פרשת בראשית - האם אני טוב או רע?

האם אני טוב או רע?

האם[1] האדם ביסודו - במהותו הוא טוב או רע?

זו לא שאלה של האם הזברה היא שחורה עם פסים לבנים או לבנה עם פסים שחורים...

השאלה הזאת מהותית מאוד מאוד! איך אני מסתכל על עצמי? על החברה, על העולם? על ההיסטוריה כולה?

מצד אחד אומר לנו שלמה המלך (קהלת ז,כט): ״עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״.

מצד שני כתוב באיוב (יא,יב): ״וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״.

מהו יסוד האדם - יושר וטוב, או פראות ורוע?

בפרשת בראשית (ב,יז) מצווה הקב״ה את אדם הראשון: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.

בסילוקו משם לעולם הזה לאחר שחטא ואכל ממנו כתוב (ג,כב): ״פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״, מה הכוונה?

הרמב״ם (מורה נבוכים, ח"א פ"ב), ור׳ יצחק מוולוז׳ין (נפש החיים שער א' פרק ו, בהגהה עמ׳ יז-יט):

מדרגת בחירתו החופשית של אדם הראשון כאשר היה בגן-עדן לפני שחטא, הייתה מדרגה גבוהה מאוד - בחירה בין אמת לשקר ללא שום אינטרס ונגיעה אישית, זה איפשר לו לבחור באמת האלוקית ללא שום פקפוק ובלבול.

לעומתו, הייתה בגן-עדן בריאה נגועה באינטרס אישי, ׳עץ-הדעת טוב ורע׳, הכוללת בתוכה את הטוב - הממד האלוקי, ואת הרע - הממד החומרי.

כאשר חטא אדם הראשון באכלו מעץ-הדעת המחבר את הטוב עם הרע, (״כי ׳דעת׳ פירושו ׳התחברות כידוע״. הגהה בנפש החיים שם), נתערבבו בו הטוב והרע, וירד ממדרגתו האלוקית העליונה אליה היה שייך בגן-עדן, למדרגת עולם הזה, בו ׳מתלבשת׳ האמת האלוקית במעטפת חיצונית חומרית המבלבלת אותו בבחירתו בין הטוב האלוקי ובין הרע החומרי, ובאי יצירת היחס הנכון ביניהם.

נפש החיים (שם): ״שכל מעשה האדם המה בערבוביה והשתנות רבה מאוד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב וגם המעשה הטוב עצמו, כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שיהיה כולו קודש זך ונקי לגמרי, בלי שום נטייה לאיזה פנייה ומחשבה לעצמו. וכן להיפך במעשה הלא טוב גם כן מעורב בו לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק הגמור שמימיו לא עשה שום מעשה לא טוב ולא שח מימיו שום שיחה קלה לא טובה ח״ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו יהיו בשלמות האמתי לגמרי ולא יהיה אפילו באחד מהם שום חסרון ופגם כלל. וזה שאמר הכתוב ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, רוצה לומר שאי-אפשר שלא יהיה על-כל-פנים קצת חסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי חטא פירושו חסרון כידוע״.

זו הייתה כוונתו של הקב״ה באמרו לאדם הראשון לבל יאכל מעץ-הדעת ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ - מיתה כפולה, בהזהירו אותו שאם יאכל מעץ-הדעת הכלול מטוב ורע, תתערב בו זוהמת הרע, ואז ירד למדרגה נמוכה שהיא בחינת ׳מוות׳ ביחס למדרגתו העליונה אליה היה שייך בתחילה, מדרגה שלא יוכל לחזור אליה אלא רק לאחר מיתתו בעולם הזה, בהיפרד הרע - הלבוש החומרי - ממנו.

מצד מהותו האלוקית - ׳הנפש האלוקית׳ שבאדם, ברור ומובן שיסודו הם הטוב והיושר שבו, שהרי ׳עשה האלוקים את האדם ישר׳, והודאה גדולה על כך אומר הוא בתחילת כל יומו: ׳אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא׳.

אבל כשהצד הנשמתי הפנימי המהותי של האדם נפגש עם הצד החומרי שבו בהגיעו לעולם הזה - בזמן לידתו, כאשר נשמתו האלוקית הטהורה מתלבשת בנפש הבהמית על כלל צדדיה, עלול הוא להיכנע אל הרע והפראיות החומריים שבו, כמאמר הפסוק: ׳ועיר פרא אדם יולד׳, כי ׳יצר לב האדם רע מנעוריו׳, כפירושם של חז״ל: ״משננער ממעי אמו״ (בשעת הלידה).

