Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 7 במרץ 2017

האהבה הנצחית של ה' לעמו

האהבה הנצחית של ה' לעמו

(מתוך הספר 'אהבת עולם אהבתיך')

ניתן לקנות את הספר במספר 052-6433256

אמרה לנו התורה (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלוקיכם".

גם בזמן הסתר פנים אין שינוי מצד מהות זו "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרךּ" (דברים ח,ה).

סיפר לי סבי מורי עט"ר הרב אליהו גרוסברג זצ"ל סיפור הנפלא על ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראש ישיבת מיר):
הולך היה ראש הישיבה להתפלל ביד אבשלום, והיו שואלים אותו התלמידים: רב'ה, הרי אבשלום לא היה צדיק גדול, ומדוע הולך אתה להתפלל על קברו?
ענה להם הרב: הולך אני לשם לעורר רחמי שמים על ישראל, וכך אומר אני לקב"ה: 'ריבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: "בנים אתם לה' אלוקיכם", אז אנא, התבונן מה הם רחמי אב על בניו, ואפילו אצל בשר ודם. הרי אבשלום מרד באביו והורידו מכס המלכות, ולא רק זה אלא רדף אחרי אביו כדי להרגו, ובכל זאת כאשר נהרג אבשלום קונן עליו דוד: "וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:.. וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי" (שמואל ב' יט,א-ה) ואמרו חז"ל (סוטה י:) שאמר שמונה פעמים "בני", שבע פעמים כדי להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.
וכך הייתי אומר לריבונו של עולם - 'אם כך הם רחמי בשר ודם על בנו ואפילו במצב כזה קל וחומר שיתעוררו רחמיך על ישראל בניך אהוביך'.

אומר הבעל שם טוב[1] שה' יתברך אוהב אפילו את הפחות שבישראל יותר מאהבת אב ואם לבנם יחידם שנולד לעת זקנותם. וכמו שהורים אלו בנם יחידם הוא אהבת חייהם, כך כל אחד ואחד אצל אבינו שבשמיים.

כמו שמובא בתומר דבורה: "הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי, כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל, וּכְתִיב: "יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ" מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ: "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר... וּכְתִיב (שֹׁפְטִים, ז) וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ"[2].

הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זצ"ל, היה משכים קום לטהר ליבו לפני בוראו, סיפר יהודה הרוש, מנקה הרחובות בשכונת משכנות בירושלים:
בוקר אחד ניגש אלי רבי אריה ואמר: אתה יודע, יהודה, טוב אתה ממני, באמת אשריך וטוב לך, מקנא אני בך.
השבתי: מה אתה שח, רבי אריה, אתה חכם וצדיק, עוסק כל היום בתורה ובמצוות, ואילו אני - אדם פשוט, מנקה אשפה...
שיסעני רבי אריה ואמר: "אינך יודע את מעלתך, סמוך עלי, אני מבטיחך נאמנה: טוב אתה ממני. אתה מתקן העולם, ומנקה את חוצותיה של ירושלים. במו ידיך עושה אתה את עולמו של הקב"ה טוב יותר, נקי יותר... מקנא אני בך!"
כך עמדנו והתווכחנו, אני בשלי והוא בשלו. אך מה אומר לך, אדוני? כשפנה הוא ללכת ואני נותרתי לבדי, עם המטאטא ועם עגלת הזבל, נעשה לי לפתע טוב על הלב, הרגשתי כמו בן מלך. בפעם הראשונה בחיי... בחיי. כמו בן מלך! ("צדיק יסוד עולם" מאת שמחה רז, עמ': 228).

מתנה נפלאה שנתן לנו ה' יתברך, היכולת להתבונן בעין טובה, פנימית, ומתוך מבט זה לדון לכף זכות באמת, ולהפך הכל לטובה:

ליקוטי מוהר"ן (תורה רפ"ב): "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט אינו רשע... כי על ידי זה שמוצאים בו עוד מעט טוב ודנים אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות...".

כאשר מביטים בטוב הפנימי, אוהבים אותו ושמחים בו, אז ממילא הטוב מאיר והאהבה מסירה את כל המסכים.

