פרשת לך לך - הכיפה הסרוגה

הכיפה הסרוגה

שלוש כיפות מופיעות בחומש בראשית, כיפה שקופה, כיפה שחורה, וכיפה סרוגה.

ישנה מחשבה בציבור הרחב שמי שמקבל עליו עול מלכות שמים הוא לובש כיפה, אבל אם הוא ממש רוצה להתחזק אז הוא לובש כיפה שחורה, זו מחשבה שנובעת מאי הבנה מה אומרת / מכריזה הכיפה הסרוגה.

[חשוב לציין שיש הרבה הפתעות מתחת לכיפות ולפעמים מוצאים אנשים עם כיפה שקופה שיותר מחוברים לבורא מהרבה בעלי כיפות אחרות... אנחנו מדברים כאן על מה הכיפה מכריזה בכללי, לאו דווקא על כל אחד שמחליט ללבוש אותה...].

שלוש פעמים[1] מופיע השורש ח. נ. ך. בחלקו הראשון של ספר בראשית.

הפעם הראשונה ביחס לחנוך, בנו של קין, נכדו של אדם הראשון - (בראשית ד,יז): ״וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".

הפעם השנייה בדור השביעי לשושלתו של שת אחיו הצעיר של קין ובנו השלישי של אדם הראשון – (שם ה יח-כד): ״ויחי ירד שתיים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך... ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים״.

והפעם השלישית בפרשתנו (יד,יד) כאשר אברהם אבינו יוצא להציל את לוט מהשבי כנאמר: ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן״.

מה משמעותם של שלוש הפעמים הללו, ובעיקר מה משמעותו של החינוך השלישי המיוחס לאברהם אשר חינך את חניכיו, ועלינו כבניו לאמצו וללכת בדרכו?

אפשר לומר שהתורה באה ללמדנו על קיומן של שלוש תפיסות חינוכיות מרכזיות:

הראשונה (הכיפה השקופה) - תפיסתו החינוכית של קין, הרואה את מטרת החינוך בהשתלמותו המקצועית של האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובניין העולם, גם אם הדבר נוגד את הציווי האלוקי.

תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי בהתיישבותו של קין במקום אחד כפי שנאמר (בראשית ד,טז): "וישב בארץ נוד״, בניגוד לעונש האלוקי שהוטל עליו לאחר שרצח את הבל - ״נע ונד תהיה בארץ״ (שם ד,יב) להיות בתנועה מתמדת ובארעיות, ולא עוד אלא שנהיה קבלן בניין הבונה עיר שמשמשת סמל לקביעות ויציבות, ואף קורא לה כשם בנו חנוך ״ויהי בונה עיר ויקרא לה כשם בנו חנוך״, כרוצה להנחיל ולהנציח לדורות את השקפת עולמו החינוכית המסתכמת בפיתוח בניינו של העולם החומרי, ללא קשר לערכים האלוקיים, מטרותיהם ומגמותיהם, כפי שמצוי הדבר מאוד כמערכות חינוך רבות.

התפיסה החינוכית השנייה (הכיפה השחורה) היא תפיסתו של חנוך השני משושלת שת, שעליו נאמר ״ויתהלך חנוך את האלוקים״, בהתבודדותו מהחברה והעולם שמסביבו, עד שמרוב קדושתו הרוחנית התעלה להיות כמלאך כשמיים והשאיר את העולם מקולקל ומושחת מבחינה מוסרית ערכית ורוחנית, עד שהגיע המבול והחריב את העולם.

חתם סופר (פיתוחי חותם בהקדמה ליורה דעה): ״מי לנו גדול מחנוך אשר מעולם (מעוצם?) תשוקתו ודבקותו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום - ׳ואיננו כי לקח אותו אלוקים׳... כאשר עשה בהתבודד עצמו מחברת בני-אדם... כי לא באלה (בדרך זו) חפץ ה׳ שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה׳, כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ולדור המבול... ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור יימצא אחד מיני אלף קודש לה׳ ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם (מלשון שממה) מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה ממעל״.

