Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 13 בפברואר 2017

פרשת יתרו - וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים


מה סודו של המטוס? כיצד הוא מצליח להטיס את האדם, תוך שעות ספורות, מרחק עצום כל כך?

'למעלה מן המקום והזמן' - זה הסוד! הוא מתרומם מעל הקרקע, ושוב אינו מוגבל במגבלות ה"מקום", ההרים והבקעות, הימים והנהרות.

וכשהוא מתעלה מעל גבולות המקום, שוב אינו מוגבל גם במגבלות ה"זמן", ומסוגל לטוס במהירות עצומה אל מחוז חפצו.

כך היה בעת צאתנו ממצרים, הקדוש ברוך הוא רומם אותנו מעל גבולות ומיצרי הזמן והמקום, והטיס אותנו אליו.

כלשון הפסוק (שמות יט,ד): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי".

"כנפי הנשרים" רוממו אותנו מעל גבולות המקום והזמן, והוציאו אותנו ממצרים בחיפזון.

ליקוטי הלכות (נטילת ידים שחרית ב, ו): "כי חיפזון זה בחינת 'למעלה מהזמן', שדילג על הקץ והוציאם בחיפזון גדול בלי שום זמן, רק ברגע אחת ובשעה קלה באו מרעמסס לסוכות, ונתקבצו יחד בשעה קלה שש מאות אלף מכל ארץ מצרים, כמו שפירש רש"י על פסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'. שכל זה הוא בחינת למעלה מהזמן".

איך זה עובד?

איוב (לז,כג): "שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ... - לעורר משפטיו על הבריות בגודל כוחו".

בשם שד"י הקב"ה עוזר בעדינות - "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע..." (דברים לב,יא).

ע"י שם הוי-ה מתבצע התהליך בזריזות ובמהירות - "עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים".

בדרך זו נאספים כל ישראל בארץ גושן כהרף עין - "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי - זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפוזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו ליסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס" (רש"י).

בדרך זו הם עוברים את הדרך מרעמסס לסוכות - "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה - מאה ועשרים מיל היו ובאו שם לפי שעה, שנאמר (שמות יט,ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יב,לז).

ובדרך זו גם לוקים מצרים - "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר... - כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין" (שמות יב,יב).

כך זה גם היום! יש לך אפשרות לישועה רגועה על פי דרך הטבע.

ויש אפשרות ל"ישועת ה' כהרף עין"!

ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מצאנז: "עדי ראיה ספרו שבמהלך "צעדת המות" היו המשתתפים בסכנת מות בצמא, מאלו שעדיין שרדו במצעד הנורא ההוא, צעדו ימים ארוכים בחום לוהט בלי שתינתן להם טיפת מים, והגיעו ממש לאפיסת כוחות. והנה, כשעצרו ללינת לילה טרופה בשדה פתוח, אמר הרבי לאלו שהיו סביבותיו "לנסות.. שכל אחד יחפור תחתיו.. ישועת ה' כהרף עין". האנשים שהיו לאחר יאוש החלו לחפור, בכפיסי עצים, בידים ובצפרנים... והנה התחילו לנבוע מתחתם קילוחים של מים!
לאחר השואה שאל אחד המקורבים את הרבי האם נכון הסיפור, והרבי ענה: "כל מי שמפקפק בבארה של מרים יכול היה אז להשתכנע ולראות בעליל שהקב"ה מזמין לברואיו בדיוק ברגע הנחוץ את מה שדרוש להם" (לפיד האש עמ' רב).

