לשמיעת השיעור לחץ כאן.
חלק א פרק א - בבורא ית"ש מציאותו
החלק ראשון - על
כלל יסודות המציאות ופרטותיו:
א. כל איש
מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל
מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב"ה.
שיאמין וידע - גם אמונה וגם ידיעה!
קדמון ונצחי – גם קדמון לכל קדומים וגם נצחי
שהיה קיים מאז ומתמיד ולעד...
שלימותו:
ב. עוד צריך
שידע, שהמצוי הזה ית"ש, אין אמתת מציאותו מושגת לזולתו כלל, ורק זה נודע בו,
שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, ולא נמצא בו חסרון כלל.
כמו שהרמח"ל יכתוב בפרק הבא: "שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית', הנה איננו שלימות אמיתי, אלא
יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו, אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית'"!
ואולם דברים אלה
ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על
אמתתם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום משה רבינו ע"ה
מפי הגבורה, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך.
כל מה שמספרים על יציאת מצרים זה על
סמך מה שכתוב בתנ"ך, ואולי התנ"ך בעצמו נכתב והומצא ע"י חבורת
סופרים בימי בית שני, או לפני, ולא היה ולא נבראו מאורעות הללו?
האמונה שלנו היא לא בגלל שזה כתוב,
אלא בזכות העברת המסורת מהר סיני עד אלינו:
איפה משה רבנו היה במעמד הר סיני?
רוב האנשים עונים בדרך כלל "על הר סיני", או "עלה לשמים לקבל את התורה"...
אבל אם נתבונן היטב בפסוקים הבאים נראה
כי התשובה אחרת לגמרי:
שמות (פרקים יט – כ): "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב: וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ ...(כל עשרת הדברות) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת".
ביום השלישי, היום המיועד, הקב"ה מתגלה על הר סיני, בשלב זה כל העם כולל משה נמצאים בתחתית ההר. בעקבות קריאתו של הקב"ה משה עולה לראש ההר.
בראש ההר מתפתח דו שיח מאד משונה בין משה לקב"ה, ה' מבקש שמשה ירד לעם ויזהיר את בני ישראל לא לעלות בהר. משה 'מזכיר' לקב"ה שהעם כבר הוזהר בדבר ואין צורך להתריע בו בשנית, אך הקב"ה מתעקש ושולח את משה בכל זאת לתחתית ההר ע"מ להזהיר את העם.
משה יורד בציווי ה' ואומר להם את דבר ה'. פתאום ללא כל התראה מוקדמת בזמן שמשה נמצא בתחתית ההר ומדבר אל העם, הקב"ה אומר את עשרת הדברות - משה רבינו נמצא בתחתית ההר יחד עם כל ישראל בזמן מעמד הר סיני!!!
עכשיו לא קשה להבין כיצד מיד לאחר עשרת הדברות בנ"י מבקשים ממשה שיתווך בינם לבין ה'. משה הרי היה לידם בזמן עשרת הדברות ולכן הם יכולים לפנות אליו.
בעקבות בקשה זו משה עולה שנית אל ההר, אך הפעם לא מתוך קריאת ה' אליו אלא בעקבות שנשלח לשם ע"י העם.
מדוע בעצם ה' התגלה לבנ"י דווקא כשמשה היה בתחתית ההר? מה דבר זה בא ללמד אותנו?
המסורת של התורה עוברת דרך עם ישראל לא דרך משה רבינו!!!
המשנה הראשונה במסכת אבות פותחת בתיאור הדרך שבה התורה עוברת מדור לדור בעם ישראל. השורש שחוזר על עצמו בתיאור זה הוא מ.ס.ר ולא ל.מ.ד או ע.ב.ר.:
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה".
דברים (פרק ד, פסוקים ט-י): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".
כותב הרמח"ל בהקדמה למאמר הויכוח (שערי רמח"ל עמ' כט-לא): "... כאשר רצה הקב"ה להקריב אליו אומתו החביבה לו מאד – קרע ה' לעינינו את השמים וגילה לנו המסתורין שלו – עד שידעו כולם ונתברר להם באמת שכל ההנהגה על התחתונים בכלל ובפרטי פרטות שאפשר לחשוב – אינה אלא ביד השכינה.
ואז ידעו והבינו כל סוד הבריאה על מה
נברא כל העולם – ועל מה עומד – ועל איזה דרך מתנהג – ומה אחרית כל אלה הדברים –
וידעו עומק עצתו ית' – והנבראים הגדולים שברא לכבודו – וגם ראו איך בני העולם הזה
הולכים בחשך – והאמת נסתר מעיניהם... כל הדברים האלה גילה לעיניהם במעמד הנשגב
ההוא...
ועל כל זה היה מרע"ה אומר להם – "אתה
הראת לדעת – כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל – ועל הארץ אין עוד" – כי הקב"ה
הראה להם כל המציאות ועל מה היא עומדת – וידעו בבירור שהוא לבדו המנהיג ואין שום
הנהגה אחרת לא טבעית ולא מקרית ולא בשום דרך אחר – אלא ההנהגה שהוא ית"ש
מנהיג בעומק העצה שגילה להם...
כל הדברים האלה גילה לעיניהם במעמד
הנשגב ההוא – וראו אותם והשיגו אותם באמת...".
