פרשת משפטים - איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

שמות (כב,ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

רש"י (שמות כא,ב בשם חז"ל) מבאר שעבד עברי נמכר לעבד על ידי בית דין, כתוצאה מכך שהוא גנב ולא היה לו מה לשלם.

הרב שלום משאש זצוק"ל[1] (וחם השמש):

"למה פתחה התורה בדיני גנב?

בגלל שהקב"ה הוא אבא שלנו והאבא דואג יותר לבנים הבעייתים שלו מאשר לאלו שהכל בסדר אצלם, מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב.

על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים.

אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו... ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים".

ליקוטי הלכות (חו"מ הלכות אבידה ומציאה ג,טו. הלכות פריקה וטעינה ב, באמצע): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ וְחָדַלְתָּ וְכוּ' עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ - ... פֵּרְשׁוּ רז"ל שֶׁזֶּהוּ מִי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ כִּי מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּבֶד הַמַּשּאוֹי שֶׁהוּא הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... וְזֶהוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ וְכוּ' כִּי הִתְגַּבְּרוּת הֶעָוֹן הוּא בִּבְחִינַת הַחֹמֶר וְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת... וְהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל כָּל אֶחָד שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... אֲזַי אָסוּר לוֹ לְהַעֲלִים עַיִן רַק מֻטָּל עָלָיו לְרַחֵם עַל חֲבֵרוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ לְקַיֵּם עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ... כִּי כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁגִּיחַ עַל חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהוֹצִיאוֹ מֵהַמַּשּאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲוֹנוֹת... וְזֶהוּ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ...".

איך עוזרים אפילו לגויים?

הרב קרליבך: אני רוצה לספר לכם סיפור ממש געוואלד.

כל הצדיקים הגדולים, כל המאורות הגדולים שלנו - לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת לעבוד את ה׳ ולשרת את האנושות. בוודאי שמעתם על רבינו הקדוש ר׳ אהרן הגדול מקרלין.

בקרלין משקיעים את כל האנרגיה בתפילה. את כל הלב, את כל הנשמה.

הם צועקים ומתפללים עד מיצוי הנפש. ׳מקולות מים רבים׳ - בקולי קולות ועם הרבה דמעות.

פעם שאל ר׳ אשר מסטולין, בנו של ר׳ אהרן, את אביו: ׳אם אני צועק בתפילה כמו אדם שקוזק עומד עליו בחרב שלופה - האם זה מספיק?'

הוא ענה: ׳כן, זה טוב בשביל ההתחלה. עד ׳ברוך שאמר׳. אבל אחר כך צריך הרבה יותר'.

ובקרלין - כמו אצל עוד כמה רביים - לפעמים מתפללים מנחה ממש מאוחר.

ובכן, הסיפור הזה אירע לפני כמאה ושבעים שנה, בקרלין.

יום אחד, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, נכנס רבינו הקדוש ר׳ אהרן - דהיינו ר׳ אהרן השני, בנו של ר׳ אשר מסטולין - לבית המדרש. חשבו שהוא עומד להתפלל מנחה, אבל הוא אמר: ׳היום לא נתפלל כאן. היום נתפלל בכפר נידח, רחוק מכאן. אז רבותי, בבקשה - הכינו את העגלה ואת הסוסים'.

רתמו החסידים את העגלה לסוסים. היה בה אולי מקום לעשרה, אבל כמובן - עלו עליה שלושים... איזה חסיד לא ירצה לנסוע עם הרבי להתפלל מנחה? והם מתחילים לנסוע.

רבותי! אני רוצה שתדמיינו את הנסיעה הזאת. נוסעים עם ר׳ אהרן לתפילת מנחה במקום רחוק. הכל כל כך מיוחד זה לא אותם שמיים, לא אותם עננים, לא אותם בתים... השמיים קרובים יותר, אלוקים קרוב, העולם יפה כל כך, הכל טוב. נוסעים ונוסעים ונוסעים, נעשה חשוך יותר ויותר, אבל בתוך הלב יותר ויותר אור.