ניצוצות (במדבר): "זה היה בימי הבראשית של אשדוד החרדית, שהיום היא עיר ואם בישראל, אבל אז היא היתה מדבר שממה, ולא היה לה אפי׳ קו אחד לבני ברק שלא לדבר על חנויות עם אוכל בהכשר מהודר. באותם ימים היו באשדוד מעט משפחות חרדיות והיה להם קו מיוחד פרטי שאורגן לבני ברק, אני, המספר, הייתי הנהג של הקו הזה במשך שנים עד שהתחבורה התפתחה וחברת אגד נכנסה לתמונה.
הקו החל בבוקר באשדוד ולקח את המלמדים וכדו׳ שגרו באשדוד ועבדו בבני ברק, ומשם המשיך הקו לחיפה כשבדרך היתה עצירה גם בנתניה. הקו חזר את כל הדרך חזור בשעת צהרים, החזיר את המלמדים, ואת יתר הנוסעים מבני ברק לאשדוד, אותו סיבוב הייתי עושה גם אחר הצהרים, לקו הזה היו נוסעים כמעט קבועים ותחנות מאד קבועות.
באותו יום שעליו נסוב ספורנו, עלה על האטובוס חייל דתי ושאל אותי אם אני עובר דרך ״ניר גלים׳׳?
השבתי ב'כן' כי אני באמת עובר שם. זה מושב הסמוך מאד לאשדוד, מעט אחרי איזור התעשיה שלה.
תוכל לעצור לי שם?
לשניה חשבתי להשיב אבל אין לי תחנה שם, אבל אחרי שניה אמרתי לעצמי תעשה טובה ליהודי, ולחייל השבתי ״בשמחה".
כשהגעתי למושב והורדתי את החייל בתחנה שהיה צריך, שם ישבה אשה זקינה, וכשעצרתי התרוממה מהמושב ושאלה אותי ״אתה לחיפה״?
"כן" השבתי מופתע.
"יופי", היא אמרה, "אני כבר מביאה את הסלים". ועוד בטרם הספקתי לענות לה, חזרה אל המושב בתחנה וגררה משם סלים גדולים ורבים, ירדו כמה אברכים לעזור לה לעלות את הסלים לאוטובוס. ופינו לה את המקום ליד הנהג, לוקח לה זמן להתארגן עם הסלים הרבים שלה, כשגמרה והתיישבה לבטח, אני מתניע את האטובוס ויוצא אל הכביש הראשי.
מחשבה אחת מנקרת בראשי, ״סבתא״ אני שואל, ״למה חכית בתחנה הזו?״
״מה זה למה?״ היא עונה תמיהה ״יש תחנה, לא?׳׳
״כן, יש תחנה, אבל מי אמר לך שיש שם אוטובוס שנוסע לחיפה"?
״אף אחד״, היא עונה ואני לא מבין.
"אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לבא אוטובוס לחיפה?״
״כי זו התחנה שיש" היא עונה בסבלנות כאילו הייתי קשה הבנה, ״לאן הייתי צריכה ללכת? לא לתחנה?״
״כן", אני אומר שוב ומסביר את עצמי: ״אבל בתחנה שעמדת לא היה צריך לעצור שום אוטובוס לחיפה. יכולת לעמוד שם עד הלילה ולא היה בא אוטובוס״.
"אבל הנה אתה באת״ היא משיבה בהגיון.
״נכון״, אני מאשר, ״אבל אני לא הייתי צריך בכלל לעצור בתחנה הזו, ואם לא הייתי עוצר מה היית עושה?״
״מחכה לאוטובוס אחר", היא עונה בשיא ההגיון.
״אבל גם הוא לא היה עוצר לך כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה" אני מתעקש, משהו לא מובן לי.
״אבל עצרת, נכון?״
״נכון", אני מאשר, מופתע מההגיון ומהמציאות שבה התרחשו הדברים, "ובכל זאת מה חשבת שהלכת לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס של חיפה?״
״אני הייתי צריכה לחיפה״ היא מסבירה לי בפשטות. אמרו לי תלכי לתחנה ממול אחרי הכביש, שמה יש אוטובוס לאשדוד, תסעי לאשדוד שמה יש תחנת אוטובוס לחיפה. אני אמרתי לבורא עולם, אבא שבשמים אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כח ללכת לצד השני של הכביש עם כל הסלים שלי, ואין לי כח להעלות את כל הסלים לאוטובוס של אשדוד, ואח״כ לרדת ממנו, ולחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה, אז בקשתי ממנו יתברך שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, פה, לתחנה הקרובה״.
״נו...?״ אני אומר.
״מה נו? אתה רואה! בקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן לתחנה".
סבתא , אני שואל בהתרגשות, כשאני מבין שנס כביר התרחש לנגד עיני, ואני לקחתי בו חלק לא קטן "איך בקשת"?
"ככה כמו שאנחנו מדברים" היא לא מבינה מה ההתעקשות שלי לרדת לפרטים הקטנים, אבל היא משתפת פעולה, וכל הנוסעים מאזינים בדממה ובתדהמה על ההשגחה הפרטית הניסית שחוו זה עתה במו עיניהם. ומאזינים בקשב ובהתפעמות לדברי הזקנה.
"אמרתי" - רבונו של עולם, אני זקנה וחלשה ועייפה, בבקשה תעשה לי טובה ותביא לי את האוטו לחיפה לכאן, זה הכל...
זה הכל!


כל מי שחפץ לצאת מזוהמת מצרים, ולבוא אל השם יתברך, מוזמן לעלות על "כנפי נשרים", שירוממו אותו מעל מיצרי הזמן והמקום, ויתנו לו את האפשרות לצאת מן המיצר אל המרחב, מעבדות לחירות!