למה לגנוב את הבכורה?
בראשית[1] (כה,כו): ״ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב״.
רש״י (במקום):
״שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו(יעקב) לעקבו(של עשו). (שהרי)
יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי
אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו
הנוצר באחרונה יצא ראשונה ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעקבו שיהא
ראשון ללידה כראשון ליצירה... וייטול את הבכורה מן הדין״.
יחסנו
לעולם הזה מופיע בשני ממדים: האחד - הממד הפנימי הסמוי,
והשני - הממד החיצוני הגלוי, כאשר העולם הפנימי הסמוי מבטא את המהות, ואילו העולם
החיצוני הגלוי הוא סדר הופעת המהות במציאות.
רחמה של
רבקה, בו היו יעקב ועשו טרם לידתם, מסמל את העולם
הפנימי הסמוי המבטא את המהות, את הסיבה הקודמת לתוצאה, את המקור הקודם לביטוי.
לפיכך מובן
שבעולם הרחם - המהותי והסיבתי - הקודש קודם לחול, כי הרי הקודש הוא מקור
חייו של החול, נשמת החיים של עפר מן האדמה.
מבחינה
מהותית ועצמית זו, יעקב המבטא את תכונת הקודש הנותן חיים
והוויה לחול, קודם לעשו המבטא את הופעת החול, שהרי ׳יעקב מטיפה ראשונה ועשו
מטיפה שניה׳, כי בעולם הרחם יעקב הוא באמת הבכור, וכמשלו של רש״י - ׳בתוך השפופרת׳
- דהיינו בפנימיות הדברים וביסודם.
אך
לעומת זאת בעולם החיצוני, החומרי והמעשי שלנו, מחוץ לרחם
בזמן הלידה, הופעת החול קודמת להופעת הקודש, עשו קודם ליעקב, לא מפני
חשיבותו וערכו אלא כקליפה הקודמת לפרי, המהווה את ההכנה והתשתית לפרי המהותי
שיופיע מתוכו ועל גביו...
כדברי
הרב קוק (עין אי״ה שבת ב׳, ד, א): ״כלל גדול הוא שדברים
שהם קטנים במעלתם בענייני ההשלמה האנושית, הם קדומים בזמנם, והמעלות העליונות שהן
גדולות במעלה הן מאוחרות בזמן מפני שהמעלה הקודמת שהיא כמו בסיס לה, צריכה
להיקדם״.
וביתר
הרחבה כתב (מאמרי הראי"ה עמ' 402): ״בכל מהלך של
חיים, החול הוא מתעורר תחילה ואחר-כך מוכרח הקודש להתעורר, להשלים את תחיית החול,
לעדנו ולהצילו מכיעור ומטמיון. אוי לו לחול אם יחשוב להשתמש בכוח בכורתו,
בכוח מה
שיצא הוא תחילה לאור העולם והמפעל, לאמור על-ידי זה אני ואפסי עוד ולא יחפוץ לדעת
מן הקודש (שהוא מקורו וסיבתו)״.
הנלמד מכל
האמור, שאמנם החול החיצוני צריך להיות קודם לקודש הפנימי, כדי להוות לו תשתית
והכנה - כקומה ראשונה הקודמת לקומה השניה, אך כל זאת בתנאי שהחול מתוקן מבחינה
מוסרית וערכית, שאז ורק אז יכול הקודש להופיע מתוכו ועל גביו, אך כשהחול מקולקל
ומושחת בדמותו של עשו החומרי - ״הלעיטני נא״, הרמאי - ״היאך מעשרים את המלח״,
והרוצח - ״והוא עייף מרציחה״, אינו יכול הוא להוות הבסיס אל הקודש.
לכן הוכרח
יעקב להיות בכור ׳כפול' - להשתמש בידי עשו החומריות, אך מתוך קולו הפנימי הטהור,
על-כן הוכרח לגנוב את הבכורה החיצונית, אשר מתוכה ועל-גבה תוכל להתגלות הבכורה
הפנימית, ללא סתירה ובהרמוניה אמיתית,
כדבריו
של הרב קוק (מאמרי הראי״ה עמ׳ 181): ״נשמה אחת היא המחיה
את המדינה ואת המקדש בישראל... אין חצאיות, אין חלקיות ואין תכנים של פירוד במהותה
של אותה הנשמה הגדולה של האומה אשר קדושת האחדות היא כל חייה כל יסודה וקיומה...
ועל־כן קולו של יעקב הוא הבוקע ועולה בצורתו המאוחדת... קול הכורם והיוגב על אדמת
ישראל (מחד), וקול התורה והתפילה באהלי יעקב (מאידך)״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!