הלילה ירד מזמן. נעשה מאוחר, והחסידים מתחילים לדאוג. מדי פעם הם פונים לר׳ אהרן: ׳רבי, כבר מאוחר! מה יהיה עם תפילת מנחה?

אבל בכל פעם עונה הרבי: ׳עדיין לא, עדיין לא, והם נוסעים ונוסעים... נופים חדשים, לא מוכרים. הרים ובקעות, כפרים... ושוב פונים החסידים לרבם: ׳רבי! כבר חצות לילה!' משיב ר' אהרן: ׳בכפר הבא נעצור להתפלל'.

הם מגיעים לכפר קטן ונידח, ומיד מצביע הרבי לעבר הבית האחרון: ׳שם! זוהי אכסניה קטנה. בית מרזח. מקום ששותים בו יי״ש (יין שרף) ותה. והנה יוצא מהבית יהודי זקן מאוד, ואומר: ׳אהה, רבותי! איזו שמחה לראות אתכם! אני היהודי היחידי כאן בכפר'.

הם מביטים בו ותמהים: בן כמה הישיש הזה - תשעים? מאה? אולי יותר...

והוא פונה לר' אהרן: ׳רבי הקדוש, מה אני יכול לעשות בשבילכם?' עונה הרבי: ׳נשמח אם תרשה לנו להתפלל כאן מנחה'.

כפר נידח ברוסיה, אמצע הלילה. שקט מסביב. ליל קיץ, החלונות פתוחים, וחסידי קרלין מתחילים להתפלל. אתם מבינים, ידידים?

הם ידעו שאם הרבי נסע דרך ארוכה כל כך בשביל להתפלל מנחה דווקא כאן, יש דברים בגו. מי יודע אלו ׳תיקונים' נוראים בא הרבי לתקן כאן- ואם במנחה רגילה היו חסידי קרלין מתפללים בקולי קולות ומכל הלב, אתם מתארים לעצמכם איך התפללו שם, באותו כפר נידח בחצות לילה, אחרי נסיעה של שעות...

הצעקות - עד לב השמיים. כמו יום כיפור ושמחת תורה יחד.

והנה, כל תושבי הכפר - איכרים פשוטים, התעוררו בבהלה!

אתם מבינים? ברוסיה בכפרים, היו כל הבתים עשויים מעץ, וכששומעים צעקות באמצע הלילה - יש לזה רק פירוש אחד: דליקה! יצאו כל הכפריים מבתיהם בפיג׳מות, ישר מתוך חלומותיהם, והחלו לצעוק: ׳אש! אש!׳

וכולם רצו לכיוון האכסניה כשבידיהם דליים של מים. אבל כשהגיעו לשם והביטו דרך החלונות, הם ראו אש... אבל איזו אש? לא אש ששורפת, אלא אש שבונה עולם, אש שבכוחה לאחד את העולם. אש מחממת, אש שבכוחה לשקם את הלב ואת הנשמה שלך לנצח.

תרשו לי, ידידים, לחלוק איתכם תורה של רבינו הקדוש, ה׳בית יעקב׳ מאיז׳ביצא.

הוא אומר: כשעמדנו בהר סיני לקבל תורה, אומות העולם לא באו. אבל כשיבוא משיח, כולם יבואו אלינו לירושלים עיר הקודש. מה ההבדל?

והוא עונה: הר סיני הוא המקום בו קיבלנו את התורה. אבל בית המקדש הוא גם מקום התפילה. ובתפילה יש משהו מיוחד. כשאני לומד תורה ואדם אחר מקשיב לידי, אם הוא לא מבין את מה שאני לומד - כמובן שהוא לא לומד. אבל אם אני מתפלל מכל הלב ואדם אחר מאזין לידי - פתאום גם הוא מתפלל יחד איתי. גם אם הוא לא יהודי...