אורות התשובה (ט,א): "...כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמיתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסִבּוּך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר...".

סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי"ו:
בעבודתו כמנהל בית ספר היה נוהג לעמוד בבוקר בפתח בית הספר ולקבל את פני התלמידים. בבית ספר מסוים שבו עבד בעבר הבחין בדבר מוזר. הוא שם לב לתלמידה אחת מבית הספר שמעולם לא באה בלווי הוריה, ותמיד הסבא היה זה שמלווה אותה. כמו כן, הוריה מעולם לא הופיעו בבית הספר לאסיפות הורים, לא שילמו תשלומים נדרשים, ועוד. כשניסה לברר עם הסבא הבין שמדובר בסיפור לא פשוט, וסיכם איתו שיגיע אליהם לביקור בית. כאשר הגיע לביתם הבין שהסבא הוא זה שמגדל לבד את הילדה.
כאשר שאל אותו במה הוא עובד, השיב הסבא: "אני לא יכול לגלות לך.." ואז אמר לו עוזי "אני לא שואל מסקרנות, אני באמת רוצה לעזור לך"
ענה לו הסבא: "אם אגלה לך זה יישאר בינינו?" לאחר שהשיב לו בחיוב אמר הסבא:
"אני גנב"
שתיקה..
"תשמע, פשוט אני חייב לפרנס את המשפחה, אז מה שאני עושה זה כך: אני הולך לבתי דפוס, אני רואה שם את ההזמנות הזרוקות, ובודק שם למי ומתי יש אירוע משפחתי, וכאשר הם יוצאים מהבית אני פורץ אליו, משתדל לעשות זאת בצורה נקיה, ולהרוס כמה שפחות, אבל בסופו של דבר אני מרוקן את הבית מכל מה שיכול לפרנס אותי.."
ואז נזכר הסבא בדבר חשוב:
"אתה יודע מה עוזי, נכון לילדה רבקה (שם בדוי) מבית הספר היתה בת מצוה לפני שבועיים? אתה חייב לעזור למשפחה הזאת! כדרכי הייתי ב'ביקור בית' אצלם בזמן האירוע, ומה אומר לך, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הבית היה פשוט ריק לחלוטין, אפילו איזה פרוסת לחם או עגבניה לרפואה לא מצאתי שם. אפילו הלב שלי כאב עליהם, אז הוצאתי שטר של מאתיים שקל, השארתי על השולחן, ויצאתי..."
"יש לך לב טוב, אתה צדיק!"
למחרת, השכם בבוקר, הגיע הסבא לבית הספר ועיניו אדומות מדמעות, ושפך את ליבו לפני עוזי: "אתה לא יודע מה עבר עלי הלילה, כל הלילה לא ישנתי, המילים שאמרת שברו לי את הלב. אני צדיק?! אני, גנב עלוב, שמתבייש להסתכל על עצמי במראה, שרואה את עצמי תמיד כאדם עלוב ושפל, שכבר מזמן לא מאמין שיש בי משהו טוב, ופתאום דווקא אתה, לאחר שגיליתי לך שאני בעצם גנב ופושע, קורא לי צדיק עם לב טוב?!"
לאחר שלושה ימים הוא כבר בא אל עוזי בטענות... "עוזי אתה לא יודע מה עשית, הרסת לי את הפרנסה, אני כבר לא מסוגל לגנוב יותר בחיים, ה'צדיק' הזה רודף אחרי לכל מקום..."
בשלב זה אמר לו עוזי: "נכון סיכמנו שהסיפור יישאר בינינו? אבל רציתי לשאול האם כדי לעזור לך אני יכול לספר את הסיפור?" לאחר שאישר לו הסבא, יצר עוזי קשר עם ראש העיר על מנת לסדר עבודה מכובדת לסבא ה'גנב הצדיק' שפשט את לבוש הגנב וגילה את הלב הצמא לטוב, והיום הוא מתפרנס בכבוד מעבודה שסידר לו עוזי, שבמסגרתה הוא זוכה גם להועיל ולהוסיף טוב לזולת.

