא הצלחתי לשכנע אותם..."

"אולי אוכל לעזור", חייך רבי שמלקה. "סמוך עליי".

ביום חמישי אחר הצהריים יצאו שני הרבנים לטבול במקווה. אנשי המקום היו המומים: הרי לא יתכן שהרבי שלהם שכנע את רבי שמלקה בצדקתו! בהזדמנות הראשונה שבה יכל לשוחח עמם בפרטיות, הרגיע אותם רבי שמלקה. הוא ביקש שכל בני העיירה יבואו הערב לבית הכנסת כשהם לבושים בבגדי שבת. הוא גם ביקש מבני משפחת הרב להכין סעודת שבת מפוארת ולהביא לשולחן כמה בקבוקים של יין ישן וחזק.

כששקעה השמש לבשו כל תושבי העיירה את בגדי השבת וניגשו לבית הכנסת לתפילת ערבית. הרב מינוב נדהם לראות כיצד הצליח ידידו הטוב לשכנע את כולם בזמן קצר שכזה.

האורח דחה את ההזמנה לשמש כחזן ועמד על כך שהמארח, הרב מינוב, ישמש כחזן לתפילת קבלת שבת. הרב מינוב נעתר ופתח את התפילות בנעימה חגיגית, בעוד רבי שמלקה וכל שאר הנאספים מתפללים בשקט את תפילת ערבית של יום חול.

לאחר התפילה ניגשו הרב מינוב ואורחו אל הבית כשאליהם מצטרפים אורחים רבים שהגיעו לכבוד רבי שמלקה. הם שרו שלום עליכם כדי לקבל את פני המלאכים שעתידים להגיע רק למחרת בערב, האזינו לקידוש של ערב שבת שנאמר על גביע היין, ובין הגפילטע פיש ושאר המטעמים הנאכלים בדרך כלל ביום שישי – ולא חמישי - בערב, הם החליפו פניני חוכמה מן התורה ופרשת השבוע, כפי שנוהגים יהודים בכל רחבי העולם לעשות בליל שבת.

במהלך הסעודה החגיגית העיר רבי שמלקה למארחו וידיד נעוריו כי יהיה זה ראוי להפוך את סעודת השבת לסעודת הודיה על נס הצלתו, וכי יש לומר "לחיים" בשפע לרגל המאורע. הוא הגיש לרב מינוב כוס אחר כוס של יין עתיק ומשכר. כאשר, כצפוי, הרב נרדם על יד השולחן, ביקש ביקש רבי שמלקה לסגור את הווילונות ולהניח כרית למראשותיו של המארח כדי שיוכל לישון עליה באין מפריע. לבסוף לקח את מקטרתו, עישן בחדווה ופנה לאנשי העיירה שישבו סביב השולחן: "שובו לביתכם, המשיכו בעיסוקיכם כרגיל. בעזרת השם יתברך הכול יסתדר. מחר בלילה, ליל שבת, אבקש מכולם להגיע לכאן שוב בשעה זו".

רבי שמלקה עמד בעצמו על המשמר כל אותו לילה ובמהלך יום שישי דאג לכך שתשרור דממה בבית כדי שהרבי יוכל לישון במנוחה. ביום שישי בערב הוא אפילו לא הלך לבית הכנסת אלא נותר להתפלל ביחידות בבית הרבי. כששבו אנשי העיירה הם גילו כי רבם עדיין שקוע בשינה עמוקה. הם התיישבו איש איש במקום בו ישבו בערב הקודם, ורבי שמלקה התיישב לערוך את סעודת השבת כשהוא משמח את לב המשתתפים בדברי תורה עד אמצע הלילה, כשהרב מינוב פקח את עיניו והתעורר.

"הרבי מינוב", אמר רבי שמלקה בטבעיות, "הגיע זמן ברכת המזון".

לאחר השבת הגיעו כל נכבדי העיירה כדי להודות בלחש לרב שמלקה, והוא השביע אותם שלעולם לא יזכירו את האפיזודה ולו ברמז קל.

עד יום מותו, מעולם לא גילה הרבי מה אירע. להפך, הוא היה גאה בעובדה שאנשים רבים כל כך השתכנעו בצדקתו וסוף סוף הבינו כי הוא צדק בחישוביו לכל אורך הדרך.

"אתם רואים", נהג להוסיף, "קורה ואנשים טועים. רק ידידי היקר משכבר הימים הצליח לעזור ולפקוח את עיניכם בצדקתי. מצחיק, לא? יש אנשים עקשנים כל כך!"

ואנחנו מצווים – במדבר (יז,ה): "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ".

כידוע בשביל לעשות "עושה שלום" צריך לצעוד 3 צעדים אחורה...

---

[1] היה מגדולי התלמידים של המגיד ממעזריטש.