הרמב"ן: "זהו שאמר שם: "וגם בך יאמינו לעולם", (שמות יט ט) כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאילו ראוהו כל הדורות. כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו [יעמידו בספק] כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שסיפרנו להם".
מנחת יהודה (עמ' 63-73): נצייר לעצמינו מציאות שראובן חוזר לביתו שבירושלים אחרי שבועיים בישיבה באילת, ופוגש אדם בירושלים שמספר לו שלפני כמה שעות באה יד ולקחה אותו לירח והחזירה אותו כרגיל למקומו, מה הסיכוי שראובן יאמין לו?
ואם יוסיף ויאמר שכיוון שלקחה אותו היד
מעכשיו אסור לראובן ללבוש בגדים שעשויים מעור, ואסור לו לאכול גלידה ופיצה ביחד,
ואסור לו להשתמש בפלאפון בימים זוגיים, ולא ללבוש בגדים לבנים ועוד מאות איסורים
לא שכליים ולא הגיוניים האם יתחייב לקבל דבר כזה?
התשובה היא בודאי שלא.
הנמשל הוא: כמו שלא יעלה על הדעת שיבוא אדם וישכנע אדם אחד (וקל וחומר עם שלם) על דבר שלא היה ולא נברא, שנוגד את השכל, קשה ומחייב, כך בדיוק לא יתכן שיבוא אדם ויספר לאומה שלמה, שאלוהים דיבר עם ההורים שלהם או סבא וסבתא שלהם ומהיום הם חייבים בדברים קשים לא שכליים, ויקבלו את דבריו.
בוא נניח שלא היה מעמד הר סיני; אם באמת היה כך, מישהו היה צריך לדחוף לעם הזה את החומש והמצוות באיזה זמן, כי הרי ע"פ עובדות היסטוריות כרגע יש עם שלם שמקיים וחי ע"פ המעמד הזה. וזה לא משנה אם נטען שדחפו לו אותו בתחילת בית שני או בזמן מעמד הר סיני, או ביניהם, הרי נצטרך לחשוב האם באמת אפשר לשתול בהיסטוריה העולמית שלנו אירוע של זהות לאומית, אירוע לא שכלי, לא אמין, וכל כך מחייב?
נגיד שבא אדם אחד לעם שלם ומספר להם שלפני מאתיים שנה או חמש מאות שנה, כל הסבים והסבתות שלהם דיברו עם אלוקים ולכן הם חייבים לקיים מצוות.
כמובן שזה לא ישכנע אף אחד, ובודאי שלא להתחיל לשנות את האורח חיים שלו בגלל זה, כי הרי איך הוא היחיד שיודע ממעמד זה? ואנחנו לא שמענו כלום אודות הדבר. ועוד שיש לנו מסורות הפוכות מה קרה לפני מאתיים או חמש מאות שנה, ולמה שנאמין לו...
ידיעתנו שהיה מעמד הר סיני היא לא מהתנ"ך!
ידיעתנו שהיה מעמד הר סיני היא מהסיפור הלאומי העובר מאב לבן ומבן לנכד, כל שנה יש לנו שני חגים במיוחד בשביל מאורעות אלו, חג הפסח שבו המשפחה כולה מתכנסת ביחד והסבא או האבא מעבירים לנו את כל הסיפור לפרטי פרטים כמו שציוו אותנו "והגדת לבינך" וכן בחג שבועות חג קבלת התורה...
לא מצאנו מסמכים שמישהו כתב פעם ואנחנו רוצים להאמין בהם אלא זו מסורת חיה של אומה שלימה!
היהדות זה לא עם ששואל מה כתוב ומקבל, אלא עם חי, שחי חיים עשירים ומפורטים עם מסורות וחגים, ורק חלק מכל זה נכתב.
זה הכלל: "לא בגלל שזה נכתב אנו אומרים שזה קרה, אלא בגלל שזה קרה זה גם נכתב".
שאלו את הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך האם מותר להכין סלט ביצים בשבת (יש בזה כמה בעיות של מגבל, לש, וטוחן) וענה הרב כן, שאלו אותו למה? ענה הרב 'כי סבתא שלי הייתה עושה את זה בשבת' עכשיו אני גם יחפש בספרים למה, אבל קודם כל זה מותר.
קול צופייך דברים תשנ"ח - מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל:
מסופר על הרב החיד"א שהיה בקונסטנטינופול וראה נשים שמנקות ומסיידות את הבית בט' באב אחר חצות היום בשמחה. והתפלא מאוד כיון שהוא זמן תענית. ודרש להם ברבים לאסור. אחר זמן ראה הרב שתי נשים מדברות ברחוב מצביעות עליו ואומרת בצער כי הרב דרש בבית הכנסת שלא יבוא יותר המשיח. הרב החיד"א הזדעזע מאוד ושאל מי אמר כך בשמי? אמרו לו: אמרת שאין לחדש הבית לקראת ביאת המשיח בט' באב אחר חצות.
