על שלושה עמודים הבית עומד
ט"ו בשבט הוא תיקון הדיבור:
ר' נתן: (ליקוטי-הלכות
ערלה ג'): "וזה בחי' מה שקורין שירת הים לעולם בחודש שבט דהיינו סמוך לחמשה
עשר בשבט שהוא ר"ה לאילנות. כי ט"ו בשבט הוא סמוך לעולם לשבת שירה
ולפעמים חל שבת שירה בט"ו בשבט בעצמו. כי ט"ו בשבט שהוא ר"ה
לאילנות לענין ערלה ונטע רבעי. שהוא בחי' תיקון חטא אדה"ר ע"י הקול
המשקה את הגן שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע וכו' וע"כ קורין שירת הים בשבת
הסמוך לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות שהוא בחי' תיקון זה כנ"ל".
המדרש מגלה[1] כי העצים מנהלים שיחה זה עם זה.
מדרש רבה (בראשית
פרשה יג פסקה ב): "וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו כל
האילנות כאלו משיחין עם הבריות".
במקורות נוספים אנו מגלים על "שיחת
דקלים" ו"שירת העשבים".
גם המחקרים מעידים כי צמחים מאותתים זה לזה על סכנה מתקרבת או מאגר מזון.
מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף
העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". הרי שיש לו כאב וקול.
אבל עצים ושיחים הם רק 'צומח' ולא 'מדבר',
למה?
השיחה של הצמחים (ושל החיות) לא מחשיבה
אותם למדברים. כי דיבור אינו רק אות סכנה או אייקון של לייק. דיבור הוא
גילוי נפשי, חשיפה של הלב וכוח רוחני בלתי יתואר.
ומה איתנו? המדברים?
האם הדיבור שלנו מסתכם באימוג'ים
וקיצורי סלנג?
האם השיחה שלנו עם האישה היא אמצעי
פרקטי על החלב במקרר או שעת האיסוף מהחוג?
או שהדיבור שלנו משמעותי יותר, ארוך
יותר ומבקש להגיע לגבהים אישיים יותר?
דיבור = חיבור!
בזמנים האסורים כן מתחברים, אבל בדיבור!!!
אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת
מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד
עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי
אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.
כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת
אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.
הבית היהודי (ח"א 190-193): התייחסותו של גבר אל השיחה, שונה במקצת מהתייחסותה
של אשה.
גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם
כך הוא משתמש בשיחה.
אצל אשה, לעומתו, בנוסף להיות השיחה
אמצעי קשר, היא גם מטרה. לכן אשה, עשויה לחפש חברה כשהמטרה היא לשוחח.
כלומר, הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר
עם החבר, כאשר השיחה עמו היא האמצעי לכך.
האשה משתמשת בחברתה, כדי שיתאפשר לה
לשוחח; המטרה היא השיחה, כאשר האמצעי לכך הוא ההתחברות עם חברה.
התייחסותו של גבר אל הדיבור כאמצעי,
נותן לו תחושה שהוא משוחח עם רעייתו כפי שנדרש ממנו. משום שלגביו השיחה נועדה
להשגת צרכים או להסדרת דברים הנדרשים ממנו.
בעוד שהיא טוענת שהוא אינו משוחח עמה.
אשה פונה אל בעלה ומתלוננת: מדוע אינך
משוחח עמי?
איני משוחח עמך? שואל הבעל, חושבני שאכן
אני משוחח.
אולי תוכל לציין מתי שוחחת עמי בפעם
האחרונה, מקשה האשה.
הבעל: הרי רק לפני מחצית השעה שאלתי
אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם טפול השיניים של אילנה...
אתה רואה שאינך משוחח עמי, מגיבה הרעיה.
אתה מדבר איתי רק כשצריך לסדר משהו, אבל אינך משוחח סתם כך...
בורא העולם נטע באשה צורך ונטיה לדבר,
כדי שייקל עליה לדבר עם ילדיה ולפתח את כושר חשיבתם.
ממחקרים רבים עולה שילדים הגדלים במשפחה
שבה ההורים משוחחים עמם רבות, הם ילדים בעלי כושר חשיבה מפותח יותר מאשר ילדים שגדלו במשפחות שבהם
ההורים אינם מרבים לשוחח עם ילדיהם. לכן, מוצע להורים לדבר אל ילדיהם, כבר מימיהם
הראשונים. למשל, כאשר אם מלבישה את ילדה הרך, הרי טוב תעשה אם תדבר אליו ותאמר ״תן
לי את יד ימין, בוא נכניס אותה לשרוול. יופי, הנה אנו רואים את האצבעות. נהדר, הנה
אנו רואים גם את כף היד" וכדומה. כמו כן, לאחר שהילד גדל ומתחיל לשאול שאלות,
יש להשתדל להשיב על שאלותיו בנועם, בחביבות ובהרחבה ולא בצורה רפה ודוחה.