דעו לכם, ידידים, יהודי אחד שמתפלל באמת, יכול להפוך את כל העולם למתפללים.

עכשיו עיצמו את העיניים ודמיינו את חסידי קרלין מתפללים באותו הלילה, בכפר הנידח.. ראו את האיכרים: הם מצטרפים!

הם מניחים את דליי המים, נכנסים לאכסניה ומתחילים לצעוק ולהתפלל מעומק הלב. כפי שמעולם לא עשו זה היה כמו ימות המשיח.

אתם שומעים, ידידים?

יום אחד, יבואו כל העולם לירושלים. כולנו נהיה שם. אנחנו והאיכרים, האיכרים וכל העולם, העולם והקדוש ברוך הוא. כולם נתפלל שם יחד.

ישעיהו (נו,ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

אחרי התפילה הם רקדו יחד - החסידים והאיכרים!

הם הרגישו כולם לב אחד, נשמה אחת.

וכשאנחנו מתפללים יחד עם אומות העולם, כמובן שהם לא יכולים לשנוא אותנו. להפך - הם נותנים לנו כבוד שלא יאמן. האיכרים רצו הביתה והביאו כיבוד לרבי ולחסידים: תפוחים, כל מיני פירות... ובסוף ניגשו לרבי לקבל ממנו ברכה. הם ממש ידעו: ׳הבוחר בעמו ישראל באהבה׳. אחר כך חזרו לבתיהם לישון...

אמר ר׳ אהרן לחסידיו: ׳רבותי, הגיע הזמן לשוב הביתה'. כולם כבר ישבו בעגלה. אז פנה הרבי ליהודי הזקן, בעל האכסניה: ׳נו! למה אתה מחכה? ספר לנו כבר!׳

ניגש הזקן ואמר: ׳רבי הקדוש, דעו לכם שהיום יום הולדתי. בן מאה ושבע אנכי היום. ובדיוק לפני מאה שנה, כשהייתי ילד בן שבע, היה כאן הבעל שם טוב הקדוש. אז היה סבי בעל בית המרזח. אני זוכר זאת כמו היום. הבעל שם טוב הקדוש וחסידיו הגיעו בחצות לילה. והוא אמר: ׳הבה נתפלל מנחה!׳ וכמו הלילה - החסידים התפללו בקולי קולות ומכל הלב. וכל האיכרים התעוררו ובאו. וגם הם התפללו בכו ורקדו.

ואז, לפני שעלה על העגלה, ניגש אלי הבעל שם טוב הקדוש, שים על ראשי את ידיו הקדושות, וכך אמר:

׳ילד יקר ומתוק, יש לי משהו חשוב ונשגב לומר לך. אל תשכח את מה שראית. דע לך, בעוד מאה שנה בדיוק, יקרה מה שקרה היום: צדיק אחד יבוא לכאן עם תלמידיו, והם יתפללו יבכו ויצעקו, כפי שלא עשו מעולם. וכל האיכרים יצטרפו אליהם, יתפללו וירקדו יחד איתם. זכור ואל תשכח, ילד: ספר להם שהייתי כאן לפניהם'.

ליהודי אתה עוזר עם תורה ותפילה, לגויים אתה יכול לעזור ע"י תפילה, לקרב את כל העולם לה'.

שמות (כג,כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

נלע"ד שזה נרמז בפסוק הזה - ועבדתם (שזו התפילה) – בלשון רבים. לחמך מימיך מחלה מקרבך (שזו התורה[2]) – בלשון יחיד (רק עם ישראל).

---

[1] רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של ירושלים, חי בין השנים תרס"ט-תשס"ג (1909– 2003 למניינם).

[2] לחם – לכו לחמו בלחמי, מים – אין מים אלא תורה. מחלה – משלי (ג,ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" ע"פ הגמרא (תענית ז.).