מיד הלך הרב החיד"א ואסף את הציבור בבית הכנסת ודרש להם. דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי. לכו לבתיכם ואמרו לנשיכם שהמשיח בוא יבוא. ויכולות הן לנקות הבתים ולסיידם פעמיים, ולהכין אוכל למוצאי הצום ולחזק האמונה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
אנחנו עם חי, עם שיש לו מנהגים, מסורות חגים והלכות, שחלקם גם נכתבו. הרי מאיפה הילד יודע שהחומש זה תורה שבכתב והמשנה זה תושב"ע? מאביו או מהרב שלו. ז"א גם זה שהוא יודע שזה תורה שבכתב, גם זה בעצמו תורה שבע"פ, הכל תורה שבע"פ שעוברת מאב לבן ומרב לתלמיד.
עִנְיָן שֶׁל מָסֹרֶת (שלום לעם):
רַבָּהּ הָרָאשִׁי שֶׁל מִצְרַיִם,
נְעִים הֲלִיכוֹת הָיָה, חָכָם וְנָבוֹן. שְׁמוֹ הַטּוֹב הָלַךְ לְפָנָיו
וְהִגִּיעַ רָחוֹק רָחוֹק מִתְּחוּמֵי רְחוֹבוֹת הַיְּהוּדִים וְעַד לְאָזְנֵי
בְּנֵי הַמַּעֲמָד הַגָּבוֹהַּ, תּוֹפְסֵי הַשִּׁלְטוֹן וְחַכְמֵי הַדָּת
הַמֻּסְלְמִים. הַכֹּל הֶעֱרִיכוּהוּ עַל חָכְמָתוֹ וְעַל תְּבוּנָתוֹ, נֶהֱנוּ
לְהִתְיַעֵץ עִמּוֹ בְּעִנְיָנִים שׁוֹנִים, יָדְעוּ כִּי הַנּוֹטֵל עֲצָתוֹ
אֵינוֹ נִכְשָׁל.
גַּם הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה אִישׁ חָכָם
וּמַשְׂכִּיל, מָצָא בּוֹ בֶּן שִֹיחַ הָגוּן, אִישׁ כִּלְבָבוֹ, אִם לְדִיּוּנִים
פִּילוֹסוֹפִים מַעֲמִיקִים עַל מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים, עַל תּוֹרַת הַמּוּסָר,
עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם וְכַדּוֹמֶה, וְאִם בְּעִנְיְנֵי מִשְׁפָּט וְסִדְרֵי מְדִינָה
הָעוֹלִים עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.
בְּאַחַד הַיָּמִים, בְּרֶגַע שֶׁל
הִתְפַּעֲמוּת מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הָרַב הַיְּהוּדִי, הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ בְּפִיו אֶת
שֶׁחָשַׁב בְּלִבּוֹ מִכְּבָר: 'לָמָּה לֹא תִּצְטָרֵף אֵלֵינוּ כְּבוֹד הָרַב?
מַדּוּעַ לֹא תִּהְיֶה מֻסְלְמִי טוֹב כָּמוֹנוּ?'
הָרַב לֹא נִבְהַל, מֵאָז הֵחֵל
לְהִסְתּוֹבֵב בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לִשְׁאֵלָה מֵעֵין זוֹ:
'עִנְיָן שֶׁל מָסֹרֶת! אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ'.
הֵרִים הַמֶּלֶךְ אֶת גַּבּוֹתָיו
כְּלַפֵּי מַעְלָה, מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר לְמִלּוֹתָיו שֶׁל הָרַב.
- 'אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הַמָּסֹרֶת
שֶׁלָּנוּ, זוֹ שֶׁהֶעֱבִירוּ לִי אֲבוֹתַי בְּדַקְדְּקָנוּת, הִיא שֶׁמְּחַיֶּבֶת
אוֹתִי לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַעֲבִיר אֶת זֶה הָלְאָה לְבָנַי אַחֲרַי, בְּנֶאֱמָנוּת
וּבַאֲדִיקוּת. מָסֹרֶת אֵין עוֹזְבִים, הוֹד מַעֲלָתוֹ!'
- 'מֵבִין אֲנִי אוֹתְךָ, כְּבוֹד
הָרַב, אֲבָל וַדַּאי תֵּדַע כִּי גַּם לָנוּ יֵשׁ מָסֹרֶת מְפֹאֶרֶת אֲרֻכַּת
שָׁנִים, אַף הִיא עוֹבֶרֶת בְּנֶאֱמָנוּת מֵאָב לְבֵן, דּוֹר אַחַר דּוֹר...'
שָׁתַק הָרַב וְלֹא הֵשִׁיב דָּבָר,
חוֹשֵׁשׁ הָיָה לְהַעֲלוֹת אֶת זַעְמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמֻּסְלְמִי. אַךְ
הַמֶּלֶךְ לֹא הִרְפָּה, הִבְחִין כִּי לֹא מֵחֹסֶר תְּשׁוּבָה בָּאָה שְׁתִיקָתוֹ
שֶׁל הָרַב וְהִפְצִיר בּוֹ כִּי לֹא יַסְתִּיר מִמֶּנּוּ וְיָשִׁיב לוֹ אֶת
שֶׁבְּלִבּוֹ.