תפיסה חינוכית זו, דוגלת בהתעלות רוחנית אישית ופרטית ללא קשר אל הצדדים החומריים והחברתיים, וללא נשיאה באחריות לבניין העולם ולפיתוחו. גם תפיסה חינוכית זו ההפוכה מקודמתה, מוכרת לנו ממערכות חינוכיות הנמצאות במחוזותינו.

התפיסה החינוכית השלישית (הכיפה הסרוגה), תפיסתו של אברהם אבינו, היא השקפתה החינוכית של התורה בה מצווים אנו ללכת, נוגדת באופן עקרוני את שתי התפיסות ה׳חינוכיות׳ הקודמות, זו של חנוך משושלת קין וזו של חנוך משושלת שת, המפרידות בין הקודש והחול ובין הכלל והפרט. כאשר זו של חנוך הראשון, פונה אל החול ואל החברה ללא שום מחויבות אל הקודש, וזו של חנוך השני פונה אל הקודש הפרטי ללא שום שייכות אל החול ואל הממד החברתי.

להשקפה שלישית זו אותה מייצג אברהם אבינו, החינוך הישראלי כולל בתוכו את שני הממדים הללו יחדיו.

מחד, שייכות ומחויבות מוחלטת לערכים האלוקיים הרוחניים, ומאידך, מחויבות לגלותם לא רק ברבדי הקודש הפרטיים, אלא גם ברבדי החול של החיים, הן בחייו של היחיד והן בחייה של החברה - האומה כולה.

כך נהג אברהם אבינו כאשר שמע על שביו של לוט. הוא לא הסתפק בתפילה בעיר חברון בה היה, אלא יצא למבצע צבאי עם חניכיו, רדף עד דן והציל את לוט משביו.

חניכים אלו אותם חינך אברהם, כללו בתוכם את שני הממדים הללו, שהרי מצד אחד לפי פשט הכתוב, היו הם 318 לוחמים מקצועיים שפעלו באופן מבצעי חומרי והחזירו את לוט מתוך אחריותם החברתית, ומצד שני היו ספוגים בתורה ויראת שמיים, כרמיזתם של חז״ל והביאם רש״י (במקום) - ״חניכיו – חניכו (בלשון יחיד) כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות... שמונה עשר ושלוש מאות וגו׳, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גימטריא של שמו״, אליעזר עבד אברהם שכדבריהם של חז״ל ׳יצא מכלל ארור והפך לברוך׳, עד כדי כך שאמרו עליו 'אליעזר לא מת' כיעקב אבינו, אליהו הנביא וכו'.

השקפה שלישית זו היא השקפת החינוך הישראלי השלם הרואה כערך אלוקי וכרצון ה' את החיבור ההכרחי בין ערכי התורה ועולם העשייה, בחיבור שמים וארץ, הקודש והחול יחדיו, בהארת המציאות החומרית הפרטית והציבורית מכוח ערכיה הרוחניים, הנמצאים בשורשה וביסודה.

הלובש כיפה סרוגה, מכריז כי הוא מייצג את כל הערכים המוצגים על ידי הכיפה השחורה אבל בנוסף גם עבודה קשה מאוד של קידוש החומר, תיקון עולם במלכות שד"י, ותיקון כל העולם והעלאתו לרמה גבוהה יותר.

כדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 98 בהספד על הרצל חוזה המדינה): "קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגויים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש"!

אפשר להתחיל עם כיפה שקופה, להתחזק וללבוש כיפה שחורה, ומי שממש רוצה להתחזק ולהתאמץ ולהיות בסיירת שיחבוש כיפה סרוגה.

אפרים קישון - למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה (מתוך הספר "הכיפה הסרוגה – ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", בהוצאת ספריית בית-אל, 1993):

"אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות. 

כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העליה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.

נשאלת השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים, במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים  מתחרים – הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.

מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו. הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושבות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.

קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה...

בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט".

---

[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.