"ישמח צדיק כי חזה נקם"
ניסן יואלי[1]: כל שנה עם התקרב שביעי של
פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו
לשמוח במפלתן של רשעים.
הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים
במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.
המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים
מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל
על "קדושת חייהם" שקופדה.
יצחק לאור שר"י (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה
שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים
ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם
יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים
שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".
אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה
הפוכה לגמרי!
להלן הציטוטים השכיחים ביותר:
גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר
נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל
הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן
הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".
ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של
רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים
משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).
יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך
סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב,
אלא בני ישראל דווקא:
"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא
הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי
היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר
לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה
בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה
ואתם מקלסין אותי?!...".
כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר
שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר
שירה.
משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל
תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".
אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.
גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר
ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש
מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה
מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל
אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי
היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים)
כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".
איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי
(יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים
רִנָּה"!
הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומרת כי זו חובה לשמוח
על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא
אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו
שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".
"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות
שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?
ב"אמת ויציב": "כָּל
בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם
בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם
צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ
לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת
וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".
וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה
בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם
לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם
וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ
וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי
יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".
יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.
בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים:
"לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם
בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט
כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".
דמים רבים שפכת לפני:
ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):
"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון
ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.
אמר ר' יהודה בר' אלעאי:
אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר:
שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.
אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?
אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.
אמרו לו: והרי יפה?
א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו
ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".
יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את
כולו.
הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.
דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את
בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.
חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת
ובעולם המערבי!!!
[1] הדברים שיובאו להלן לקוחים
מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת
אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני
שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות
(עמ' 25 והילך).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!