מִשֶּׁרָאָה הָרַב כִּי לֹא יוּכַל
לְהִתְחַמֵּק, בִּקֵּשׁ הוּא מֵהַמֶּלֶךְ שֶׁיִּקְרָא לַקַּאדִי הַמֻּסְלְמִי,
'לְפָנָיו אוֹכִיחַ אֶת שֶׁבְּפִי'. הַקַּאדִי הִגִּיעַ וְהָרַב בִּקֵּשׁ
מֵהַמֶּלֶךְ כִּי יוֹרֶה לַקַּאדִי לְכַבֵּד אוֹתוֹ בִּדְרָשַׁת יוֹם הַשִּׁשִּׁי
בַּמִּסְגָּד הָרָאשִׁי בָּעִיר. 'רַק כָּךְ אוּכַל לְהָשִׁיב לַמֶּלֶךְ אֶת
שֶׁבְּלִבִּי'. בְּחֹסֶר בְּרֵרָה קִבֵּל הַקַּאדִי אֶת פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ,
וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי צָעַד הָרַב עָטוּר בְּבִגְדֵי אִישׁ דָּתִי מֻסְלְמִי עִם
הַקַּאדִי אֶל הַמִּסְגָּד.
בְּתֹם הַתִּפְלָה זְמַן הַדְּרָשָׁה
הִגִּיעַ. הַקַּאדִי מַצִּיג בִּפְנֵי הֲמוֹן הַמַּאֲמִינִים אֶת אוֹרְחוֹ רַם
הַמַּעֲלָה, אִישׁ דָּת חָשׁוּב, מַזְמִין וּמְבַקֵּשׁ הוּא מִמֶּנּוּ כִּי
יִדְרֹשׁ אֶל הַקָּהָל.
עָמַד הָרַב וְדָרַשׁ, וּבְתוֹךְ כְּדֵי
דְּרָשָׁתוֹ שִׁלֵּב - כִּבְיָכוֹל - פְּסוּקִים מִן הַקּוֹרֵאַן, שֶׁמֵּעוֹלָם
לֹא נִכְתְּבוּ בּוֹ, אוֹ שֶׁסֻּלְּפוּ מֵעִקָּרָם, וְצִבּוּר הַמַּאֲמִינִים
הַמֻּסְלְמִי עוֹמֵד וְחוֹזֵר בִּדְבֵקוּת אַחַר כָּל פָּסוּק כְּמִנְהָגָם,
בְּעֵת הַזְכָּרַת צִטּוּט מֵהַקּוֹרֵאַן, בְּטוּחִים הָיוּ כֻּלָּם כִּי אֵלּוּ
הֵם דְּבָרָיו שֶׁל הַנָּבִיא מוּחַמַּד. הַקַּאדִי שֶׁיָּדַע אֶת הָאֱמֶת, זָעַם
בְּלִבּוֹ, אַךְ מָנוּעַ הָיָה מִלּוֹמַר דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בִּפְקֻדַּת
הַמֶּלֶךְ.
הַדְּרָשָׁה הִסְתַּיְּמָה, וַהֲמוֹן
הַמַּאֲמִינִים הִתְפַּזֵּר. הָרַב פָּנָה אֶל הַקַּאדִי: 'מָחָר תּוֹרְךָ,
בַּבֹּקֶר תִּתְלַבֵּשׁ בְּבִגְדֵי חָכָם יְהוּדִי וְתִצְטָרֵף אִתִּי לְבֵית
הַכְּנֶסֶת. אַל דְּאָגָה, לֹא תִּצְטָרֵךְ לַעֲשֹוֹת דָּבָר מִלְּבַד לִפְקֹחַ
עֵינַיִם וְלַעֲשׂוֹת כָּל מַה שֶּׁכֻּלָּם עוֹשִֹים'.
בְּבֹקֶר יוֹם הַשַּׁבָּת נִכְנַס הָרַב
לְבֵית הַכְּנֶסֶת מְלֻוֶּה בְּאוֹרֵחַ בִּלְתִּי מֻכָּר, הוֹשִׁיבוֹ סָמוּךְ
לִמְקוֹמוֹ, וּפָתַח לְפָנָיו סִדּוּר תְּפִלָּה.
תְּפִלַּת שַׁחֲרִית עָבְרָה
וְהִגִּיעָה עֵת קְרִיאַת הַתּוֹרָה. מִנְהָג קָבוּעַ הָיָה בִּידֵי הָרַב לִקְרֹא
בַּתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ מִדֵּי שַׁבָּת, כְּשֶׁהוּא מַקְפִּיד עַל הֲגִיַּת כָּל
אוֹת כְּהִלְכָתָהּ בְּנִקּוּדָהּ וּבַטַּעַם הָרָאוּי. אַף בְּשַׁבָּת זוֹ עָלָה
הָרַב אֶל הַבִּימָה כְּמִנְהָגוֹ מִדֵּי שַׁבָּת.
הֵחֵל הָרַב קוֹרֵא בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה
אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, וְהִנֵּה אַךְ קָרָא פְּסוּקִים מִסְפָּר, וְכָל
הַצִּבּוּר קוֹרֵא לְעֶבְרוֹ וּמְתַקֵּן אֶת אֹפֶן הֲגִיַּת הַמִּלָּה. הִמְשִׁיךְ
הָרַב בִּקְרִיאַת מִסְפַּר פְּסוּקִים וְשׁוּב הַצִּבּוּר מוֹחֶה כִּי טָעָה
בַּהֲגִיַּת מִלָּה נוֹסֶפֶת, תִּקֵּן הָרַב אֶת עַצְמוֹ וְהִמְשִׁיךְ לִקְרֹא,
וְכָכָה הַמַּחֲזֶה שָׁב עַל עַצְמוֹ עוֹד פְּעָמִים מִסְפָּר...