רש״י (שמות
א, טו): ״פועה - זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות
תינוק הבוכה".
עירובין (סג:):
״אמר רב ברונא, אמר רב, כל הישן בקילעא (-מדור) שאיש ואשה שרויין בה, עליו הכתוב
אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה...״.
מסביר המהרש״א: ״שבושים לדבר זה עם זה״.
כה חשובה השיחה בין בני-זוג עד שה׳חזון
איש׳ מחייב אותה מן התורה: ״...׳נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את
אשתו אשר לקח׳(דברים כד, ה) - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו,
ואליו עיניה נשואות.
עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב ברבוי
שיחה ורצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה
ראשונה שצריך להשתדלות ההתאחדות״.
השיחה משדרת לבן-הזוג: אתה מעניין אותי,
יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך, וכדומה.
בגמרא (נדרים
סו:) ישנה דוגמא נפלאה על בית שכמעט ונהרס בעקבות בעיות תקשורת:
"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל,
נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר
לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת
ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא
אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה:
כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".
[תרגום: בן בבל שעלה לארץ ישראל
נשא אשה ואמר לה: בשלי לי שני עדשים
(=כשכוונתו- שתבשל מעט עדשים) בשלה לו בדיוק שני עדשים. רתח עליה. למחר אמר
לה: בשלי לי סאה של עדשים (כשכוונתו- כמות גדולה) בשלה לו סאה (=בדיוק סאה, שזו
מידה גדולה- בין 7 ל14 ליטר, הרבה יותר מסעודת אדם אחד. (אמר לה: לכי הביאי לי שני
אבטיחים (או דלעות קטנות או קישואים בארמית בבלית (הלכה והביאה לו שני נרות
("בוצינא" בארמית ארצישראלית גם: נר). אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על
ראש השער. בשער היה יושב בבא בן בוטא והיה דן דין. הלכה ושברה אותם על ראשו
("בבא" בארמית זהו שער, וזה גם היה שמו של החכם). אמר לה: מה זה שעשית?
אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא
בן בוטא)].
חז"ל אמרו: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות
חסדים".
שלושה יסודות אלו שעליהם העולם עומד
מבטאים שלושה קווים, שלושה כיוונים שונים בעולם ובנפש[2].
קו החסד הוא קו של אהבה, עונג ושלמות
עצמית. הוא מצוי בעמוד 'גמילות חסדים'.
קו הגבורה הוא קו שמתחיל ממקום של
חוסר ומחפש השלמה. עמוד ה"עבודה" מתייחס לקו
הגבורה. שכן, העבודה זו תפילה שעניינה להביא שינוי במציאות ולמלא את החוסר. גם
עבודה בעולם עניינה להשלים חסרים ולהשיג יעדים שמחוץ לאדם.
קו התורה הוא קו התפארת, הקו האמצעי,
המחבר. התורה היא זו שמחברת בינינו לבין הקדוש ברוך הוא,
ומגלה לנו את רצונו ואת פנימיותו. באמצעות התורה אני מכירים את רצונו של הקדוש
ברוך הוא.
כשם שהעולם עומד על שלשת הקווים כך
גם הבית, שהוא עולם קטן, עומד על שלשת המרכיבים הללו-
התורה - ההזדהות, העבודה- החסר שמעורר שאיפה לשינוי, וגמילות חסדים- אהבה ונתינה.
בזוגיות מתוקנת נמצא ביטוי לשלושת
הקווים הללו בשיחות שמתנהלות בין בני הזוג. שלשת סוגי
הדיבור מבטאים שיעור קומה שלם בתקשורת הזוגית.
ימין להתענג על הקשר – שיחות של אהבה
באופן הפשוט ביותר, צריך ונכון לדבר
דיבורים של אהבה.
משפטים כמו 'אני אוהב אותך', 'אני מאושר
בקרבתך', 'אתה גורם לי נחת' ודומיהם, הם משפטים שצריכים להיות שגורים בפי בני הזוג
במערכת זוגית בריאה ותקינה. האמירות הללו חושפות באומר את תחושת העונג והטוב שבקשר
וכמים הפנים לפנים, הן חושפות את המימד של אהבה ועונג בשומע. אמירות אלו מבטאות את
העובדה, שהמציאות של אחד מבני הזוג גורמת טוב לשני, ומעוררות בו רגשות דומים.