הרב קוק (אורות התורה יא,ב): ״האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו... וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים״.

הרב קוק[2] מצייר את דמות "האדם המאמין" אחרת ממה שאנו רגילים לחשוב. "אדם מאמין" בפי כל, הוא מי שתופס כי קיימת ישות נפרדת ממנו שהוא איננו מסוגל לתפוס בשכלו, ובכל זאת מנהיג את חייו לפי הדרך שבה היא מתגלה אליו.

אולם כאן נושא האמונה הוא אחר לגמרי. אין האדם מאמין רק במה שמחוץ לו, בסוביקט אחר, ישות חיצונית, גדולה ככל שתהיה. האדם המאמין, אומר הרב, מתבונן פנימה. הוא מאמין במה שבתוכו, ב"עצמו".

הרב ירוחם ליבוביץ' זצ"ל: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את ליקויי נפשו, שהרי אינו יודע מה עליו לתקן. אבל אוי ואבוי לאדם שאינו מכיר את מעלותיו, כי אז אפילו את כלי עבודתו אינו מכיר".

מה תפקיד התורה בעולמו של האדם?

ישנה דעה האומרת כי השאלה בכלל לא מתחילה. לא קיים מושג נפרד ששמו "עולמו של האדם" ו"התורה". עולמו של האדם הוא-הוא קיום מצוות ה' ולימוד תורתו.

אולם, הרב קוק אומר ש"התורה צריכה שתהא נר לרגלו", אמירה שאוצרת בתוכה את ההנחה שקיימת שניות בין האדם ובין התורה.

התורה, ע"פ הרב, היא אמצעי מכוון שמנתב את הכוחות שכבר קיימים באדם למקומות שיקרבו אותו אל הטוב ואל הא-להי.

תהלים (קיט,קה): "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" - לאדם יש דרך מסוימת, "דרך ישרה מיסוד נפשו". התורה היא הנר, האור, שמראה לאדם את דרכו, את מה שמגיע משורש נפשו, בצורה נכונה, שמכוון את האדם בדרכיו הפנימיות.

הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמה לפירוש 'העמק דבר, לספר בראשית): "נתבאר בשירת האזינו על הפסוק 'הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא'. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם... ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אוה"ע אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה...

וכן למדנו הרבה מהליכות האבות בדרך ארץ. מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר, שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא ספר הישר על מעשה האבות בזה הפרט". (עיין בעין אי"ה ברכות, פ"ו פסקה כ"ז).

מה שמרחיק את האדם מהיושר הפנימי שלו הן העברות:

הרב קוק (אורות התשובה י', ה'): "כמה מטמטמות הן העברות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד', הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו".

איך אני מגביר את היושר הטבעי שבי (חוץ מלעשות מצוות וללמוד תורה כמובן)?

מדרש (ספרי דברים שז,ד): "אֵ-ל אֱמוּנָה, שהאמין בעולם ובראו"

פעם ראיינו את הרב יונתן זקס, הרב הראשי הקודם של בריטניה, ברשת טלוויזיה בריטית. ושאלו אותו: "הרב הראשי, האם אתה מאמין באלוקים?" ענה הרב זקס: "כן. אך החדשות הגדולות הן שאלוקים מאמין בנו!"

שפת אמת (דברים שבת תשובה): "וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו".

וויקטור פרנקל מספר כי מדריך הטיסה שלו הסביר לו כיצד לעשות תיקוני ניווט כאשר טסים בתנאי רוח צד. אם, למשל, טייס רוצה להגיע לשדה תעופה בנקודה מסוימת בכיוון מזרח בזמן שמנשבת רוח צפונית, עליו לנווט כאילו הוא טס ליעד שנמצא צפונית לשדה התעופה כדי להתחשב בהשפעת הרוח על המטוס. הדבר דומה למה שלומדים בתורת הבליסטיקה ובתחומים פיזיקליים נוספים.

אני יכול לומר שזה תופס גם לגבי האדם, אם נביט על האדם כפי שהוא - אנו הופכים אותו לגרוע יותר, אבל אם נבצע הערכת יתר לגביו ונביט עליו כנעלה יותר, אנו מקדמים אותו למה שהוא באמת יכול להיות".

---

[1] בנין אמונה, הרב ערן טמיר, בראשית.

[2] נחום אבניאל.