אהבת עולם זו של אבינו שבשמים המקדש ומטהר אותנו, כקידושי חתן וכלה, אלו קידושין נפלאים מאין כמותם, היכולים להעלות אף את האדם השפל ביותר אל המעלות הנפלאות ביותר, והכל מחסדיו האין סופיים של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

כמו שמבאר בעל התניא (פרק מו') במשל הנפלא:
"ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו.
(משל ל)מלך גדול ורב (ה)מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה, ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו, ומקימו ומרימו מאשפתו, ומכניסו להיכלו היכל המלך חדר לפנים מחדר, מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם, ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק, ואתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש - על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך, בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש, מעומקא דליבא לאין קץ. ואף אם ליבו כלב האבן המס ימס והיה למים, ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך.
והנה ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, וגדול יתר מאד בכפלי כפליים לאין קץ עשה לנו אלוהינו, כי לגדולתו אין חקר, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ... ובכל עולם והיכל ריבוא רבבות מלאכים לאין קץ ותכלית ... וכולם שואלים איה מקום כבודו, ועונים: מלא כל הארץ כבודו, הם ישראל עמו. כי הניח הקב"ה את העליונים ואת התחתונים, ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו, והוציאם ממצרים ערוות הארץ, מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי וכו', אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לשם, כמו שכתוב: "וארד להצילו" וגו', כדי לקרבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי, בהתקשרות הנפש ממש...".

אנו נפגשים כאן בדבר נפלא - כל האהבה הגדולה והנפלאה והקידושין הנצחיים של ה' יתברך איתנו "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו- זה מתן תורה ובנין בית המקדש" (שיר השירים ג,יא. וברש"י שם) שנעשו דווקא במצב שעם ישראל כבר שקע בדרגה הנמוכה והטמאה ביותר של מצרים, הדבר מעיד שכל אהבת ה' האין סופית אלינו -  שהיא כולה חסד אלוקי, אהבה מוחלטת שאינה תלויה בדבר, וממילא אין דבר שעומד בפניה.

וממשיך בעל התניא ומלמדנו שהאהבה והקידושין הנפלאים הללו אינם רק הופעה שהייתה ביציאת מצרים ומתן תורה, אלא הם נצחיים תמיד לכל עם ישראל ולכל נפש ונפש ממש:

"וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", כאדם המקדש אשה להיות מיוחדת עמו ביחוד גמור, כמו שכתוב: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ככה ממש ויתר על כן לאין קץ הוא יחוד נפש האלהית העוסקת בתורה ומצוות, ונפש החיונית לבושיהן הנ"ל, באור אין סוף ברוך הוא. ולכן המשיל שלמה עליו השלום בשיר השירים יחוד זה ליחוד חתן וכלה בדביקה חשיקה וחפיצה בחיבוק ונישוק.
וזהו שאומרים "אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא, שהיא קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.
וככה הוא בכל נפש מישראל בשעת עסק התורה והמצוות. לכן חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצווה, אף אם הוא בור ועם הארץ, והיינו מפני ה' השוכן ומתלבש בנפשו בשעה זו. רק שאין נפשו מרגשת, מפני מסך החומר הגופני שלא נזדכך, ומחשיך עיני הנפש מראות מראות אלהים".

ולא די שה' יתברך מושיע ומטהר את האדם משפלותו ונוולותו, אלא גם מקדש אותו בקדושה עליונה ונפלאה שממש אי אפשר לתאר:

"אשר קדשנו במצוותיו", שהעלנו למעלת קודש העליון ברוך הוא... כי על ידי יחוד הנפש והתכללותה באור אין סוף ברוך הוא, הרי היא במעלת ומדרגת קדושת אין סוף ברוך הוא ממש, מאחר שמתייחדת ומתכללת בו יתברך והיו לאחדים ממש".

מבואר בהמשך דברי התניא שייחוד נפלא ועליון זה של האדם עם בוראו - אמנם במציאות שלנו הוא דווקא בזמן עשיית המצוה, אך למעלה הייחוד הוא נצחי!

הכרה זו באהבת ה' הנצחית היא יסוד חשוב ומהותי של האמונה שלנו בה' יתברך.