על ידי הדיבורים שמביעים קירבה, נבנה
המקום של העונג המשותף בקשר הזוגי; קו ימין שבקשר. כאשר בעל אומר לאשתו כמה הוא
מאושר מהאופן בו היא מטפלת בילדים, או כאשר אישה אומרת לבעלה שטוב לה שהוא חרוץ
ושאפשר לסמוך עליו - הם מעניקים בזה עונג אחד לשני. המטרה באמירה הזו היא לא מחמאה
או עידוד בלבד, אלא משהו הרבה יותר עמוק - אני מבטא עד כמה אני נהנה מהמקום שלך,
אני מגלה את התענוג שבקשר ובזה יוצר את החיבור והקרבה.
החסד הוא מקום נותן. מה שעומד מאחרי
שיחה של אהבה, הוא לגרום לשני טוב, לגמול לשני חסד, לשבח אותו. לכל אחד מבני הזוג
יש את האחריות לדבר, להוציא מהפה כמה שיותר מילים מאירות שגורמות טוב לשני. כדי
ליצור זוגיות טובה צריך להיות הרגל בשיחות של אהבה, עידוד, שבח ונתינה. כדי
שדיבורי האהבה יכנסו ללב, הם צריכים לצאת מן הלב, "דברים היוצאים מן הלב
נכנסים אל הלב", כך שתוך כדי אמירה, הרגשות יתגברו. מילות אהבה אי אפשר להגיד
בקרירות ובאדישות. ביסוד הקשר שבין איש לאישה יש אש, האש עלולה להיות חלילה שלילית
בבחינת "אש אוכלתם". אולם, יש אש חיובית בקשר הזוגי שבאה לידי ביטוי גם
במילים הטובות שנאמרות בחום וגורמות לכך שהמסר יחדור יותר ללב.
פעמים רבות, במקרים שמתעוררות בעיות
בזוגיות, המציאות היא שמילים של אהבה וחסר לא נאמרות כלל או שנאמרו רק בעבר.
במקומם מוצאים מילים של הפך האהבה, כמו "אני שונא אותך" או "כמה רע
לי איתך", "כמה אתה מצער אותי". מילים אלו מבטאות מצב לא תקין
בזוגיות. כמו שמילים טובות יוצרות חיבור וקשר כך כשמתרגלים להגיד מילים שליליות
ללא הבחנה הן גורמות לניתוק ולהעצמת הקושי בקשר הזוגי.
כשבני הזוג מקפידים גם במצבים של קושי
לא לבטא מילים של ריחוק וניתוק היכולת להתגבר על הקושי תהיה הרבה יותר קרובה
וזמינה.
תיאום ציפיות – 'שיחות עבודה'
בקו שמאל ישנה חוויה של חסר ושל רצון
להגיע להישג והשלמה. בקשר זוגי מתוקן, למרות שעיקרו אהבה
והזדהות, קיימים גם רצון וציפייה אחד מהשני.
כיוון שאין תקיף כרצון, רצון חזק יכול
להופיע כדרישה או תביעה שמשדרת תקיפות כלפי השני, שליטה, כורח. הבעת רצון תקיף,
אפילו כשהוא נכון וצודק הוא מערער את המקום של השני ופוגע בו. בדרך זו יכול להיות
שהרווחת את מה שרצית, אבל הפסדת את הקשר.
במקום המתוקן, הרצון צריך להתבטא באופן
עדין ומתחשב של 'מטי ולא מטי'- נוגע ולא נוגע. אני רוצה אבל לא מכריח. אני מקבל את
הסירוב של השני מבלי להיפגע. רצון שמביעים בקשר הזוגי צריך להיות עדין. סגנון עדין
של אמירה מעדן את הרצון. סוג של דיבורים כמו: 'אם אתה יכול...' 'רק אם לא קשה
לך... ואם לא זה גם בסדר....' וכדומה. סוג כזה של רצון מבטא שאני מקבל את המציאות
של השני, מתחשב בו ומכיל אותו.
ציפייה עדינה ורצון לא תקיף הם חלק
מהמבנה של זוגיות מתוקנת. החלק של האש שהוא הכרחי בקשר זוגי.
מצב שלא מצפים אחד מהשני בכלל הוא לא
נכון בזוגיות; הוא אף עלול להיות פוגע ומעליב. כשלאיש
אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, נפגע המרקם הבריא של הקשר.