כְּשֶׁבֵּרֵךְ הַכֹּהֵן וְנָשַׁק
לְסֵפֶר הַתּוֹרָה, פָּנָה הַגַּבַּאי אֶל הָרַב בִּמְחִלָּה כִּי יַעֲבִיר
בְּשַׁבָּת זוֹ אֶת הַקְּרִיאָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר, מְיֻמָּן יוֹתֵר.
הַקַּאדִי שֶׁהָיָה עֵר לְכָל
הַתַּהֲלִיךְ, תָּמַהּ בְּלִבּוֹ וְשָׁמַר אֶת שְׁאֵלוֹתָיו עַד לְסוֹף
הַתְּפִלָּה.
בְּסִיּוּם הַתְּפִלָּה צָעַד הָרַב עִם
'אוֹרְחוֹ' לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ.
'סַפֵּר נָא בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶת
שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ', הוֹרָה הָרַב.
סִפֵּר הַקַּאדִי וְלֹא חִסֵּר דָּבָר.
-'כָּעֵת תּוּכַל לְהָבִין לְלִבִּי',
אָמַר הָרַב, 'רָאִיתָ כִּי בְּעוֹד שֶׁבַּמִּסְגָּד הֶחֱזִיקוּ אַחֲרַי הֲמוֹן
הָעָם בִּדְבֵקוּת, כְּאִלּוּ אָמַרְתִּי דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וְאִלּוּ
אֲנִי בָּדִיתִי הַכֹּל מִלִּבִּי, הֲרֵי שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי,
כְּשֶׁטָּעִיתִי רַק בְּצוּרַת הַהֲגִיָּה שֶׁל הַמִּלִּים, תִּקְּנוּ אוֹתִי
כֻּלָּם, וְלֹא חָלְקוּ לִי כָּבוֹד בִּמְקוֹם הַטָּעוּת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא
שֶׁהַגַּבַּאי הַנָּתוּן לְמָרוּתִי, וּפַרְנָסָתוֹ מְסוּרָה בְּיָדִי, לֹא
חָשַׁשׁ וְהֶעֱבִיר אוֹתִי מִלְּהַמְשִׁיךְ לִקְרֹא בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וּמָסַר
אֶת קְרִיאַת הַתּוֹרָה לְאִישׁ אַחֵר, וְלֹא נָשָֹא לִי פָּנִים. אֲדוֹנִי
הַמֶּלֶךְ, בְּצוּרָה שֶׁכָּזוֹ יָכוֹל אֲנִי לִהְיוֹת בָּטוּחַ כִּי הַמָּסֹרֶת
שֶׁלִּי אֲמִתִּית וְנֶאֱמָנָה, שֶׁהֲרֵי אַף הֲמוֹן הָעָם שׁוֹמֵר עָלֶיהָ מִכָּל
מִשְׁמָר, לֹא רַק חַכְמֵי הַדָּת. בְּלֵב שָׁקֵט יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי דַּרְכִּי
אֲמִתִּית לְלֹא זִיּוּף וּלְלֹא סִלּוּף'.
הַ'מָּסֹרֶת', שֶׁקִּבַּלְנוּ
מֵאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם, דּוֹר
עוֹקֵב דּוֹר, הַלַּפִּיד מָעֳבָר בְּדַקְדְּקָנוּת מֵרַבִּית, כָּל פְּרָט
נִשְׁמָר, כָּל חֵלֶק מָעֳבָר, הַיְסוֹדוֹת מֻנְחָלִים בְּאַהֲבָה אֶל הַדּוֹרוֹת
הַבָּאִים, כָּל בֵּן יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חֵלֶק בִּלְתִּי נִפְרָד מִשַּׁרְשֶׁרֶת
מְפֹאֶרֶת שֶׁל דּוֹרוֹת.
לִפְעָמִים מִתְעוֹרְרִים לָנוּ
מַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים עַל עִנְיְנֵי דָּת, עַל מָסֹרֶת וְעַל מִנְהָגִים. אַל
לָנוּ לִשְׁכֹּחַ שֶׁכְּלָלִים בְּרוּרִים וּמֻצְדָּקִים מְיַסְּדִים אֶת
'הַמָּסֹרֶת', אִסּוּר 'בַּל תּוֹסִיף' עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה חָל עַל
הַגָּדוֹל וְעַל הַקָּטָן כְּאֶחָד, אֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר
שֶׁלֹּא נִכְתַּב בַּתּוֹרָה.
כדברי הרמב"ם (י"ג עיקרי האמונה, העיקר התשיעי): "זֹאת הַתּוֹרָה לֹא תִּהְיֶה מֻחְלֶפֶת".
עכשיו אנחנו מבינים שמתן תורה זה אנחנו - כל אחד ואחד שמעביר את המסורת לבנו!