כמו שהיה אומר הרה"ק מאבריטש בעל ה"בת עין" שמיסוד האמונה לדעת שהקב"ה שוכן בישראל אפילו כשחלילה נפלו והתרחקו, "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם", שהרי אנו רואים שכאשר היו ישראל במצרים, שקועים במ"ט שערי טומאה, אמר ה' יתברך שהם בניו אהוביו, "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל".

כשם שבקשר ובחינוך של אב ואם לילדיהם הדבר הבסיסי ביותר הוא שלפני הכל ואחרי הכל ישנה אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר, ודווקא מתוך אהבה זו יצמח חינוך הילד ויוכל להגיע לכל הטובות שבעולם, כך הדבר שדווקא מתוך האמונה באהבת ה' העצמית והמוחלטת, בטובו וברחמיו האין סופיים, זה מה שמצמיח את הקשר החי לה' יתברך, ומטהר ומקדש את הנפש ואת העולם.

כאשר אמונה זו חיה ואהבה זו מתגלית אז מתגלה שאין שום יאוש בעולם כלל.

התגלות אהבת ה' העצמית הנצחית ביציאת מצרים, אינה רק דבר שהיה פעם. זה חי וקורה בכל זמן, בכל דור, אצל כל אחד.

כשם שמובא בשם הבעש"ט שבכל הדברים שאנו נפגשים בהם בתורה אסור שהיחס אליהם יהיה כ"קורא למפרע", כאל דברים ששיכים אל העבר - אלא התורה היא נצחית, והכל חי ומתקיים בכל זמן ואצל כל אדם.

מְצַווה עלינו התורה בכל יום, בוקר וערב, לזכור את יציאת מצרים, את האהבה הבלתי תלויה בדבר של ה' יתברך, שהיא תחייה תאיר ותקומם את הכל, וכל קבלת עול מלכות שמיים עלינו בכל יום ב'שמע ישראל' באה מתוך שאנו חיים ומתפללים "אהבת עולם אהבתנו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".

כאשר אנו חיים ומאירים אהבה זו, זה מטהר ומקדש את הנפש, את האדם, את העם והעולם. אהבה זו היא סם החיים והרפואה הנפלאה ביותר שהופכת חושך לאור ומר למתוק, ומאירה גם במקומות ובנפשות הרחוקים ביותר.

כאשר שמים לב אל הטוב הפנימי, אור ה' וטובו, יודעים שהוא באמת המהות הפנימית, משתחררים מהמבט החיצוני ומשתדלים לטהר את העין שלנו שתהיה כמו העין הטובה הא-להית השמה לב אל הנשמה- "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז,ז) - אז באמת מתרפאות כל הנשמות, מורמים האומללים מירכתי בור, אורו של משיח מופיע, ואנו יכולים לראות אפילו בחיינו איך החושך הופך לאור, הכיעור ליופי, והשבר לתיקון.

ושבים אנו אל ארץ השכינה, שבה מאירה נשמתינו - הטוב האלוקי, העין העליונה הטובה - "ארץ אשר.. תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא,יב) -  ושבים אנו לשים לב אל הנשמה, אל מהותינו הפנימית, אל ה' ואל טובו; והרועה שב אל צאנו, להשיב  באהבה את כל הנידחים והאובדים:

"כִּי כֹּה אָמַר ה'.. הִנְנִי־אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת־צֹאנִי וּבִקַּרְתִּֽים: כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם־הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ־צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת־צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל־הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶֽל: אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם ה'.. אֶת־הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת־הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת־הַחוֹלָה אֲחַזֵּק..." (יחזקאל לד, יא-יב,טז).

מדה זו של האהבה הא-להית והרצון להיטיב ולתקן את הכל, אינה שייכת רק לאלוקות שמעבר לעולם, אלא טבועה היא בעומק נשמתנו, נשמת ישראל שהיא "בעומק חפצה אינה מחולקת מהאלוקות כלל, היא מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלוקי של טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[3].