למשל, כשיש אמירות כמו: 'תחזור מוקדם הביתה או מאוחר - זה לא משנה' או 'תתן מתנה
או לא תתן זה לא מעלה ולא מוריד' או 'תבשלי או לא תבשלי מבחינתי זה אותו דבר' זה
מצב שפוגע בשני ומביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה. יש בכך מעין אמירה סמויה
ש'אני מסתדר בלעדיך ומקומך לא חשוב בעולמי'...
אולם כאמור, הציפייה והרצון של האחד
מהשני עלולים בקלות להתדרדר לרצון תקיף, לרצון לשליטה אחד על השני, דבר שמערער את
ה'ביחד' הזוגי.
ביטוי נוסף לדיבורים של קו שמאל הוא
שיחות סביב מילוי חסרים והשגת יעדים משותפים לשני בני הזוג. שיחות סביב ארגון
נושאים טכניים בבית, בעבודה, מצב כלכלי, חינוך הילדים, שליחות, מה עושים, לאן
הולכים, זה מקום של עבודה, בו בני הזוג צריכים לפתור בעיות, לקדם ולשנות את
המציאות. בדרך כלל, שיחות העבודה מרובות בכמות הזמן שמושקע בהן.
שיחות העבודה מיועדות גם לפתור את
הטענות ההדדיות שלנו אחד על השני.
'בשיחות העבודה' הללו קורות רוב
הנפילות, כי שם אנו מבטאים מקום לא מרוצה, שעלול להיות פוגע וביקורתי. לכן, דווקא
בשיחות אלו, בהן רוצים לשנות את המציאות, צריכים הקפדה שלא ייווצרו ניתוק וריחוק.
אם בשיחות האהבה צריך להגביר את הרגש,
הרי שבשיחות של העבודה יש להנמיך את עוצמת הרגשות על ידי דיבור בנחת וברוגע, ללא
התרגשות. אז הדיבור יהיה ענייני ומתקבל.
שנינו יחד אחרי שכל אחד לחוד - שיחות
היכרות
הקו האמצעי הוא המקום שמחבר בין
הפכים. המקום של החיבור וההזדהות השלמה בין איש ואישה.
בשיחות העבודה של קו שמאל כל אחד מבני
הזוג מרגיש את עצמו, את הציפיה שלו מהשני או מהעולם, את המקום החסר שאמור להתמלא,
את הרצון שלו מהשני. גם בשיחות האהבה של קו ימין, שיש בהם הרבה אור, תועלת ותענוג,
כל אחד מבני הזוג עדיין מרגיש את עצמו הנפרד "יש מי שאוהב". רק בשיחות
של קו האמצעי בני הזוג מתעלים למקום חדש בו ה'אני' הפרטי מתכלל במציאות של שנינו
ביחד. אנחנו ביחד זה האני השלם. זו הנקודה היותר עצמית בזוגיות.
דיבור של קו האמצע אלו דיבורים שיש להם
את הכוח להעצים את החיבור. דיבורים שמבטאים את ה'ביחד' המוחלט. משפטים כמו:
"אנחנו נשמה אחת", "אנחנו ביחד לתמיד", "מה שעובר עליך
עובר עליי", "איכפת לי ממך", "חשוב לי מה עובר עליך",
"טוב לי שטוב לך", "קשה לי שפוגעים בך", "ברית כרותה
בינינו" ועוד, הם משפטים שיעצימו את תחושת החיבור וההזדהות בין בני זוג.
דיבורים כגון אלו, מבטאים את האמונה
שבחיבור וממשיכים בצורה בלתי מודעת את המקום הפנימי הנעלם, בו אנחנו אחד ממש,
למציאות הגלויה.
דיבורים שמבטאים את היפך החיבור הם
דיבורים כמו 'חבל שהתחתנו' 'נתגרש וזהו' 'יהיה לי יותר טוב בלעדייך'. מילים מסוג
זה יוצרות בתודעה ריחוק וניכור. פעמים אומרים מילים קשות אלו ללא תשומת לב מספיקה
למשמעותן, ולאחר מכן מצטערים על כך שהמציאות מבטאת את הפירוד והניתוק שמילים אלו
המשיכו והורידו למציאות.
בקשר זוגי מתוקן, יש לקבוע זמנים קבועים
לשיחות של קו האמצעי; שיחות ההזדהות שמעמיקות את הקשר ואת ההזדהות ההדדית.
לסיכום – כל זוג צריך למפות לעצמו את
מצב העמודים אצלו בבית, לתקן דיבור ההורס את העמודים, ולהשלים את החסר.
ככל שנקפיד על הדיבור המתוקן כך הבית
יהיה יציב ושמח!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!