תמים דעים
סי' קיט, תשובת רב האי גאון:
"מניין אנו יודעים כי יש עלינו
מצוה לתקוע ביום זה? ועיקר התורה הכתובה מנין אנו יודעים כי היא תורת משה שכתבה
מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל, הנה אלו המעידים עליה, גם הם מעידים כי במעשה זה
יצאנו ידי חובותינו, וכי כן העתיקו בקבלה מפי הנביאים הלכה למשה מסיני, ודברי
הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה פוק חזי מה עמא דבר
(ברכות מה.), זה העיקר והסמך, ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או
בגמרא בעניין הזה, ומה שיעלה מהם ויתרץ כאשר עם נפשנו, מוטב, ואם יש בה כלום שלא
יתכוין כאשר בלבבנו ולא יתברר בראיה - אינו עוקר את העיקר".
רבי אליהו בן אמוזג (אם למקרא דברים ו,כ):
"שכל התורה שבכתב יסודתה במסורת
מפה אל פה, שאלו לא היתה האומה כלה מעידה כי כבר היה שעבוד מצרים והאותות והמופתים
ואחר כן נתינת התורה ע"י משה, לא היינו בטוחים שספרי הקדש יצאו מיד מחבריהם
בקומתם ובצביונם. והרי זו מעין התשובה שהשיב הלל לגר שהיה רוצה ללמוד תורה שבכתב
בלבד, והוא ע"ה הפך לו האותיות ביום מחר ואמר לו כמו שאתה סומך עלי בזו סמוך
גם בזו (שבת לא.)... והאומה היא שומרת הדת בכללותה וכל מה שתאמר אליך עשה בין כתוב
בין שלא כתוב".
אם ככה אז למה שלא נאמין למסורת
המוסלמים והנוצרים כי גם אצלם הסיפור עובר מאב לבן במשך דורות?
ההבדל הוא שכאן אומה שלמה מעידה על מאורע שהיתה בו והעבירה אותו, וכאן יש בן אדם אחד שנכנס למערה ויצא
משם עם תובנות וסיפורים או אחת שלא רצתה לספר שהיא זינתה אז היא המציאה שהיא
התעברה מרוח הקודש...
בנוסף, רוב העולם מסכים שהיה מעמד הר סיני, הרי מעמד הר סיני הוא חלק מהאמונה של הנוצרים והמוסלמים ושניהם ביחד זה יותר מחצי מהאנושות...
בנוסף, בסיפור היהודי מעורבות אימפריות ומדינות שלמות מאותה תקופה (יציאת מצרים, וכיבוש הארץ), כמובן שהמצאה לא היתה יכולה לכלול שינוי היסטוריה וממצאים של אומות שלמות מסביב...
אולי משה רבינו היה מכשף רציני וכישף עם שלם?
א. מכשף לא יכול לשלוט בכל המציאות כמו שהיה במכות מצרים.
ב. אם הכל מכוחו של משה, איך קיבלו נבואה בזמנו של משה נביאים כגון יהושע, מרים, אהרן, ואחריהם עוד אלפי נביאים במשך כמעט אלף שנה עד אחרי חורבן בית ראשון וכולם מספרים שנפגשים עם אלוהים ומדברים איתו וממשיכים לאמת את תורת משה "זכרו תורת משה עבדי"?
בנוסף, הקיום הניסי של עם ישראל לא הפסיק ביציאת מצרים! הוא ממשיך עד לימינו דרך 2000 שנות גלות!
נס קיבוץ גלויות שהוא ממש תחיית המתים לאומית מאורע חד פעמי בכל ההיסטוריה כולה!
ניסי מלחמות התקומה, אלו דברים שלא היו אף פעם.
ההסטוריון הבריטי ארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (Arnold Joseph Toynbee) מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים (נפטר ב1975) סוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של עשרים ואחת אומות אדירות ששלטו בעולם העתיק, כגון: המצרית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, ההודית הקדומה, הערבית, ההינדית, הפרסית, המקסיקנית, היוקטנית, החיתית, ועוד ועוד, ובסוף ספרו הוא כותב את המילים הבאות על האומה הישראלית:
"שמירת הזהות הלאומית על ידי אומה
ללא עצמאות מדינית ללא שפה מדוברת אחידה אומה שאינה מרוכזת במקום אחד אלא מפוזרת
בכל קצוות תבל נתונה לרדיפות נוראות ללא הרף זוהי תופעה בלתי רציונאלית שמולה ניצב
כל היסטוריון פעור פה".
ואת זה כתב מי שהיה אנטישמי נודע!
הפילוסוף הרוסי ניקולאי אלכסנדרוביץ' ברדיאייב (נפטר ב1948) כותב בספרו משמעותה של ההיסטוריה:
"צריכה הייתה אומה זו מזמן לעבור
מן העולם קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכח
גזירה קדומה".
בכלל מדינת ישראל של היום היא נס
כלכלי וכישרוני, בשנת 1948 קיבלה ישראל את עצמאותה לאחר
סיום כיבוש השלטון הבריטי. לשם השוואה שנה לפני כן השתחררה גם הודו מכבלי השלטון
הבריטי וקיבלה את עצמאותה. במהלך למעלה מ- 60 השנה שחלפו מאז, הצליחה ישראל לבסס
כלכלה המתחרה בכלכלות החזקות והמובילות בעולם המערבי, בעוד שהודו, למרות ההתפתחות
הכלכלית המואצת בשנים האחרונות, נשארה הרחק מאחור.
לא רק שעם ישראל מלא בניסים בהיסטוריה
היותר קרובה אלינו של האלפיים שנה האחרונות אלא בדברים מסוימים אפילו יותר מפעם.
