פרשת נצבים - חזרה בתשובה עם כל כוחות החיים

חזרה בתשובה עם כל כוחות החיים

דברים[1] (כט,ט-יא): ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ, וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

מה המשמעות של ההתיצבות הזאת, ומדוע נדרשת היא להופיע דווקא כעת בזמן כריתת הברית האלוקית-רוחנית בין הקב״ה לישראל?

מבאר האור החיים הקדוש: ״אתם ניצבים לפני ה' - לפי שכל שהוא מרוחק מהקדושה, קומתו נמוכה וראשו שפלה. לזה אמר כי להיותם לפני ה׳ ניצבו ונשאו ראשם״.

אחת הטעויות המחשבתיות-רוחניות והמעשיות המצויות באדם הרוצה להיכנס בברית עם ה' להתפתח מבחינה רוחנית ולקדש את שמו, היא, ההשקפה הרוחנית הרואה באופן עקרוני בכישרונות החיים החומריים והמעשיים הנמצאים בנפש האדם, אויב מזיק ומפריע אשר יש לדכאו, לצמצמו ולהחלישו, ובכך להשפיל את נפשו-אישיותו עד כדי איבוד בטחונו העצמי, בכדי לאפשר לממד הרוחני האלוקי שבו להופיע, ובכך להגיע כביכול לקרבת אלוקים, כדבריו של הרב קוק (עין איה שבת ב׳ ט,פג): ״ישנן הדרכות מוסריות (רוחניות, אשר מטרתן המדומה לקרב את האדם אל בוראו) כאלה, שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים (הטבעיים-החומריים)״.

השקפה מוטעית זו נוגדת את רצון ה׳ האמיתי, החפץ בהוצאתם של כוחות חיים אלו מהכוח אל הפועל, בהגשמתם ובמיצויים על פי הכוונתה המדויקת של התורה, כהמשך דבריו:

״ואלה הן לא לרצון לפי הציור של ההשלמה האמיתית, שאליה ראוי לערוג על פי מגמתה של תורת חיים...

אמנם התכונות הנישאות העומדות ברום המעלה ממקור הקודש, הינן אלה שעוצמת החיים מפכה בהן, כוח המרץ הנפשי פועם בהן בכל ההוד והמילוי, ודוקא עם זה אור הקודש הוא המעדן אותן, ונותן בהן חן תפארתו...

׳ואוהביו כצאת השמש בגבורתו׳, אוהביו אינם מטושטשי החיים ומדולדלי הכוח, חסרי... עוצמת כשרון החיים.

שנכשלים כאלה, לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות.

אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז, רק ׳אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו׳, שבכל מלוא זוהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם״.

זו ההתיצבות עליה ציותה התורה בתחילתה של פרשתנו - ׳ניצבות׳ האדם מישראל כפרט וככלל, העומד זקוף קומה עם כל כוחותיו הטבעיים, החומריים והמעשיים, שמח בהם, ומלא ביטחון ומתוך כך משתדל לממשם ולהגשימם.

ניצבות זו מהווה את התשתית והקרקע שעל גבה ומתוכה יכולה להיכרת הברית האלוקית היציבה האמיתית והשלמה עם ה׳ ותורתו.

הרב קוק (אורות, ישראל ותחיתו יג): ״העליה המעולה בחיי המוסר (בניינו הרוחני של האדם) היא ההתיצבות הישרה בכל הכוחות (הטבעיים החומריים הנמצאים באדם)... ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים (הטבעיות-חומריות על כלל צדדיהן), עד שהשכל העליון (התורה) נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו״.

ובמקום אחר כתב - ״יסוד המוסר (הבניין הרוחני) הוא סידורם של כל הכוחות שיתאחדו למטרה היותר נעלה ורוממה (קידוש ה׳), אבל בשום אופן לא יצא המוסר המתוקן על ידי הירום הכוחות ומיעוט צביונם... על כן צריך (האדם) המאושר (האדם ה׳מאשר׳ את עצמו, מלשון אישור, שעליו אמר דוד המלך - ׳אשרי האיש׳), להיות ׳איש׳ במלוא מובנו-בריא ושלם, חש ומרגיש כל צדדי החיים (הטבעיים, החומריים, והמעשים) יפה יפה!״.

(מובן הדבר שפעמים באופן מעשי ובשלב ביניים, נדרש מן האדם לצמצם ולהחליש, ולא לבטא בפועל את כוחותיו החומריים וכישרונותיו, אך בוודאי שאין הדבר מהווה שיטה קבועה, וקל וחומר שאיננו האידיאל האלוקי העליון העומד ביסוד החיים ומטרתם).

דברים (כט,ט-י): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: {י} טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

אבל מה הכוונה מחוטב עיציך עד שואב מימיך? הרי שניהם נמצאים באותו מקום מבחינת המעמד שלהם?

נלע"ד[2] שכל ישראל נכנסים בתווך בין שני אלו: החוטב והשואב שניהם מכלים את כוחותיהם.

החוטב עצים כורת את העץ והחומר לאט לאט מתכלה, זה אדם המכלה את כוחותיו הגשמיים...

מהצד השני נמצא שואב המים, אדם השואב ומכלה את כוחותיו הרוחניים (אין מים אלא תורה), עד שהוא נמצא מרוקן מכל טיפת לחלוחית של רוחניות...

פונה אליהם משה רבינו ואומר כולכם צריכים להיות נצבים! עם הכוחות הגשמיים והכוחות הרוחניים!!!

---

[1] הרב ערן טמיר – בנין אמונה – אידיאל ומציאות, נצבים.

[2] החידוש בהשראת הרב אבינדב אבוקרט.