שכונה או שכינה?
ציוויו[1]
של הקב״ה ליצחק לא לרדת למצרים בזמן הרעב ולהמשיך לגור -
לשכון בארץ ישראל, כנאמר בפרשתנו (בראשית כו,ב): ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר
אומר אליך״, נראה כניסיון אמוני בו נדרש יצחק לעמוד באופן פאסיבי, ניסיון
שמטרתו המרכזית היא לא לרדת מהארץ, בחינת ׳סור מרע'.
אך חז״ל
במדרש (בראשית רבה ד,ב) פירשו את ציווי ה' אליו - ׳שכון
בארץ' כציווי אלוקי כפול הדורש מיצחק לעשות מעשה ולפעול באופן אקטיבי, בחינת ׳עשה
טוב׳:
(א) ״שכן
את השכינה בארץ״, מבחינה רוחנית.
(ב) ״עשה
שכונה בארץ-ישראל, היה (הוי) נוטע, היה(הוי) זורע״, מבחינה מעשית חומרית.
מה
משמעות הדברים, והאם אין שני ציווים אלו סותרים האחד את משנהו?
באופן
פשוט, ניתן לומר שהקב״ה הטיל על יצחק אבינו שני תפקידים אשר כל אחד מהם עומד בפני
עצמו ללא שום קשר לזולתו:
האחד - להשרות
את השכינה בארץ ישראל על־ידי קריאתו בשם ה, וקירובם של הבריות להכרה באל אחד
והאמונה בו, ובכך להמשיך את מפעלו הגדול של אברהם אביו.
והשני - לבנות
שכונה בארץ ישראל, לזרוע ולנטוע בה, ועל-ידי כך לפתח את ארץ ישראל מבחינה
גשמית-חומרית, כפי שאכן כך עשה והצליח, כנאמר בפרשתנו (בראשית מ, יב): ״ויזרע יצחק
בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'״.
אך
בעומקם של דברים יש לומר ששני תפקידים אלו, אחד הם.
השכנת
השכינה הרוחנית בארץ ישראל תופיע על־ידי בניינה החומרי של הארץ מחד, ומאידך בניינה
החומרי של הארץ יקבל את חשיבותו המלאה וערכו השלם רק על־ידי השכינה-הקדושה השורה
בו!
כדבריו
של הרב קוק (אורות, אורות התחיה לא): ״יתפתח הישוב בארץ-ישראל,
יבנה הבניין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק
טבעה תכיר את כל מהותה מעוצם כוחה תכונן את סדרי חיה העצמיים״.
מטרת
בריאת העולם היא חיבור השמים והארץ יחדיו, הקודש יתגלה
דרך החול, חיבור וגילוי אמיתי ושלם היכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל נמצא
בארץ-ישראל ובונה בה את שכונתו - חומריותו, ומשרה בה את שכינתו - רוחניותו.
השראת שכינה
על-ידי בניין השכונה, כי אין שכינה ללא שכונה, ואין שכונה ללא שכינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!