מה יותר נס כשעם ישראל מנצח את המצרים
או במלחמת השחרור כשניצחנו את מצריים לבנון סוריה עיראק ירדן ואת כל הערבים
המקומיים ששהו בישראל לפני המלחמה?
מה יותר נס לשמור על עם ישראל שלא יכחד
במצרים מאתיים ועשר שנים או לשמור עליו שלא יכחד בכל העולם כולו במשך אלפיים שנה?!
לכן היו גדולי ישראל שכתבו שנס הקיום
בגלות יותר גדול מניסי יציאת מצרים.
כתב ר' יעקב עמדין (בהקדמה לסידור
בית יעקב חלק ב'):
"מי העיוור שאינו רואה ואיך לא
יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד נכלם מי שיעיין בייחוד עניינו ומעמדנו בעולם אנחנו האומה
הגולה שה פזורה אחר כל מה שעבר עלינו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים ואין אומה
בעולם נרדפת כמונו מה רבים היו צרינו מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו
להשמידנו לעקרנו לשורשינו.. גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותינו כל האומות הקדומות
העצומות אבד זיכרם בטל סיברם סר צילם ואנו הדבקים בה' כולנו חיים היום. מה יענה
בזה הפילוסוף חריף היד המקרה עשתה כל אלה? חי נפשי כי בהתבונני בנפלאות אלה
גדלו אצלי יותר מכל הניסים ונפלאות שעשה ה' יתברך לאבותינו במצריים ובמדבר ובארץ
ישראל וכל מה שארך הגלות יותר נתאמת הנס יותר ונודע מעשה תוקפו וגבורתו".
אמנם גם מצד
החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל הענינים האלה, ויוכרח היותם כן, מכח הנמצאות
ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, על פי חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות,
שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן בירור הענינים האמיתיים האלה. ואמנם לא
נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת
שבידינו והמפורסם בכל אומתנו.
גם מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו
רואים בעינינו אנחנו יכולים להשיג שיש בורא לעולם ושהוא
קדמון ושהכל התחיל מנקודה אחת ולא יכול להיות שזה מקרה!
אבל! גם בלי זה אנחנו מאמינים בזכות
הסיבה הראשונה!!!
הכרח מציאותו:
ג. עוד צריך
שידע, שהמצוי הזה ית"ש, הנה מציאותו מציאות מוכרח שאי אפשר העדרו כלל.
כשלומדים קבלה ורואים בחוש איך הוא מחיה
את העולם בכל רגע מבינים שלא יתכן שהוא יצא לחופש או יעדר לרגע אפילו מכל סיבה
שהיא...
כי הבריאה היא לא משהו שהיה פעם אלא בכל
רגע ורגע!
ברכת יוצר אור: "וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית".
הרמב"ן (שמות יג,טז): "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".
נפש החיים: "וכאן אמר אף שהוא היוצר יש מיש מכל מקום הוא מחדש בכל יום תמיד יש מאין על ידי השגחתו יתברך שמו אף אחר הבריאה כי אם היה כרגע מסיר השגחתו חס ושלום היו נעשים כל העולמות כרגע לאין ואפס ואם כן בורא בכל יום יש מאין והוא הבורא. וזהו כחומר ביד היוצר וגו' כמו קודם שגמרה עדיין. כי לאחר שגמרה גבי בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו. אבל העולם ביד השם יתברך תמיד כחומר שהוא עדיין ביד היוצר דהיינו בעת עשייתו".
האריז"ל, מסביר שהשפע של כל יום וכל רגע שונה לחלוטין מהשפע של היום השני, לכן
הרמח"ל עשה ייחודים שונים כל רבע שעה...
היותו בלתי נתלה
באחר:
ד. עוד צריך
שידע, שמציאותו ית' אינו תלוי בזולתו כלל, אלא מעצמו הוא מוכרח המציאות.
פשיטותו:
ה. וכן צריך
שידע, שמציאותו ית' מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות כלם נמצאים בו
בדרך פשוט.
פירוש - כי הנה
בנפש ימצאו כחות רבים שונים שכל אחד מהם גדרו בפני עצמו. דרך משל, הזכרון כח אחד,
והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין אחד מאלה נכנס בגדר חבירו כלל. כי הנה גדר
הזכרון גדר אחד וגדר הרצון גדר אחר, ואין הרצון נכנס בגדר הזכרון ולא הזכרון בגדר
הרצון, וכן כלם.
אך האדון
ית"ש איננו בעל כחות שונים, אע"פ שבאמת יש בו ענינים שבנו הם שונים, כי
הרי הוא רוצה והוא חכם והוא יכול והוא שלם בכל שלימות. אמנם אמתת מציאותו הוא ענין
אחד שכולל באמתתו וגדרו פירוש - אמתת ענינו. כי אין שייך גדר בו ית' אלא על צד
היתר לשון כל מה שהוא שלימות. ונמצא שיש בו כל השלמויות לא כדבר נוסף על מהותו
ואמתת ענינו, אלא מצד אמתת ענינו בעצמה שכוללת באמתה כל השלמויות, שאי אפשר לענין
ההוא מבלתי כל השלמויות מצד עצמו.
אצל הבורא המידות וההנהגות השונות הם
השגחות שונות שהוא משגיח עלינו ומעשים שהוא פועל בנו, לא תכונות שונות שנמצאות בו
כמו אצל בני האדם!