והטוב האלוקי הזה המרפא ומתקן כל, החפץ האלוקי "לבלתי ידח ממנו נדח" להפך כל חושך לאור ומר למתוק, שזהו הרצון הטבוע בעומק נשמתנו עתיד הוא ודאי להתגלות ולהביא רפואה וחיים לכל:

"וממעמקי הנפש עוד יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו (אברהם אבינו[4]), מעמקי הכרה של האור והאושר, ממעמקי  החמלה  לכל  נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, חיים הלאומיים החברתיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם להתגלות אותה הבקשה שהנשמה של היקום כולו צועקת בחבליה: בקשוני, דרשוני, וחיו!
... בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים, יתנער ויקרא: הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה  אור  חפש  עולמים  לכל  היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גיא חזיון, אשר דבר אל חי החל להשמע משם.
 עוד ישמעו כל מורדי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישובו  כל  אשר   בהם  ניצוץ  של  חיים, יתעלו  נשמות  מתחתיות  ארץ, ירומו  אומללים מירכתי  בור, יבואו  האובדים  בארץ  אשור והנדחים  בארץ  מצרים והשתחוו  לד'  בהר  הקדש  בירושלים".

טוב ה' ואורו, האהבה הא-להית המאירה בנשמה, מאירים ומרוממים את הכל, וזוהי האמת הא-להית, שאליה אנו קרואים, לחיות ולהאיר את אהבת ה' האין סופית, העצמית והמוחלטת, בכל זמן ובכל מצב.

מאירה היא נשמתינו, המטהרת כל, וכל שבורי לב ועצובי רוח מתנחמים, שבים מתהומות היאוש, הריחוק החושך והכאב - אל טוב ה', אל האושר האלהי - אל עצמינו, אל נשמתינו, אל נשמת כל הנשמות.

והכל נטהר ונרפא באורה של נשמתנו הכללית, כנסת ישראל:
"הנשמה  שלנו  גדולה  היא, חזקה  ואדירה. חומות  ברזל  היא  משברת, הרים  וגבעות היא  מפוצצת, רחבה  היא  מרחב  אין  קץ, אי  אפשר לה להתכווץ,  מוכרחת  היא להתפשט  על  כל  אלה  מיליוני  הנפש  הישראליות שלנו,  בכל  דרגותיהם,  בכל עליותיהם  וירידותיהם,  בכל  ההרים  שעלו  שמה  ובכל  העמקים  שירדו  שמה.  בכל מרומי  קרת  שהם  עומדים  שמה  בראש  מורם, בכל  החורים  אשר  התחבאו  שמה, מעוצר  בוז  וקלון,  עמל  ויגון.
בכולם  כולם  נשמתנו תתפשט,  את  כולם  תחבק,  את  כולם  תחיה   ותעודד,  את כולם  תשיב  למקום  בית  חיינו.  מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" (אורות ישראל ג,יא).





[1] עבודת עבודה עמ' נח, ליקוטי שיחות כרך ג עמ' 982. ובדומה לזה בשומר אמונים, מאמר האמונה פרק ג, ובהיכל הברכה, דברים דף רח:

[2] רבינו הרמ"ק כדרכו בקודש בספרו 'תומר דבורה' בביאור י"ג מדות הרחמים האלוקיות מלמד אותנו איך אנו בעצמנו יכולים להיות דבקים בה', להדמות אליו, וכך לקנות ולקיים מידה זו בעצמנו: כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכֹל זֶה מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה, אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו. אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה. וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ, וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה:

[3] כמובא באורות ישראל (א,ד) שהטוב האלוקי הוא הוא מהות נשמתנו: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפעל בכל גווניו. וזהו סוד השתוקקות הגאולה שבאומה, הנותן לה כח לחיות ולהתקיים באופן המפליא את לב כל חושב. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל...".

[4] "ומציירים אנו לנו נשמה גדולה ענקית לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ על עלבון התבל, נשמת אברהם, איך היא מתמרמרת בראותה את האושר, את האור המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה: היה אור, הקורא לכל פרט: המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, והבארות נסתמו, "סתמום פלשתים וימלאום עפר", איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד אל עולם. תכונת האומה בישראל לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה על פי גורלה ההיסטורי" (אורות, זרעונים, "ערך התחיה").