והנה באמת הדרך
הזה רחוק מאד מהשגתנו וציורנו, וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומלות לפרשו. כי אין
ציורנו ודמיוננו תופס אלא ענינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו ית', שזה מה
שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל, ובברואים הנה הענינים רבים ונפרדים.
אולם כבר
הקדמנו, שאמתת מציאותו ית' אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא
ית', כי אין ענינם ומציאותם שוה כלל שנוכל לדין מזה על זה. אבל זה גם כן מן הדברים
הנודעים בקבלה כמ"ש, ומאומתים בחקירה על פי הטבע עצמו בחוקותיו ומשפטיו, שאי
אפשר על כל פנים שלא ימצא מצוי אחד משולל מכל הטבע חוקות וגבוליו, מכל העדר
וחסרון, מכל ריבוי והרכבה, מכל יחס וערך, ומכל מקרי הברואים, שיהיה הוא הסבה
האמיתית לכל הנמצאות ולכל המתילד בם, כי זולת זה, מציאות הנמצאות שאנו רואים
והתמדתם היה בלתי אפשרי.
יחודו:
ו. וממה שצריך
שידע עוד, שהמצוי הזה ית"ש מוכרח שיהיה אחד ולא יותר. פירוש - שאי אפשר שימצא
מצויים רבים שמציאותם מוכרח מעצמו, אלא אחד בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם
הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ימציאם ברצונו, ונמצאים כלם
תלוים בו ולא מצוים מעצמם.
דעת תבונות
(לו): "אמר השכל - כן, ודאי הוא שזהו הענין בכלל. אבל עדיין דבר זה צריך
לפנים. והוא ממש מה שאמר הכתוב (דברים ד, לח), "אתה הראת לדעת וגו' אין עוד
מלבדו", שפירשוהו ז"ל (סנהדרין סז ע"ב), "אפילו לדבר
כשפים". והיינו, כי הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, אינו די שנבין
שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל
צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא; ואין מנהיג לעולמו או לשום
בריה בעולמו אלא הוא; ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית
וגמורה. והוא הענין מה שנתבאר בכתוב (דברים לב, לט), "ראו עתה כי אני וגו'
אני אמית ואחיה וגו' ואין מידי מציל"; וכן נאמר (איוב כג, יג), "והוא
באחד ומי ישיבנו" וגו'; וכן אנו מעידים לפניו (איוב ט, יב), "מי יאמר
אליו מה תעשה". ותדעי שזה יסוד גדול לאמונתנו הודאית, וכמו שנכתוב עוד לפנים
בס"ד".
ה' אלוהינו ה' אחד!
למה אמירה זו היא היסוד של אמונת
ישראל? ומה רלוונטי בימינו שכמעט ואין עבודה זרה?
הפס': "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מבטא את יסוד ועיקר האמונה הישראלית שהעולם כולו הוא גילוי של רצון אחד מהות אחת ונשמה אחת, וזה בשורה מהפכנית שעם ישראל הנחיל לעולם אלילי שתפס את העולם בצורה מופרדת.
אל פירושו כוח, עמי קדם תפסו את כח הגשם (אל הגשם) כעובד בנפרד ובמנותק מכח המוסר, וכח האהבה כנפרד ומנותק מכח הגבורה וכו'\
באה היהדות בתפיסתה הבוגרת וגילתה לעולם שכל הכוחות כולם עובדים בהרמוניה וכל כח תלוי בכח אחר לכן אם תהיה ירידה מוסרית גם הגשם יחסר כי הכל אורגני "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש"
אמונה זו רלוונטית מאוד גם כיום כיוון שעדיין העולם מלא מאנשים החושבים שלא משנה מה מצבנו המוסרי הערכי הרוחני העיקר שיהיה לנו צבא וכלכלה בטוחה (אל המלחמה) ואינם מבינים שהכל תלוי אחד בשני.
ההיסטוריה מלאה מאימפריות חומריות אדירות שקרסו רק בגלל שהזניחו את המימד הערכי הרוחני ומימלא נגררו להסתאבות ופירוק חומרי.
כמו כן בצורה פרטית האדם הוא יצור מאוחד, התודעה משפיעה על הנפש והפוך, ולכן אמונת הייחוד משפיע על תפיסת האדם את עצמו.
האדם המאמין מבין שלא נכון להתמכר לכח אחד בנפש על חשבון דיכוי כוחות אחרים כי אין כאן שתי כוחות המנהלים מלחמה ואחד צריך להיכחד אלא הכל צריך לצאת אל הפועל "ועבדת את ה' אלוהיך בכל לבבך" ודורשים חז"ל 'בשני יצריך' דהיינו בכל כוחות הנפש כי הכל נובע מאותו מקור.
הרוע נובע רק ממינון או זמן לא נכון של הכח.
לכן כל כך חשוב במיוחד בימינו ארבע פעמים ביום לעצום עיניים ולומר להיזכר ולהזכיר לנו ולעולם את האמת הגדולה הזו.
ז. נמצא כלל
הידיעות השרשיות האלה שש, והם, אמתת מציאותו ית', שלימותו, הכרח המצאו, היותו
בלתי נתלה בזולתו, פשיטותו, ויחודו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!